זה הסרט הכי עצוב שראיתי השנה. בסוף, מירי אלוני שינתה את הכול

פסטיבל ירושלים הוא, מטבע הדברים, חגיגה של קולנוע, ושל ירושלים. אבל כל מי שפוקד את הפסטיבל השנה שם לב שקשה לחגוג משהו השנה. לא משנה כמה טובים יכולים להיות הסרטים, ולא משנה כמה קסומה ירושלים יכולה להיות. גם אורחת הכבוד של הפסטיבל, השחקנית ג'ניפר ג'ייסון לי, הכירה בכך, כשפתחה את המשבצת הראשונה של הפסטיבל בהקרנה מיוחדת של "שמונת השנואים", שביים בעלה של דניאלה פיק, קוונטין טרנטינו. טרנטינו היה אמור להגיע והבריז ברגע האחרון, במה שהיה יכול לאכזב את באי הפסטיבל אם לא היינו לומדים מדי יום מחדש פרופורציות מהן כל יום, כבר קרוב לשנה.

לא הייתה באמת סיבה להתאכזב: ג'ניפר ג'ייסון לי אורחת נפלאה בפני עצמה, ומי שישב לראות את "שמונת השנואים" נזכר מדוע. זהו אחד מתפקידיה הטובים של השחקנית (שהייתה מועמדת עליו לאוסקר). העובדה שלפני הסרט הציני, המרושע ומלא השנאה הזה עמדה הכוכבת בפני הקהל הירושלמי והביעה את תקוותה לשובם של 120 החטופים שבשבי חמאס הפכה את החוויה לעוד יותר... מרגשת, אפשר לומר.

ואז התחיל הפסטיבל.

סרט הפתיחה, שהוקרן כתמיד בבריכת הסולטן, הוא "תלמה", סרט הביכורים של ג'וש מרגולין. הגיבורה שלנו היא אישה בת 93 על כל המשתמע מכך: היא לא מבינה מה רוצים ממנה שם במחשב, היא כבר לא הולכת כמו פעם, ולפעמים היא גם קצת מתבלבלת. למזלה, יש לתלמה נכד מתוק, בחור בן 24 בלי כיוון בחיים, שדואג לה מאוד. יום אחד, נוכל אקראי מנצל את תמימותה של תלמה דרך הטלפון ומצליח להשיג ממנה בעורמה עשרת אלפים דולר, ולמרות שהמשפחה שלה מנסה להרגיע אותה, היא יוצאת למסע להשבת הכסף שלה. ואיתה, בעל ברית אחד שמספק לה את הקלנועית שתסייע לה בדרכה - בן, אלמן טרי שבעיקר מחפש מה לעשות עם היום שלו עכשיו כשהוא חי בבית אבות.

ל"תלמה" יש לב עצום ומתנה אחת שלא תסולא בפז: ג'ון סקוויב, שחקנית שתמיד הייתה מתחת לאף שלנו, אבל נהייתה יותר ויותר מפורסמת דווקא ככל שהזדקנה, עם מועמדות ראשונה לאוסקר בגיל 82 על "נברסקה". אין להוציא מכלל אפשרות שהיא תהיה מועמדת לאוסקר בשנית השנה: היא סוחבת את הסרט על כתפיה, קורעת מצחוק ואמינה בו זמנית, ומרגשת בלי להתאמץ בכלל. לצדה השחקן הוותיק ריצ'רד ראונדטרי, שולייה נאמנה ומתוקה, שמת השנה לפני שהסרט עלה לאקרנים. אין כאן ניסיון לאתגר את הקהל (למרות שקומדיית הרפתקאות בכיכובה של אישה בעשור העשירי לחייה אינה עניין של מה בכך): זה סרט אמריקאי חביב ונעים שמגיע לשיאים לא צפויים של רגש.

יש לסרט הזה גיבור: שמו עיד, והוא דמות נהדרת. מגלם אותו שאדי מרעי (זוכה פרס אופיר, "בית לחם"), והוא אדיר. אבל הבעיה בסרט הביכורים של יוסף אבו-מדיעם היא שמסביב לעיד אין הרבה.
עיד אוהב לכתוב, וחולם להיות מחזאי. אבל כל בוקר הוא יוצא מביתו שברהט לעבודה כפועל בניין, כשעמיתיו אוהבים להציק לו כמו בריונים בבית ספר, בגלל שאביו מכר אדמות ליהודים. בנוסף, לעיד יש סוד (שהיה יכול להיות באמת סודי לולא היה נחשף בדקות הראשונות של הסרט): כשהיה צעיר, הותקף מינית. בינתיים אבא שלו מנסה לחתן אותו, והוא לא בהכרח מתנגד, אבל לומד לפתח טינה חדשה כלפי כל מה שסביבו כתוצאה מהנישואים הכפויים האלו.

קשה להיכנס לבעיות של "עיד" בגלל היתרון הבולט שלו: זאת הזדמנות לראות שחקן צעיר מכה בגונג ומכריז "הנני". שאדי מרעי נהיה לאחד השחקנים הבולטים בישראל אחרי "בית לחם", עם תפקידים ראשיים ב"פאודה" ו"הנערים". את הקריירה שלו הוא פתח בהבטחה גדולה, וכאן הוא באמת מזכיר לנו שהוא פשוט שחקן אופי שיכול לקחת דמות מהנייר ולהפוך אותה לאדם אמיתי, עם עבר, חלומות, כאבים, פגמים. גם כשמרעי נושא מונולוגים מפוארים על הטראומה המכוננת שלו וגם כשהוא פשוט יושב ומעשן ג'וינט על הגג, הוא עיד, והוא לב גדול.

הבעיה היא שעיד מככב בסרט לא משהו. העלילה מתקדמת בלאות. אלו כמה חודשים מחיי עיד, בלי נקודות שיא (אבל לא מעט נקודות שפל), וגם כשמתקרבת איזו פואנטה, היא חומקת כלא הייתה. זהו סרט על כתיבה, אבל עיד ככותב לא עניין אותי - בניגוד ל"אביבה אהובתי" או איריס מ"חזרות", לא היה לי אכפת לי אם יכתוב את הסיפור שלו. זה סיפור על התמודדות עם טראומה, אבל ככזה, הוא לא עשה איתה הרבה: בניגוד לקלריס מ"שתיקת הכבשים" או סופי מ"בחירתה של סופי", העיסוק בסודו האפל היה כמעט אגבי.

אז עם מה יצאתי? עם שאדי מרעי, בתפקיד שאל פאצ'ינו לא היה מבצע יותר טוב. זה, בכנות, לא מעט. אבל זה גם לא מספיק.

"קצת גשם חייב לרדת" הסיני נראה, לעיתים, כמו פרודיה על כל מה שאפשר לצפות לו מסרטי פסטיבלים. זה לא אומר שמדובר בסרט רע, חלילה - הוא מצוין - אבל הוא גם תזכורת חיונית לכך שקולנוע יכול להיות משעמם ומוצלח בו זמנית.

אנחנו עם קאי, אישה לא צעירה שאוטוטו חותמת על מסמכי גירושין מבעלה, ורק רוצה לראות את בתה מצטיינת במשהו. נגיד, כדורסל. היא מאופקת, מתוסכלת ועצבנית, אבל לא תראה לך את זה בחיים. וכשהיא אוספת אותה מאימון בבית הספר, פתאום בורח לה: ברגע של פריקת עול, היא בטעות (באמת שבטעות) פוצעת קשישה, שצריכה להתאשפז בגללה בבית חולים. זה יכול לקרות לכולנו, ולכן הבנתי
אותה. למרות שזה לא היה קל.

מאותו הרגע, החיים של קאי נכנסים למערבולת שלא הייתה יכולה להימנע, עם או בלי הזקנה הפצועה הזאת. הגרוש, הילדה, העבר שסוגר עליה. הבמאי צ'ו יאנג מצליח להעביר לנו, את העצבים הכנים של קאי, שהולכים ונמרטים. בלי הרבה מילים, אנחנו שומעים את הגלגלים בראשה הולכים וחורקים דרך משאית רועשת, המים שבוקעים מהברז, עשן הסיגריה המיתמר. אבל זה לא היה עובד בלי הכוכבת שלו, יו אייר, שמעולם לא ראיתי בסרט, אבל מתברר שיש אותה, ושהיא מצוינת. היא מעוררת אמפתיה גם כשהדמות שלה מתעקשת להיות בלתי מובנת ובלתי נסבלת. היא מנסחת מונולוגים שלמים בלי להוציא הגה מפיה, גם כשגבה מופנה למצלמה. היא סיבה לראות את הסרט, גם אם סרטי פסטיבלים תוצרת סין אינם כוס התה שלכם.

לרגעים, האיפוק והאיטיות של הסרט הזה היו יותר מדי גם בשבילי - ברגע שיא של ההקרנה שנכחתי בה, חברת קהל אחת הגיבה ב"בסדר, הבנו" קולני מדי אחרי שסצנה אחת של טיפול שיניים נמשכה יותר מדי לטעמה. אני יכול להבין אותה. יתכן שמחוץ לפסטיבל קולנוע הייתי פחות סלחן כלפי סרט שמתעקש לבחון ככה את הסבלנות של הקהל שלו. אבל מזל שיש לנו את פסטיבל ירושלים - בין השאר, בשביל סרטים כאלה.

סרט הביכורים של יובל שני הוא בעצם שני סרטים במחיר אחד. האחד הוא "מכולת". זהו שמו העברי של הסרט. "מכולת" סרט קשוח על ירושלים של פעם, ועל אחד מתושביה: אמיר, נער צעיר שעובד במכולת של הדוד שלו, בשעה שאמו מאושפזת במחלקה פסיכיאטרית. זה סרט מהסוג שאנחנו רואים פה בארץ מדי שנה: סיפור ההתבגרות בשכונת המצוקה. בשנה וחצי האחרונות ראיתי לפחות שלושה כאלה (שלא לדבר על הווריאציות הטלוויזיוניות על הנושא). הוא מסמן את כל התיבות: דמות האב הקשוחה, הנער המחוספס מבחוץ והרך מבפנים, האמא המחורפנת, הסקס המביך. ככזה הוא מוצלח, אבל הז'אנר עצמו הוא לא כוס התה שלי.

העניין הוא שמתחבא בו גם עוד סרט, ואותו אהבתי הרבה יותר. שמו הלועזי של "מכולת" הוא "חסד נעורים" ("Youthful Grace"), ואפשר ממש לראות איפה האחד נגמר והשני מתחיל. כי אמיר מוצא בשלב מסוים אח לצרה: אליהו, בן כיתתו, בחור נשי ועדין (המילה "הומו" נאמרת בשלב מסוים, ומשתמע שהוא באמת לא פה בשביל הבנות). אליהו הוא בן מסור לאם נרקומנית ונכד מסור לסבא גוסס, ובינו ובין אמיר נרקמת חברות. אתם תחליטו מה טיבה.

והסרט הזה פשוט מהמם. הוא לירי, עדין ומלא באהבת אדם. הוא מתרחש בימים הקצרים האלה, לקראת סוף התיכון, כשהצבא מסתכל עליך מצד אחד, ומצד שני הַיַּלְדוּת שלך עדיין שם, מבקשת ממך עוד חמש דקות, כדי שתיקח עוד כמה רגעים בהם תוכל להתפלא מכמה שהעולם הזה יכול להיות יפה. אולי אי אפשר לקבל את "חסד נעורים" הקסום בלי "מכולת" המדכא.

אני יודע איזה סרט מהשניים יישאר איתי. בזכות הצילום של מאי עבאדי גרבלר, שיודעת יותר טוב מכולם מתי לחספס את הפריים ומתי למלא אותו באור; בזכות החדות של השחקן עידו טאקו בתפקיד אמיר, שיודע בדיוק לכבות ולהדליק את כפתור הכריזמה; בזכות הממזריות העצובה של השחקן אמיתי שולמן, בתפקיד אליהו האוחצ'ה לעתיד, מצחיק ועצוב בו זמנית; ובזכות הביצוע המחודש שהקליטה לכבוד הסרט מירי אלוני לשירה האלמותי "ערב חג". "מכולת" הוא אחד הסרטים העצובים שראיתי השנה, אבל בזכות השיר שסגר אותו יצאתי ממנו בשירה ובמחול. ואולי רק ככה אפשר לצאת מסרט כל כך קשוח, שמלא בכל כך הרבה אור.