בפינה השמאלית העליונה של ערוץ החדשות החדש של ישראל מופיע הלוגו, בו כתוב באותיות לבנות באנגלית על רקע כחול: "i24 NEWS". למרות שאפשר להבין את הסיבות השיווקיות שהביאו את הערוץ לבחור בשם לועזי, קשה להתעלם מהאירוניה. הערוץ, שהכריז על עצמו כ"ערוץ החדשות הכי ישראלי בעולם", נושא שם באנגלית.
אלא שזו לא הבעיה היחידה בפינה השמאלית העליונה של שידורי הערוץ. מתחת ללוגו, הפעם בעברית, כתובה המילה "בהרצה". זו מילה בעייתית, בעיקר למבקרי טלוויזיה נודניקים, שנאלצים להוריד הילוך ולהזכיר מה המשמעות של המילה הזאת בכלל.
מי שזכה לקנות רכב חדש בעבר הרחוק, זוכר את המשמעות המקורית של המילה "בהרצה". המכונית הייתה מגיעה עם אזהרה: באלף הקילומטרים הראשונים, פחות או יותר, יש לנסוע לאט ובצורה רגועה במיוחד. נדרשנו להימנע מהאצות פתאומיות, לא לעשות קיק-דאון ובעיקר להשתדל שלא לעבור את ה-100 קמ"ש. התקופה הזאת נקראה "הרצה". כיום חברות הרכב נוהגות לבצע את ההרצה בצורה מבוקרת במפעל, אך הביטוי "תקופת הרצה" נשמר לשלל תחומים. מסעדות חדשות מתהדרות ב"תפריט הרצה", סטנדאפיסטים נוהגים לבצע בדיקת חומרים בהופעות הרצה מוזלות, ואפילו ערוצי טלוויזיה חדשים מתהדרים בשקופית "בהרצה". זה קרה במשך תקופה ארוכה עם עליית כאן 11 לאוויר, וגם אחרי הפיכת ערוץ 20 ל-14.
כעת, ערוץ i24 מבקש להזכיר לנו שהוא עדיין לא 100. גם לא 24. לא כל החלקים יושבים במקום, וזה טבעי. תפריט ההרצה של הערוץ החדש אינו מרגש בינתיים. תכנית "הישראלים" עליה כתבתי בשבוע שעבר לא מצליחה לדגדג את "הפטריוטים" של ערוץ 14, המהדורות השונות לא מציעות איזשהו ערך מוסף שיגרום לצופים הקבועים של הערוצים 11-12-13 או אפילו 14 לזפזפ אליהן. מה שנשאר זה בעיקר הטאלנטים שנאספו משאר הערוצים.
והנה, חשבתי לעצמי, איזה סיפתח נהדר יהיה בשבילי כצופה לשבת ולראות את אחד הטאלנטים הגדולים של הערוץ - צבי יחזקאלי - עם תכניתו החדשה "הערביסטים" שמשודרת מדי מוצ"ש. בהודעה לתקשורת שיצאה לקראת עליית התכנית הבטיחו כי "צבי יחזקאלי מביא את העולם הערבי למסך עם פאנל 'הערביסטים' שמכירים את המזרח התיכון כפי שהמזרח התיכון מכיר את עצמו" וכן הובטח כי "לצד יחזקאלי ישבו חברי פאנל 'הערביסטים', כולם אנשי שטח מנוסים דוברי ערבית, שיפענחו את מה שקורה מתחת לפני השטח ויביאו את נקודת המבט הייחודית שלהם על האירועים". חשבתי לעצמי בתמימות - הרצה או לא הרצה - היש מקום טוב יותר לשמוע על המשמעויות של ההתקפה הישראלית חסרת התקדים בתימן מאשר מהאנשים שמבינים את המזרח התיכון כפי שהוא מבין את עצמו?
כאן ראוי להתייחס לשורה שנכתבה מתחת למילה "בהרצה" בפינה השמאלית העליונה של שידורי הערוץ, בה נכתב: "שידור חי". אני לא יודע אם יש משמעות אחרת למילים האלה במזרח התיכון, אבל נראה שבערוץ החדשות הכי ישראלי בעולם החליטו לעבוד עלינו עבודה עברית, כמאמר הגשש.
בתמימותי, הדבר הראשון שחשבתי עליו כשראיתי את המילים "שידור חי" לצד דמותו הכריזמטית של צביקה יחזקאלי היה: "כל הכבוד לו". השבת יצאה אתמול רק בסביבות שמונה וחצי, והנסיעה מביתו של יחזקאלי בהתנחלות בת עין לאולפני הערוץ החדש ביפו לוקחת בין שעה לשעה וחצי. איזה מקצוען, חשבתי. איך הוא הצליח ללמוד נושא חדש ולהרכיב סביבו תכנית רצינית בשעה הקצרה שעברה בין יציאת השבת לעלייה לאוויר, כולל לעלות על חליפה ואיפור. תהיתי אם הערוץ דואג לו לדירה לשבת בתל אביב, אולי מלון, ואם כן - אז מה עם המשפחה? לא היה יותר פשוט למצוא לו תכנית ביום אחר? ואז התחילה התכנית והבנתי - לא שידור חי ולא נעליים.
זה היה מוזר שיחזקאלי לא התייחס לתקיפה בתימן במונולוג הפתיחה שלו. גם לא לתקיפה של החות'ים בתל אביב, למרות שהתרחשה שעות ארוכות לפני כניסת השבת. זה הפך למוזר יותר שבפאנל דווקא דיברו על החות'ים, אבל בהקשר של איזה סרטון של סטנדאפיסט תימני שעצבן את הפאנליסט מוטי קידר כי שום דבר לא מצחיק בחות'ים.
זה חבל בעיקר בגלל שהתכנית עצמה לא נטולה פוטנציאל, בעיקר בזכות יחזקאלי עצמו שתאהבו אותו או לא - טלוויזיה הוא יודע לעשות. הפאנל המצומצם שמורכב מאדי כהן, מוטי קידר ורות וסרמן-לנדה אמנם מוכיח בקיאות בכל הנושאים, אבל התוצאה היא של ארוחת מזטים ללא עיקרית. משהו קטן לפתוח איתו את התיאבון עם שיחה על כך שלפני ארבע שנים הפכו את כנסיית איה סופיה באיסטנבול למסגד - כותרת לא מדויקת בעליל (הכנסייה הפכה למסגד כבר במאה ה-15, והוסבה למוזיאון בתקופת אטאטורק) אבל בעיקר לא מאוד מעניינת, אלא אם אתה אורתודוכס יווני.
הרגע המכונן של התכנית אמור היה להיות המפגש האישי בין מנחה התכנית לבין אליהו יוסיאן, האיש והטרמינולוגיה. אלא שבתכנית שהוקלטה מי יודע מתי לא דיברו על התקיפה של החות'ים בתל אביב או על התקיפה של צה"ל בתימן, ואפילו לא דיברו על הצפון הבוער או על הדרך הנכונה להחזיר את החטופים לפי שני האנשים היחידים במזרח התיכון שמבינים את המזרח התיכון. במקום, זו הייתה שיחה אישית א-לה רפי רשף.
יוסיאן סיפר על תקופת ילדותו באיראן בעיר איספהאן ("משהו בין חברון וקרית גת לפתח תקווה"), ובעיקר על ההתנכלויות נגדו כילד יהודי בבית ספר מוסלמי. יוסיאן סיפר שבגלל שהיה יהודי (ולכן, טמא על פי האמונה של חבריו לספסל הלימודים) אסור היה לו לשתות מהברזייה ולכן ניצבו בפניו שתי אפשרויות - האחת, להביא בקבוק מים ("הפתרון המערבי") או לשתות מים בכל זאת, ואז ללכת מכות אחרי בית הספר. בעוד שיוסיאן הבהיר כמה פעמים שמדובר במשל להתנהלות של ישראל במערכה המזרח תיכונית, נראה שיחזקאלי בעיקר נהנה מהסיפור האישי. כך או כך הריאיון היה קצר מדי, שטחי מדי ובעיקר - כמו שאר התכנית - לא הוליד שום כותרת מעניינת.
בקטנה
להבדיל מהתכנית של צבי יחזקאלי, המהדורה המרכזית של הערוץ החדש אכן הועברה בשידור חי, לא רק במובן הטכני אלא גם באספקט האנושי. זה בלט בעיקר בזמן שמגיש מהדורת מוצ"ש, אורן וייגנפלד, הציג כתבה על מנתחות המודיעין החזותי של מחנה רעים, שניצלו ב-7 באוקטובר, לאחר שהתחבאו בחמ"ל למשך 13 שעות בזמן שעשרות מחבלים חדרו לבסיס. מי שהייתה האחראית על החיילות בחמ"ל הייתה דנה וייגנפלד, בתו של מגיש המהדורה.
וייגנפלד, המגיש, ניסה למלמל משהו על "גילוי נאות" אבל ניכר שמדובר בבן אנוש מסוג: "אדם" שמתקשה להתייחס לבתו האהובה כעוד אייטם במהדורה, ובצדק. כמה טבעי, כמה אנושי - כמה חי. מדהים כמה גיבורות וגיבורים כאלה אנחנו עדיין ממשיכים לגלות, גם תשעה חודשים אחרי תחילת המלחמה. דנה וייגנפלד היא לא רמבו מודרנית, היא לא יצאה מהחמ"ל עם נשק אוטומטי וריססה את המחבלים, אבל היא כן הצליחה לשמור על החיילות שלה בחתיכה אחת. אם זה לא מספיק, היא בחרה להישאר בבסיס גם אחרי הטראומה של ה-7 באוקטובר כי היא לא רצתה להפקיר את החיילות.
ברגע קשה במיוחד בכתבה היא מספרת על הרגע הקצר בו היא נשברה, והתחילה להיפרד מאהוביה. היא התקשרה לאביה מהחמ"ל וביקשה שיבטיח לה שאחיה הקטן בן השנתיים יכיר אותה: "היה לי חשוב לי שהוא יידע מי הייתי". ובכל זאת היא לא נתנה לחיילות שאיתה שהיא דומעת, ודאגה לנגב את עיניה בלי שהן ראו. "אם אני אשדר להן את זה, הן ייפלו גם", היא סיכמה את רגע הגבורה שלה בחיוך שהזכיר שהיא בסך הכל ילדה. ילדה גיבורה. טוב שיש מי שנותן במה גם לגיבורות האלה. במקרה הזה הנפוטיזם היה הכרחי, וגם מרגש.