כותבת ומרצה בנושאי תרבות פופולרית, מדע-בדיוני ופנטזיה
במהלך המיני-סדרה נלמד לאהוב את כל הדמויות, אך בתחילתה ממש קשה להכיל את עושר הכיעור והאלימות. היוצרים מבקשים להבהיר לנו מיידית שהגענו לרחוב ללא מוצא. מקום בלי תקווה. אלא שאם תצלחו את שני הפרקים הראשונים ועוכרי השלווה, תיתקלו ביופי ובפיוט הנמצאים שם מכל עבר
הסדרה של נטפליקס עושה את אחד הדברים החשובים ביותר שסדרה מסוגה חייבת לדעת לעשות: לשמור שתמיד נהיה צעד אחד מאחורי העלילה. יש סדרות שמדגישות את רגעי הטוויסט, אבל "ילדה יקרה" לא מתייחסת למתח כגימיק. האימה הפסיכולוגית נובעת מכך שכל מה שקורה אמין לגמרי
מזג האוויר הזה הוא הזמן המושלם לאוורור מוח בדמות דרמת אקשן קיצית לא מורכבת וחסרת משמעות, והסדרה של נטפליקס, כמו גם הגיבורה שלה, סוגרת את הפינה הזו בצורה מושלמת
העונה השנייה של "פשוט ככה" ממשיכה להיות בכלל-לא-גרועה, והיא אפילו משתפרת ביחס לעונתה הראשונה. זה כך למרות המסע הרגשי הגרוע של קארי בכל הנוגע לאיידן ולמרות הופעת האורח האיומה בפרק האחרון. קריסטין דיוויס גונבת את ההצגה ושרה ג'סיקה פרקר מעולה בתפקיד הראשי
יש משהו כל כך מגעיל בצפייה בתוכן אלים של השפלה והתעללות, שנעשה בכזו מיומנות. כל הכישרון העצום של אנשי מקצוע מהטובים בתחומם מרוכז פה, כדי להותיר תחושה של סדרת גברים מהזן הכי מגעיל. אולי אפשר היה לסלוח על זה אם לפחות התוצאה הייתה מוצלחת
לאורך חייה עשתה "אמת או חובה" המון (המון!) טעויות מעצבנות, עד כדי כך שקשה היה לא לחזור אל מקבץ הפרקים האחרון שלה עם חששות. החדשות הטובות הן שהעונה החותמת את דרמת הנעורים הקומית של נטפליקס נהנית ממיקוד שעוזר לה להיות מנומקת, הגיונית ומהנה מאוד
מי שחושב שהקומדיה של כאן חינוכית היא פשוט איזה להיט "של הילדים", מפספס בענק. "האחיין שלי בנץ" חוצה גילים, הומור ומצב צבירה. השימוש המתוחכם של הסדרה בעלילות טיפשיות בצורה הנפלאה ביותר כדי להגיד משהו עמוק וחשוב על המצב האנושי, הוא כוח העל שלה
עצם הנושא נשמע קשה מנשוא - פרשת משה קצב והמדורים שעברה הנאנסת בדרך להוצאת הצדק לאור - אבל הבימוי המדויק, המשחק המורכב ורב-הרבדים של הקאסט הנפלא הזה, התסריט החכם והרגיש - כולם חוברים יחד כדי להפוך את הצפייה הלא-פשוטה הזאת לקולחת ושובה
בהשוואה הבלתי נמנעת ל"ברידג'רטון", סדרת הבת מתעסקת בדרכה המוגבלת בנושאים יותר כבדי משקל, כמו בריאות נפשית, מעמד הנשים, הבדלי מעמדות, ואפילו זכותן של נשים להרגיש סקסיות גם אחרי גיל המעבר. את כל אלה היא דוחסת לצד מה שאהבנו גם ככה ביקום "ברידג'רטון"
הסדרה של דיסני פלוס, המבוססת על טור עצות, היא הרבה מעבר לסתם רשימת מסרים לחיים. מדובר בדרמה מורכבת שלא פעם מעלה דמעות, אבל גם שומרת על איזשהו טון קליל, איכשהו צינית וגם לבבית בו זמנית, והגיבורה שלה משוחקת נפלא על ידי קת'רין האן שמגובה בקאסט נפלא בפני עצמו
"אל מעבר לאוקיינוס", הסדרה שכתבה יוצרת "המורדת" על בסיס סיפור ההצלה האמיתי של אנשי רוח יהודים מצרפת הכבושה, מחליפה את האווירה האפלה בצבעוניות וקלילות מזמינות לצפייה. גם מי שמתקשה עם התכנים הקשים העוסקים בתקופה, יוכל להישאב פנימה
הקומדיה האוסטרלית של אמזון פריים וידאו מתארת מה קורה כשפגישת מחזור בבית ספר בנות מותירה אותן כשורדות האחרונות בתרחיש אפוקליפטי. מצד אחד הסדרה מיטיבה לאזן בין הקומי למופרך ולחדד כיצד הטראומות של הגיבורות מעצבות אותן, אך מצד שני ההתנהגות שלהן מביאה עצבים
"צל ועצם" אולי יושבת על תבניות מוכרות ולעוסות של הז'אנר, אבל יש לה יתרונות גדולים: היא ממוקדת מאוד, מצליחה לשמור על אנרגיה ועניין לכל אורכה, יפה לעין ומציגה שפע של דמויות מרתקות. רק חבל שהפרק האחרון שלה קצת מקרטע. זהירות: ספוילרים
על הנייר דרמת הפנטזיה של אמזון פריים וידאו נשמעת כמו אסקפיזם מושלם, אבל היא בדיוק ההפך. כל העגמומיות והדכדוך שהסדרה התבוססה בהם גם בעבר, רק הקצינו בעונה השנייה והחותמת שהגיעה כעת אל סיומה. האווירה המדכאת הבלתי פוסקת הזו פשוט מתישה
סדרת הריאליטי של נטפליקס אמנם היא לא זוהרת כמו "פרויקט מסלול", אבל "האופנה הבאה" מספיק קשורה לאנשים שמשפיעים ומחליטים מה יהיה הטרנד הבא כדי לשכנע בחשיבותה בתחום שהיא מקדמת, וגם שומרת על איזה אלמנט של לבביות וחיוביות שמקרב אותה לסדרות פיל גוד ובריאות נפשית
יש סתירה בלב קומדיית האימה של ה-BBC, בין אנרגיית נעורים מתפרצת לבין נושא אפל, והיא הופכת את הכל לקאמפי בטירוף. הסדרה מודעת לכך שמשהו במהותה מוגזם עד כדי גיחוך - ולא מפחדת מההגזמה. הכל כאילו משדר - כן, אנחנו יודעים שכל זה ממש טו מאץ', אבל זה כיף, לא?
הדרמה התקופתית האיטלקית של נטפליקס היא סדרת בינג' מושלמת - קצרה אבל מהודקת, עם עלילה קולחת ודמויות מקסימות. עיקר מעלותיה טמונות באופן שבו היא מאזנת את הנושאים הדרמטיים עם בימוי קליל שמדבר לקהל המודרני, ובקסם הגדול של השחקנית הראשית
הקומדיה הרומנטית האוסטרלית היא אופציית צפייה חמודה להפליא, מלאה ברגעים מקסימים (וגם מעוררי מבוכה) ובדמויות שובות לב, בראשן הזוג הראשי, שגם יצר את הסדרה ונשוי במציאות. הבעיה היחידה היא ששמונה פרקים רק משאירים טעם של עוד
המיני-סדרה של דיסני פלוס דחוסה במשפטים מתוחכמים ומעוררי מחשבה ומתובלת בהומור ציני ובאבחנות שוברות לב. ובזמן שהיא מנופפת לנגד עינינו בסיפורו של הגיבור ששמו בשם הסדרה, היא מגניבה בערמומיות גם נקודות מבט אחרות, שאולי סותרות אבל גם נכונות לא פחות
כמו סדרות נוער רבות כל כך, גם החדשה של נטפליקס לא בדיוק מדייקת בכתיבת הגיבורים שבמרכזה. תוסיפו לכך את הרוחות שלא ממש נראות משכנעות וקיבלתם בעיה. אך למזלה של "לוקווד ושות'", הליהוק המוצלח והכימיה בין השחקנים מספיקים לבדם להפוך אותה לבינג' כיפי
דרמת המלחמה של נטפליקס יעילה מאוד, שזו דרך יפה להגיד שכמעט כל החלקים הנכונים כאן, היא לגמרי ראויה לצפייה, אבל אין ב"הלוחמות" שום דבר חדש או יוצא דופן. יש כמוה לא מעט יצירות, ואפילו לא צריך לחפש רחוק כדי למצוא דוגמאות
קשה לא ליפול בקסמי אנדרסון בסרט החדש של נטפליקס. היא מדברת בכזאת כנות ומתיקות, והצליחה לשמור על נפש פתוחה ותמימות מקסימה, גם אחרי החיים הפרועים שהיו לה עד כה. גם אם זה לא הדוקו הכי מתוחכם שראיתם, הוא כן בוחן מחדש אירועים סנסציוניים וממסגר אותם בצורה מרתקת
הפוטנציאל של הסדרה החדשה של רשת 13 גדול, והשחקנים - ובראשם איציק כהן - נהדרים. עם זאת, חוסר האחידות בכתיבה פוגע בה קשות והופך בדיחות רבות בתוכה לקומדיה סתמית שפונה למכנה המשותף הנמוך
הראיונות, הספר והסדרה התיעודית שהקדימה אותם הם הדרך של הארי להחזיר לעצמו את השליטה על הנרטיב של חייו. עד היום, הוא אומר, במשך 38 שנה, שמעתם כל הזמן רק צד אחד של הסיפור - השקר שהתקשורת הבריטית מכרה לכם. עכשיו הגיע הזמן לשמוע את הסיפור האמיתי מפי האתון
בבריטניה כבר פוטרים את סדרת הדוקו של נטפליקס כ"משעממת" (היא לא), דרך "נרקיסיסטית ומעייפת" ועד "התבכיינות בסגנון קליפורניה", אבל זו חשיבה מקובעת וישנה. אף ש"הארי ומייגן" לא פורצת דרך, היא עוד צעד לכיוונה של מהפכה אמיתית
עליזה חנוביץ', שיצרה את הסדרה החדשה של הוט ומככבת בה, לוקחת את המורכבויות של דמותה ומחזיקה את הסדרה בחן מעורר התפעלות. תחת ידיה "חאנשי" מתגלה כסדרה מצחיקה ושנונה שמצליחה כל הזמן להפתיע
הסדרה של נטפליקס לוקחת את כל המרכיבים המעולים שהרכיבו את "משפחת אדמס" ורוקחת מהם משהו כיפי וקולח. זה יכול להשתבש בקלות, אבל הסדרה מצליחה לעשות משהו כמעט בלתי אפשרי: לשחק על מוטיבים של אופל ועגמומיות בלי לאבד את חוש ההומור או לקחת את עצמה יותר מדי ברצינות
כשהעלילה דרמטית בסדרת הלהיט של נטפליקס זה עובד ויעיל, אבל ברגעים שבהם צריך להרים ולתת קצת אוויר, "מאפס" נכשלת בהכנסת טיפת שמחת חיים. זו בעיה שטמונה בבימוי, אבל גם בשחקנית הראשית - נדמה שזואי סלדנה פשוט לא מסוגלת להפגין קלילות
הרומנטיזציה והנוסטלגיה של "הקיסרית" רק מגבירות את ההנאה מהסיפור שהסדרה פורסת לפנינו, עם דמויות מעוררות הזדהות, שחקנים מצוינים (ויפים) ועלילה קולחת ששומרת על מתח תמידי והופכת את הסדרה לאחלה אופציית בינג'. חבל שהיא מסתיימת בקליף האנגר קשוח
היינו שמחים לקבל יותר מכל הכיף הזה ששודר לרגל 20 שנות "ארץ נהדרת": עוד העלאת זכרונות וסיפורים מצד השחקנים, לא רק הוותיקים אלה גם ה"צעירים" יותר שכמעט לא זכה לייצוג בספיישל. ומעל הכל, פאנל הכותבים חשף את הבעיה המרכזית של "ארץ": מחסור בנשים
