מדינת ישראל מונה כבר כעשרה מיליון תושבים, רחוקה מאוד מזו שאנשים בני גילי זוכרים מילדותם, בה היה נדמה שכולם מכירים את כולם - ולעיתים קרובות אכן כך היה. ובכל זאת, "הרחוב הישראלי" של שבת בצהריים הוא מצומצם יותר, מעין גלויה מאותם זמנים שבהם ידיעות עברו מפה לאוזן, נצעקו ממרפסת אחת לשנייה, נדונו כששכן שירד לעשן בגינה פגש את שכנו שיצא לסיבוב עם הכלב - ואלה פגשו במשפחה מהקומה השלישית שבדיוק שבה מחוף הים.
כך היה לפני כחודשיים עת נודע על חילוץ ארבעה חטופים משבי חמאס, כך היה אתמול מיד עם הידיעות הראשונות על חיסול אפשרי של מוחמד דף.
באולפני הטלוויזיה נתקלו בבעיה: מצד אחד, יש כאן ידיעה שעוד עלולה להתברר כברווז אחד גדול, מצד שני - מאחר שכולנו ראינו איזה מכתש נפער בקרקע מתחת למבנה שבו שהה, ככל הנראה, רב המרצחים, יש סיכוי טוב שאכן חוסל סוף סוף (אחרי רצף של ניסיונות כושלים שנמשך כבר כ-25 שנה).
באופן מביך מעט, דווקא 12, הבכיר שבערוצים, הגיב באיחור לעומת עמיתיו.
בעוד בערוץ 11 ניהלה יפעת גליק את השידור ומהר מאוד הצטרפו אליה הכתבים הייעודיים הבכירים ובעוד בערוץ 13 מחזיק אלי ראכלין את המשדר, כשלצדו באולפן נמצאים כבר כתבים בכירים כאור הלר וחזי סימנטוב, כאשר משלים את הפאנל עדי כרמי (שמופיע גם בערוץ המתחרה, בעיקר בתכנית הבוקר של ניב רסקין) - הרלוונטי מאוד לעניין, דווקא ערוץ 12 נשרך מאחור.
דין פישר באולפן אמנם עשה מאמצים כנים להחזיק את המתח והדרמה, אבל כאשר לצידו פרשנים כטל שניידר, יקי דיין וקובי מרום, שהוזמנו במקור למה שהיה אמור להיות טחינת מים של צהריים, זה לא היה פשוט. רק בשעה ארבע אחה"צ תפס את השידור גדעון אוקו ולאט לאט החלו לזרום לאולפן ניר דבורי, אוהד חמו ושלום בן חנן כפרשן.
אלא שמעל כל שלושת האולפנים ריחף כל הזמן הספק: חוסל? ניצל? לחובבי כדורגל זה הזכיר בוודאי את התחושה לאחר כיבוש שער בעידן ה-VAR: "יש!" אחד כבר נפלט מפיך, אבל מהר מאוד התחלפה השמחה בדאגה - מה יהיה אם יגלו שהיה נבדל או שהכדור נגע ביד של החלוץ? הוא הדין לגבי חיסול מוחמד דף - השמחה קיימת, אבל היא לא שלמה, שמחה על תנאי.
לראש הממשלה בנימין נתניהו, שהיה זקוק לחדשות טובות כאוויר לנשימה בעוד הפופולריות שלו ממשיכה לצנוח (על פי סקר "אולפן שישי" בערוץ 12, בערב הקודם), אפילו סימני הנפט האלה (למען הסר ספק: הלוואי שיתברר כי החיסול הצליח!) הספיקו כדי לכנס מסיבת עיתונאים.
"בנקאי זה"
חובב קולנוע ישראלי נזכרו בוודאי בסצנה האייקונית מ"מציצים" שבה מנסה אלי (אריק איינשטיין) לשכנע את אלטמן (מרדכי בן זאב) לפתוח דיסקוטק במרתף של המסעדה. אלטמן (הגדול, אביו של "אלטמן הקטן החרמן הקטן") מעלה את שאלת ההוצאות שיידרשו כדי להפוך את המקום לראוי להופעות, ובשיחה מתערב גוטה (אורי זוהר) שממהר להסביר את הפילוסופיה העסקית של חברו: "הוא ההוצאות לא מעניין אותו, רק ההכנסות - בנקאי זה".
את כלל ה"בנקאי זה" אפשר להחיל גם על בנימין נתניהו, שאותו לא מעניינים הכישלונות, רק ההצלחות. הפעם האחרונה והיחידה שבה ראו אותו אזרחי ישראל מול המצלמות, הייתה כאשר הגיע לבית החולים כדי לבקר את נועה ארגמני ולקשור לעצמו את כתר הצלתה מהשבי, ביחד עם שלושת חבריה.
לא ניתמם - פוליטיקאים נוטים להתהדר בהצלחות ולברוח מכישלונות כמו מאש (וכמובן שמי שפוקדים על האיש את עוון ה-7 באוקטובר והכישלון המתמשך מאז, מחויבים לפרגן לו גם את ההצלחות), אבל אצל נתניהו זה הפך כבר לגרוטסקי, לא אמין אפילו בעיני תומכיו המתמעטים, ובעיקר מלמד מה הוא עצמו חושב עליהם.
העיתונאים שהורשו לשאול שאלות נאלצים לשמוע שקרים, כשהם שואלים בדיוק את זה: "דיברתי בפני כתבים צבאיים ברפיח" (מאוד לא מדויק, בלשון המעטה), גם כשעמיתתנו טל שלו שואלת אותו מתי יבקר את תושבי הקיבוצים שספגו את הפגיעה הקשה ביותר ב-7 באוקטובר, בכלל זה את תושבי בארי שרק יומיים קודם לכן נחשף מה גדול הוא המחדל שהוביל לטבח בקהילתם, נתניהו משקר במצח נחושה: הוא ביקר, הוא מדבר, הוא נפגש עם משפחות חטופים (לא זאת הייתה השאלה, אבל ניחא) ועוד.
למרות אי אמירת האמת, הרי שמבחינת שפת גוף ונוכחות מול המצלמה זו הייתה הופעה טובה של נתניהו, כאילו הריח קמפיין בחירות, את קור הרוח איבד רק פעם אחת, כשנשאל על בנו יאיר שמשתף תיאוריות קונספירציה הזויות ומרושעות במיוחד אודות ראשי מערכת הביטחון, שלהם מגיעים השבחים על מה שנראה כהתנקשות מוצלחת, מבוססת מודיעין איכותי. לנתניהו אין מה לענות (ליובל קרני, ידיעות אחרונות), אז הוא עובר להתקפה: "אתם קוראים להפגין נגד הממשלה".
כל אחד והאסוציאציות שלו, אבל לי זה הזכיר יותר מכל את משה קצב בנאום "ערוץ 2" שלו: התחושה שנתניהו התחיל לחיות במציאות מדומיינת, זו שבה הפגנות לגיטימיות נגד הממשלה הן רעות ממש כמו השמצות נוראיות נגד ראשי מערכת הביטחון, כאילו היו שותפים בקנוניה שגבתה כבר חיים של כמעט 2000 ישראלים.
מה עוד אפשר היה ללמוד מנאום נתניהו? שהוא מת לפטר את גלנט, אם רק יבשילו התנאים לכך, שהוא לא מתכוון לקדם את עסקת החטופים, ושהוא מתכוון למשוך את המלחמה כל עוד עצם היותה דוחה את החקירה בעניין נסיבות פריצתה.
ירייה באפילה
הלכנו לישון עם נתניהו החוגג עוד בטרם התקבל אישור מצוות ה-VAR, וקמנו עם טראמפ שחוגג את מה שכמעט היה מותו. לטראמפ היה יתרון קל בסקרים על ביידן, שמצדו נראה כמי שעושה הכל (גם אם לא מדעת) כדי לתת לנשיא לשעבר להיות שוב נשיא. כולם חשבו ששובר-השוויון יגיע מכיוון עוד הופעה מביכה של הנשיא הקשיש, אבל הוא הגיע בדמות מתנקש מפנסילבניה.
עוד מעט נידרש גם למשמעות, אבל מאחר שבטלוויזיה עסקינן, אי אפשר שלא לחשוב על כמה אצל האמריקאים הכל נראה טוב יותר, אפילו ניסיון התנקשות. קודם כל, עצרות עם - אתם יודעים - כאלה שבהם מנהיגים יורדים לשטח ואשכרה מדברים עם הבוחרים, בעוד אצלנו חלפו 104 ימים בין מסיבת עיתונאים אחת של נתניהו לשנייה (שלושה וחצי חודשים).
שנית, התיעוד מכל זווית, כאילו היה מדובר באירוע ספורט שמצולם בו זמנית מכמה מצלמות. כך גם הפריימים הסגורים שמראים איך הקליע חולף ושורט את אוזנו של טראמפ, הנה הוא מדמם, הנה הוא מתעקש לעמוד על רגליו, הנה הצלף שמוריד את היורה... להוליווד נשאר רק לערוך - ולנו לא נותר אלא לקנא במסיבת העיתונאים של ה-FBI, שבה נמסרת אינפורמציה מסודרת על ידי מספר גורמים במקביל - כמה דניאל הגרי יש להם?!
חדשות טובות לחטופים
התמונות של טראמפ מנופף באגרופו תחת דגל ארה"ב אחרי שניצל בנס, הפכו לשובר שוויון דרמטי, שקשה לראות את הדמוקרטים נחלצים ממנו.
תתפלאו, אבל לחטופים ומשפחותיהם מדובר דווקא בחדשות טובות. הכיצד? נתניהו זקוק לניצחון של טראמפ בנובמבר, כדי לקדם את הקמפיין המקומי שלו. הסכם שחרור חטופים בניצוחו של ביידן היה משחק לטובתו. נכון שהאמריקאי הממוצע לא ממש מתעניין בנושאי חוץ, אבל במרוץ שבו כל קול קובע, הסכם שכזה היה עוד מתברר כווינר.
גם זו - ולא רק עמדתם של סמוטריץ' ובן גביר (שממילא מתואמים עם נתניהו) הייתה הסיבה לפיצוצים יזומים מצד ראש הממשלה (אותם הכחיש כמובן אמש) בכל פעם שנדמה היה כי הושגה התקדמות במשא ומתן.
אם הסקרים הקרובים יעידו שטראמפ עומד לזכות בניצחון בטוח בבחירות, אפשר יהיה להשלים את העסקה (שעל פי הסקרים זוכה לתמיכה גורפת מהציבור הישראלי). ציני? כמובן, אבל ככה מתנהלים העניינים בעידן ממשלתו השישית של נתניהו: אין דברים נמדדים לכשעצמם אלא רק לפי ערכם להישרדותו בשלטון.