שקיעה חגיגית יורדת על רחובות ישראל, ועונה חדשה של הריאליטי-לייט של כאן 11 יורדת אל מסכינו, שחיכו לה בשקיקה. בשבועות הקרובים שוב נבלה את הערבים שלנו בצפייה בארוחות היצירתיות שיוציאו תחת ידיהם משתתפי "בואו לאכול איתי", כשקבוצות מתחלפות של חמישה משתתפים הזויים יותר ופחות, יארחו זה את זה בביתם, ויבשלו אלה לאלה את מנות הדגל שלהם, בניסיון לזכות בתואר הבשלנ.ית המצטיינ.ת - אבל בעיקר ינסו לפצח אלה את אלה.
מדובר בפורמט קטן אך ממזרי, שכבש את לב הקהל הישראלי והפך לתופעת קאלט קטנה בשבע העונות שהיו לו עד כה. את הקסם של "בואו" מנסים לפענח כבר שנים רבות, ולא רק אצלנו. הרבה לפני שעשה עלייה לארצנו, מככב הפורמט הזה באנגליה מולדתו, ומשם התפשט לכל העולם שצופה כבר יותר מ-20 שנה בארוחות המטורללות והכיפיות, וזה לא נמאס. אז מה העניין בעצם? נכון שפורמטים של תחרויות בישול הם בדרך כלל להיט, אבל התכנית הזאת היא רק מתחזה, שמשתמשת בתירוץ של תחרות לבשלנים חובבים כדי לעשות משהו אחר לגמרי - להכניס במשך שבוע לחדר אחד חמישה זרים שונים מאוד, ולראות מה יקרה. מכאן הפורמט היה יכול ללכת להרבה כיוונים קלאסיים של ריאליטי - לכיוון הסופר-טראשי, למקום סליזי מאוד או למציצנות אכזרית. איכשהו, זה לא קורה.
זה כמעט מתבקש. הרי המבנה של "בואו לאכול איתי" מושלם ליצירת מצבי קיצון שמוציאים את המשתתפים רע מאוד. העריכה יכולה בקלות רבה להציג אותם כחסרי כל מודעות עצמית, אנוכיים, טיפשים או סתם הזויים. התכנית ממש מזמינה אותנו הצופים להביט בקומדיה והדרמה שנפרשות מולנו, ולשפוט בהנאה אכזרית את הדמויות הססגוניות שהתנדבו לניסוי החברתי הזה, תוך כדי שאנחנו - בדיוק כמוהם - מתעקשים שאנחנו פתוחים לקבל את כל האנשים באשר הם, ואיש באמונתו יחיה. ולא לשכוח שבנוסף, מעל לכל חגיגת השיפוטיות הצדקנית הזאת מרחפת גם קריינות תמידית שמלווה כל שנייה מהתכנית בהערות סרקסטיות משועשעות. אז איך בכל זאת היא שומרת על מין הולסומיות נעימה כזאת, שעושה טוב במקום לעשות לנו צרבת של הייטרים?
ובכן, היא פשוט לא מרושעת. אין באג'נדה שלה רצון עז להשפיל את מתמודדיה, לגרום להם לרקוד כמו קופים לצלילי החליל של הפקה מחופפת. אין פה משימות קיצוניות ואין חוקים מורכבים. באים, מכירים אנשים זרים, מבשלים להם ואוכלים איתם. בסוף הערב הסועדים נותנים ציון (שלא תמיד משקף את המחמאות שהרעיפו על המארח.ת במהלך הערב). כולם משתדלים להיות מנומסים ולצאת טוב, אבל בהכרח, האישיות השונה של כל אחד, והעולמות שהם מייצגים (בכל זאת, היה פה ליהוק מחושב) יגרמו לקלאשים שבמקרה הטוב יהיו משעשעים, ובמקרה הרע יגרמו לנו לנוע באי נוחות על הספה. אבל בכל מקרה, המפגשים האלה תמיד ישקפו באיזושהי צורה אותנו עצמנו, כי גם אם אין לי שום דבר במשותף עם דמות מסוימת, בוודאי אראה את עצמי בדמות אחרת, ואאלץ לקחת איזושהי עמדה בין הקצוות.
אם לשפוט לפי הפרקים שנשלחו לביקורת (ארבעה מתוך השבוע הראשון, שניים מתוך השבוע השני), בעונה הזאת הליהוק התעלה על עצמו, עם שילובים מבריקים של אנשים מרתקים אחד אחד, שהמפגש ביניהם מסקרן ומבדר מתמיד. הצפייה בשבוע חלקי רק חידדה את ההבנה שהחוזק של הסדרה טמון בעובדה שהיא נפרשת על פני שבוע, כשבכל ערב אנחנו (וכמובן חברי הקבוצה) לומדים להכיר אותם קצת יותר לעומק. צדדים חדשים מתגלים כשאנשים נפתחים, פינות חדות יכולות להתרכך, ותפיסות עולם שנראו בלתי נסבלות בערב הראשון נראות פתאום חביבות בערב השלישי.
מגבלות הפורמט מכתיבות פרקים קצרים ועריכה מקוצצת, תזזיתית ומבוססת על סאונד-בייטים של שנינות ומשפטי מחץ. זה חלק מהקסם של הסדרה, אבל ההיצמדות לפורמט היא לפעמים גם בעוכריה (ולא, אני לא מדברת על הפתיח הארכאי שעדיין נראה כמו משהו שרקחו בשנת 2010). הפרקים קצרים ודחוסים גם בזמן בישול, גם בהמוני טסטות, גם זמן ארוחה וגם סיכום, ולכן כמעט ואין זמן לראות באמת איך נוצרת האינטימיות בין המשתתפים. לפעמים התהליכים שהם עוברים מול עצמם, כשאורח החיים של חבר קבוצה מאתגר את תפיסת עולמם, מקנים לצופה תחושה של קפיצה לא הגיונית - מחוסר סובלנות מוחלט לקבלה. מה קרה באמצע? ובכן, לא ראינו חלקים נכבדים מהערב, לפעמים לא נראה אפילו את "החלק האמנותי" שמגיע אחרי הארוחה ובו מן הסתם יש עוד בונדינג. אם היו מפנקים אותנו בפרקים קצת יותר ארוכים היה אפשר לסגור את הפערים האלה, ואז הסדרה היתה מראה אפילו יותר טובה לנפשם של ישראלים והמצב האנושי.
ובכל זאת אין כמו "בואו לאכול איתי" כדי לספק לנו חצי שעה של כיף קליל ולא מחייב, שהמסקנה העיקרית ממנה הוא שלא משנה מי אתם ומאיפה באתם, אם את.ה טיקטוקרית חרדית, מלכת דראג ירושלמית, ילד טבע יחף או אישה שחי בתוכה רב דגול - כולם וכולן יפתחו את הדלת לאורחים בשירת: "שאאלווווםםם!" ישראלית טהורה.
העונה השמינית של "בואו לאכול איתי" משודרת בימים א'-ה' בכאן 11.