על במת מופע המחווה לזמר אדם, שנערך אמש בבית האופרה בתל אביב, עלו אתמול עשרות אמנים עם קריירות מפוארות. רובם הצליחו לשמור על קריירה יציבה וארוכה יותר מהמנוח. אבל כשסרטונים של אדם הוקרנו מאחוריהם תוך כדי הביצועים, יחסי הכוחות התהפכו: לכריזמה החד-פעמית שלו אין כמעט מי שישתווה.
הכוכב של אדם זרח לרגע קצר למדי בתרבות הישראלית, אבל זה רגע איקוני, מכונן אפילו, בתולדות הפופ הישראלי. בקול הצרוד, בהפקות הבומבסטיות, בסגנון הלבוש, בתופעת ההערצה כמעט חסרת התקדים, הוא היה מאלה שסללו את הדרך האחרת של המוזיקה הישראלית הרצינית כל-כך, דרך שבמשך שנים נחשבה שולית עד שכבשה סופית כל חלקה וחלקה. לא היה מרגי אם לא היה אדם, אם לבחור בדוגמה מייצגת. כוחו האיקוני של הרגע הזה מגולם בכמות האנשים שצבאו על המשכן לאמנויות הבמה, בשמות המכובדים שעלו לחלוק לו כבוד, ובעיקר בכמויות האהבה שהורגשה באוויר. זה היה, ללא ספק, ערב מלא באהבה. הפיקו אותו אנשים שהיו קרובים מאוד לזמר: בן זוגו לשעבר, המפיק שמעון שירזי, האמרגן שגילה אותו שלמה צח, ומירי פרלמן, שביימה את הסרט על חייו "חיים ואדם". החברה גלית גוטמן הנחתה. הנגנים הקבועים שימשו כלהקת הבית. כל האמנים הופיעו בהתנדבות.
מופע המחווה הזה תוכנן בחייו של אדם, בעת שנאבק במחלת הסרטן שהכריעה אותו לבסוף. הוא היה מעורב בו, בחר אמנים שישתתפו בו, וקבע את יעדיו. בסרטון שהוקרן בפתח המופע הוא מדבר עם הרופא שלו על הערב, שואל אם לדעתו הוא יהיה מספיק חזק כדי לקחת בו חלק, ומצהיר כבר שם כי הוא מתכנן לתרום את הכנסות הערב למטה החטופים, נושא שהיה בדמו (נתח נוסף יגיע לאגודה למלחמה בסרטן). "הערב אנחנו מגשימים את צוואתו", נכתב לאחר מכן. נציגת המטה אף נשאה דברים במשך הערב, ולבאי האולם אף חיכתה על המושבים בנדנה צהובה, כמחווה נוגעת שהולמת את רוחו של המנוח.
אבל למרות העצב הרב הכרוך במותו בגיל צעיר מדי, ובוודאי בעצב הלאומי שנכרך במופע, קשה לומר שזה היה ערב עצוב. להיפך: זו הייתה חגיגה של חייו של אדם ושל הערכים שייצג. כל זמר בא להנות ולשמח בלי לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות. הכול נפתח בסרטון קאמפי של אילן פלד, שחזר ל"ג'יפסי ליידי" באווירת טכנו, וסימן שפני הערב צופים לאירוע שלא קושרים בו עניבות אלא בנדנות. לכן, זה לא כל כך משנה אם ביצוע אחד היה יותר טוב מאחר, או אם יש שירים שנשמעו על הבמה יותר מפעם אחת ("שקיעה אחת", למשל, בוצע גם על ידי דנה אינטרנשיונל וגם על ידי יזהר אשדות). בערב המושקע הזה, העיקר היה שיהיה כיף. ובהחלט היה, ויעידו הצופים שלא התביישו לקום מהכיסאות הנוחים ולרקוד.
מהסיבה הזו, עיקר ההתרגשות נבע מהליהוק המרשים של האמנים והשירים בערב שכלל יותר מ-20 נאמברים. זה נפתח נחמד: רביב כנר, עם הקול הצרוד, הוא פיצוח נהדר ל"נוסע רחוק". יזהר כהן עלה לשיר את "עולה עולה", שאדם התגלה בו כזמר ליווי, והקהל הנרגש התחיל לשיר לבד עוד לפני שכוכב האירוויזיון לשעבר התחיל. אילנה אביטל קיבלה את הלהיט הענק "אין מוצא", וביצעה אותו באיטיות שהעניקה למילים "ואוזל הזמן" משמעות נוגה. זהבה בן הפציצה עם גרסת רוקנרול מסולסלת ל"ברחוב הנשמות הטהורות". אילנית, שזוכה עכשיו לעדנה משמחת, ביצעה עם הקלטה של אדם את הדואט שלהם "ללמוד שוב לעוף". הראל סקעת רקד ושרק על הבמה את הלהיט "מצטער", ואילו ירדנה ארזי הקסימה עם "אל תפחד".
אז עלתה לבמה האחת והיחידה דנה אינטרנשיונל, לבצע את "הכרזת מלחמה", השיר שמגלם את המרד הפופי של אדם, ומתאים לה כמו כפפה ליד. אחריה עלה איקון נוסף - מתי כספי, מי שהפיק את אלבומו השלישי של הזמר, וביצע כמחווה לא מנומקת אך מקסימה בחושך מוחלט דווקא שיר מהרפרטואר שלו, "ילדותי השנייה". רון רוזנפלד (פורטרט), עוד שותף מוזיקלי, ביצע את "תפקיד חיי" שהלחין לו. מיד אחריו עלתה בהפתעה מיכל ינאי עם קטע קצר מתוך "כמה טוב לאהוב" מהמחזמר "הקוסם", תזכורת נדירה בערב להיותו של אדם גם כוכב ילדים.
הביצוע החביב ביותר בערב דווקא לא היה הפתעה: רוני דואני ונונו שרו יחד עם ההקלטה של אדם את הגרסה המשולשת שלהם ללהיט "סוד", שמחברת יחד שלושה דורות של פופ ישראלי עם אחד הלהיטים האולטימטיביים בתולדותיו. הביצוע הזה מסמן משהו עמוק בערב המחווה: לא חגגו כאן רק מורשת של זמר אחד, אלא בעצם את כל דור המדבר של הפופ הישראלי - שורת זמרים וזמרות שניסו במשך שנים למשוך את האוזן לשירים שמחים יותר, לקצב, לריקודים, בתקווה שהתנפצה פעם אחר פעם למול הממסד האמנותי והמציאות הישראלית. אדם, כמו רוני, ניסו וניסו לחצוב את הדרך הזאת. נונו היא הניצחון. אחריהם עלה גם החבר יואב גינאי, שכתב את "אין מוצא", והקריא שיר נוגע שכתב על הקשר ארוך השנים שלו עם אדם ועל פגישתם האחרונה, ובעוד רגע מרגש, עלתה חברה קרובה אחרת, דפנה דקל, לבצע את "אל תקחו לי את האהבה" יחד עם הזמרת רותם שרעבי, ששני בני משפחתה נחטפו לעזה, מה שהעניק לכותרת השיר משמעות אחרת לגמרי.
בחלק האחרון הגיעו יהונתן פרלמן, עוד שותף מוזיקלי קרוב, ששר את "יש אהבה"; שחר טבוך, מהנציגים הבודדים של הדור הצעיר בערב שאמור היה להיות מפוצץ בהם, קיבל לידיו את "הימים שאנחנו יחד" הנשכח; יזהר אשדות שיצר לאדם את להיטיו בתחילת הדרך, חזר, מחוזק בפיטר רוט, עם הגרסה היפה והמוכרת שלו ל"זריחה על המדבר"; עברי לידר חתם את הערב עם ביצוע ל"בלדה בין כוכבים"; ואחרון היה הזמר עצמו, בסרטון מהופעתו האחרונה בחודש מאי האחרון, לבוש בחולצת "Bring Them Home", קולו חלש אבל הקסם כולו שם. שר את "סוד" ואחרי כן את אחד משיריו האחרונים, "אחרי שאמות", בדיחה אירונית שהפכה לפרידה אחרונה. "אחרי שאשוט אשתקף בירקון לעוד רבע שנייה ואזרום אל הים", הוא שר. הערב הזה הדגיש איזו השתקפות יפה הוא השאיר לנו.