"כחייל בשנות השבעים, היה לי ברור שהכיבוש ימיט עלינו חורבן"

אם הרפורמה בעולם הקולנוע הישראלי תמשיך להתקדם בצעדי ענק, ייתכן שכבר לא נראה כאן סרטים חדשים תוצרת הארץ שמוחים ביקורת על הממשלה ועל המדינה. כל מה שיישאר הוא להתרפק על יצירות ביקורתיות מן העבר - למשל, "חיוך הגדי" של שמעון דותן מ-1986. פסטיבל הקולנוע ירושלים יציג מחר (שלישי) בהקרנת בכורה עותק מחודש של הדרמה הזו - כרגיל, מאחורי הרסטורציה עמד ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, בהנהגתו של מאיר רוסו.

בזמן אמת "חיוך הגדי" זכה לביקורות משבחות והתקבל לתחרות הרשמית של פסטיבל ברלין, אך סביר להניח שהיום לא היו מעזים להגיש את התסריט שלו לקרנות. בהתבסס על ספרו בשם זה של דוד גרוסמן, דותן מציג את המתרחש בגדה המערבית דרך סיפורן של שלוש דמויות: שני קצינים ישראלים ופלסטיני מזדקן אחד, היוצא לנקום את מותו של בנו המחבל. כפי שאורי אבנרי כתב בזמן אמת, הסרט מנפץ את המיתוס של "הכובש הנאור", וכפי שיאיר רוה כתב השבוע, הוא תוהה האם הכיבוש לא יהרוג בסופו של דבר גם את היהודים.

בניגוד לשר האוצר ולשר לביטחון פנים, רבים מיוצרי הסרטים הביקורתיים שירתו בצבא ואפילו בקרבי. זה גם הסיפור של דותן. בסרטו הראשון, "צלילה חוזרת", הוא התבסס על חוויותיו כחייל כדי לספר על הווי השירות הצבאי, וב"חיוך הגדי" הרחיב את המניפה ועסק בהשלכות הפוליטיות של הנוכחות בגדה המערבית. "שירתי בצבא חמש שנים, וזיהיתי את המצוקה הבלתי נסבלת שיצר הכיבוש, את ההשפעה שלו על הנכבשים ולא פחות מכך - על הכובשים", אומר הבמאי בריאיון לקראת ההקרנה בירושלים. "אנחנו קוצרים היום את פירות הבאושים שממשלות העבודה למיניהן זרעו בעיוורון מוחלט, מאז לווינגר ועד היום".

"ב-1971, הפלוגה שלי נשלחה לעזה", ממשיך דותן. "מצאתי את עצמי עם עוד שלושה חיילים בסמטאות. פגשתי חמור מבוהל ומשפחה שלא ישנה. זו היתה הפעם הראשונה שנתקלתי במציאות הזו כשאני במדים ועם נשק ביד, והיה לי ברור מיד שזו מציאות בלתי אפשרית שתמיט עלינו חורבן. לא צריך להיות אסטרטג גדול כדי לזהות את זה. החלטתי לא להאריך את השירות הצבאי שלי ופרשתי".

"רם לוי יצר בזמנו סרט תיעודי בשם 'עזה', ולמדתי ממנו משהו מטלטל שאמר ההיסטוריון אייזק דויטשר - כשאומה מתנסה בכיבוש טריטוריאלי, כמו שקרה לישראל ב-1967, היא לעולם לא תתאושש מזה, היא תהיה שבויה בצל של הניצחון המזהיר הזה, והוא יביא בסופו של דבר למפלתה. המשפט הזה נשאר איתי הרבה שנים. יש בו אמת כואבת מאוד, אם לא מייאשת".

הצפייה המחודשת ב"חיוך הגדי" היא חוויה מרתקת - בגלל התוכן הכל כך רלוונטי; בגלל הרסטורציה היפהפייה; בגלל הצילום הפיוטי מלכתחילה של דני שניאור, ועבודת הבימוי המרהיבה של דותן; וגם בגלל המשחק והליהוק.

את הפלסטיני מגלם השחקן הטורקי טונג'ל קורטיז, שגבר על מתחרים כמו שון פן, כריסטופר ווקן וכריס כריסטופרסון וזכה בפרס השחקן הראשי בפסטיבל ברלין. "חיפשנו שחקן ערבי לתפקיד, אבל היתה בעיה - הדמות היא של איש מבוגר, ובאותו זמן, כל השחקנים הערבים בישראל היו צעירים", אומר דותן. "לא היה בזמנו דור של שחקנים ערבים בני שישים-שבעים. נוסף לכך, היחסים עם מצרים היו מתוחים ואף שחקן משם לא היה מוכן לשמוע בכלל על האפשרות לשחק בסרט ישראלי. טונג'ל הופיע קודם לכן ב'גשר צר מאוד' של נסים דיין ופנינו אליו. הוא למד את הערבית פונטית".

מה הזיכרונות שלך מפסטיבל ברלין, בו הסרט זכה בפרס השחקן הראשי?

"במקצוע שלנו, אנחנו עוברים בין הנשגב למגוחך. יום אחד אתה חושב שיצרת משהו משובח, ויום אחר אתה מתבייש אפילו להראות את זה למישהו. לכן, הופתעתי כשהזמינו אותנו להשתתף בפסטיבל. אחרי ההקרנה, נסענו לפריז. זה היה בשנות השמונים, ברלין עוד היתה מחולקת, ואני זוכר שנעלו את הדלתות כשעברנו דרך המזרח, ושוטרים הופיעו בקרונות. הגענו לצרפת, ואז טלפון העיר אותנו לפנות בוקר והזעיק אותנו לחזור לפסטיבל כדי להשתתף בטקס הפרסים".

בליהוק של הקצינים הישראלים, קיבל דותן החלטה מרתקת: את אחד מהם, לניאדו, מגלם רמי דנון היהודי-מזרחי ואת האחר, כצמן, אשכנזי וניצול שואה, מגלם מכרם חורי הערבי-ישראלי.

"מכרם חורי הוא מבכירי השחקנים בארץ, אבל הוא גם ערבי - אי אפשר להתעלם מזה. הליהוק שלו כיהודי אשכנזי ניצול שואה לא מקרי כמובן. חשבתי שיש בזה אמירה, והיא די מובנת מאליה. אם זה עבד או לא - הקהל ישפוט".

אי אפשר לדמיין סרט כמו "חיוך הגדי" כיום, גם בגלל שצילמתם אותו בגדה המערבית. איך היו הצילומים?

"המפיק יונתן ארוך ואני עשינו את הסרט ב-70 אלף דולר, סכום שאפשר לעשות איתו מעט מאוד. שנינו היינו בוגרים של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב ורוב הצוות היו סטודנטים בו. התחושות היו חיוביות - צילמנו את הרוב בחוץ ואנשים אוהבים להיות בחוץ. זה לא סרט אסקפיסטי ולא ברחנו מהמציאות. צילמנו בכפר בשם שיבתין (בדרום-מערב השומרון, בנפת רמאללה). יונתן יצר קשר עם גורמים באש"ף שדיברו עם אנשים בכפר והסבירו להם שאנחנו לא עוינים אותם, אבל כשהגיעה משאית עם ציוד, חלק מהתושבים חשבו שאנחנו מתנחלים וזרקו עלינו אבנים. בשלב מסוים גם רצה שמועה שאחד השחקנים זרק על הרצפה ספר קוראן, וגם זה יצר סיטואציה מאוד לא נוחה".

אתה אוהב להיות בחוץ ואתה גם אוהב לצלם בחוץ וזה ניכר. תוכל לספר על העבודה עם הצלם דני שניאור?

"דני הוא אמן. הוא לא מצלם, הוא מצייר, ויש לו נוכחות מעבר למצלמה. מבחינתי התמונה והנופים הם חלק מהנרטיב. כך זה גם בסרטי תעודה שעשיתי. יש משהו בנופים האלה שמפעיל אותי, אבל אני גם יודע שהשטחים הללו בגדה הם לא שלי, ואני לא רוצה שהם יהיו שלי. מספיק לי לבקר בהם".

בוא נלך אחורה - לא היתה בקולנוע הישראלי מסורת של עיבודים לספרים, אז למה בחרת לעבד את הספר של גרוסמן?

"כתב העת 'סימן קריאה' פרסם שלושים-ארבעים מתוכו עוד לפני שהספר המלא התפרסם, וישר הבנתי שאני רוצה לעשות מזה סרט, עוד בלי שידעתי מה יש בעמודים החסרים. גרוסמן הסכים, ומלכתחילה סיכמנו שהוא לא יהיה מעורב בעיבוד. הסרט שינה הרבה דברים לעומת הספר. הוא ואני מיודדים ושמרנו על קשר טוב".

שנים לאחר צאת הסרט, בנו של גרוסמן מת במלחמה. זה מוסיף לצפייה עוד רובד טרגי.

"מה עוד שלבן שנפל קוראים אורי, כשם אחת הדמויות המרכזיות בספר ובסרט. הכאב הוא נורא, אין לי מה להגיד מעבר לכך, ואני לא רוצה לדבר על זה".

אחרי "חיוך הגדי", עבר דותן לארצות הברית. הוא ביים שם כמה סרטי אקשן, אבל בשלב מסוים גם פנה לעשייה תיעודית, וצילם בישראל סרטים תיעודיים עטורי פרסים - "הביטחוניים" על האסירים הביטחוניים ו"המתנחלים", על מפעל ההתנחלויות. "לצערי, 'המתנחלים' קיבל חיים חדשים בתשעת החודשים האחרונים, והפך ויראלי מאוד ברשת", הוא אומר. "הדיאלוג בינו למציאות בימינו פשוט מצמרר. אתה שומע את הקריאות להתיישב שוב בעזה ואתה לא מאמין. זה טירוף שאי אפשר להמציא אותו".

נוסף לעבודתו כבמאי, דותן גם מלמד באוניברסיטאות יוקרתיות בניו יורק. בשביל לפתח דיון על האנטישמיות באקדמיה האמריקאית צריך כתבה נפרדת לכל הפחות, אבל גם אי אפשר להתעלם מהנושא, אז אני שואל אותו על כך בקצרה.

"קרו השנה דברים שלא קרו מעולם", הוא אומר. "זו הפעם הראשונה בה אני רואה לגיטימציה ונורמליזציה של קריאות להשמדת ישראל. בחיים לא נתקלתי במצב שבו אנשים נורמטיביים עומדים בפורומים רשמיים, קוראים לנו קולוניאליסטים ודורשים להחזיר את האדמה לילידים. אני מרגיש צורך דחוף מאוד לעשות משהו, ברמה האמנותית כמובן, אבל יותר מכך לא ארחיב כרגע".

בסרטים האמריקאים שלך עבדתם עם שחקנים כמו רוב לאו ואלן בורסטיין. איך היתה העבודה איתם?

"שחקן זה שחקן, זה לא משנה אם הוא מפורסם יותר או פחות. השאלה אם הקרוואן שלו קטן או גדול היא בשוליים. האתגר האמיתי שלי לא היה מול שחקנים, אלא מול השמש - בגלל שאני אוהב לצלם בחוץ, המאבק שלי היה להספיק כמה שיותר ביום הצילומים עד שהשמש שוקעת".

ונחזור ל"חיוך הגדי", איך אתה רואה את הסרט במרחק של כל כך הרבה שנים, ומה התחושה שלך לקראת ההקרנה בירושלים?

"זה סיפור על התמימות שלנו ב-1986. תשווה את עומק השבר אז והיום - מרחק של שנות אור. תראה מה קורה בסרט, ותבין מה היה נחשב לאסון גדול בזמנו, לעומת האסונות שיש היום. באופן אישי, לא נוח לי להראות סרט שעשיתי לפני ארבעים שנה. הייתי מעדיף להראות את הסרט החדש שלי. אני לא בפנסיה. אני מלא אנרגיות וסקרנות".


סינמטק ירושלים יקרין את "חיוך הגדי" מחר (שלישי) ב-19:30. נוסף לכך, הסרט זמין באתר של ארכיון הסרטים הישראלי.