אלמוג מאיר ג'אן חלם בשבי בעזה שהוא מגיע לבית של סבא וסבתא שלו. הוא נכנס פנימה ופוגש את סבא וסבתא ואבא ואמא, וכולם מחבקים אותו בהתרגשות ושמחים בחזרתו, ואז הוא התעורר בעזה, שוב. החלום הזה התגשם חלקית: הוא שוחרר לפני חודש במבצע צבאי יחד עם עוד שלושה חטופים, וחובק על ידי מדינה שהתרגשה מאוד לראות אותו חוזר. בטרגדיה נוראה - חולייה נוספת בשרשרת סיפורים נוראיים שמלווים אותנו השנה - אביו מת יום לפני כן, מבלי שזכה לראות את שובו של בנו. כשהיה בשבי, אלמוג חלם המון וסיפר בכל בוקר את החלומות שלו לחבריו. מאז שחזר, הוא כבר לא חולם.
הסיפור הזה, שפתח את הריאיון של ניצול הנובה שנחטף ב-7 באוקטובר לאילנה דיין בפרק של "עובדה" ששודר אתמול בקשת 12, מותיר את הצופים ללא מילים. מפני שאין תמונה שכולנו רוצים יותר מחזרה של החטופים למשפחתם, מפני שכולנו ייחלנו להגשמת החלום, מפני שיש עוד כ-120 משפחות שעדיין מחכות. עבורן, עד שיתגשם החלום, הן עדיין בסיוט בלתי נגמר.
הכתבה הזו של "עובדה" הייתה באמת מטלטלת, מילה חבוטה שכמו איבדה משמעות לנוכחות המציאות האלימה של תשפ"ד. קודם כל בגלל האיש המרשים במרכזה, צעיר שמול רוע בלתי נתפס נלחם לשמור על צלם אנוש, על הנפש והראש ועל חבריו. שהצליח גם בשבי אכזרי לשמור על נפש צלולה, להיות חבר, לכתוב ולהפעיל את הראש ואת הלב. איזה כוחות אדירים טמונים בתוכו. הוא מרואיין יוצא דופן עם סיפורים יוצאי דופן.
זה מבלבל: הסוף הטוב מאפיל במידה מסוימת על הסיפור הרע. אם הפרק הזה של "עובדה" חשוב, זה בגלל שהוא מגלה לנו איך באמת נראים מאות ימים של שבי, ומה זה אומר על מי שנשאר מאחור. פחד מוות, התעללות נפשית ופיזית, רעב, סדיזם מחליא, אכזבה נצחית מהשחרור שלא מגיע. עוד יום בלי לדעת מאיפה תבוא המכה, ועוד יום, ועוד יום, ועוד יום. חודשים על גבי חודשים. וזה נמשך. בשביל כל כך הרבה זה עדיין נמשך. בצד השני של השחרור של אלמוג, הגיעה לאולפן של דיין אמה של נעמה לוי שעדיין בשבי, ועם מעט מילים הרעידה את מה שנשאר מהצופים של "עובדה". זה בלתי נתפס.
קשה להכיל את זה, אבל בזה "עובדה" מצטיינת. בים של אינפורמציה, סיפורים ורעש, שבוע אחרי שבוע לקח על עצמו הצוות של התכנית לתאר השנה את הנורא מכל באמפתיה ובנשימה ארוכה, ביריעה רחבה יותר מכל תכנית טלוויזיה אחרת (אני מוסיף לרשימה את השלוחה "תשמעו סיפור" בכאן 11 שהוביל איש התכנית, בן שני. זאת אותה אסכולה). כשיש מקום לסיפור, אפשר לגלות מעבר לפרטים את האדם. אפשר לצלול פנימה. בעידן של חוסר קשב קיצוני כל כך, הצורך במבט כזה הוא קריטי בכלל ובהחלט גם בפרט, בנושא שהולך ומתנרמל וטובע תחת עוד ועוד דברים אחרים.
בסוף התכנית קיבלו את האולפן יאיר שרקי ואברי גלעד, והודו לה על התכנית. זה היה, ככלות הכול, ערב חדשותי היסטורי עם השלכות גלובליות אדירות. שרקי פתח בשאלה לגלעד. "אתה זוכר שאתמול תקפנו בתימן?", ונענה בצחוק של כל הנוכחים על גלגל החדשות המטורף שאנחנו חיים בתוכו. הם צודקים, עומס החדשות כל כך קיצוני. זאת האחריות שלנו שהסיפור של אלמוג ונעמה לא ייעלמו בתוכו.