ליילה חוסייני היא סמל לאומי, או לפחות יש לה פוטנציאל להיות כזה. כלוחמת ג'ודו נחושה ומיומנת יש לה פוטנציאל לעשות היסטוריה ולהביא למולדתה - איראן - מדליה חסרת תקדים באליפות העולם בג'ודו. כשבבית מעודדים אותה החברים, בן הזוג והבן הקטן ולצידה המאמנת-מנטורית שלה, היא מגיעה לאליפות בגיאורגיה עם כוונה לעשות היסטוריה. הבוקר מתחיל ברגל שמאל, אבל ליילה מתגברת על כל מכשול ונשארת עם העיניים על הזהב.
אבל אז מגיעה הוראה קצת שונה - אחרי כמה ניצחונות על יריבותיה והעולם, מקבלת המאמנת מרים הוראה מפורשת לגרום לליילה לפרוש מהתחרות. הסיבה היא ג'ודוקא אחרת בתחרות - שני, מתחרה ישראלית מבטיחה. קרב בין השתיים טרם נקבע, אבל השלטונות בטהרן מעוניינים להימנע מהברדק מראש - ליילה תזייף פציעה, לא תוכל להמשיך בתחרות והמפגש עם "משטר הכיבוש" יימנע באופן ספורטיבי, לפחות למראית עין.
עם יחסי ישראל-איראן המסלימים תמידית מצד אחד ופתיחת האולימפיאדה בפריז מצד שני, העלילה הזאת של "טאטאמי" מגיעה לבתי הקולנוע בישראל בתזמון מגה אקטואלי. בישראל זה קודם כל סרט חדש של הבמאי הישראלי זוכה האוסקר גיא נתיב, אך מדובר במפגש פסגה אמנותי ישראלי-איראני. אלהאם ארפאני הצטרפה אליו בכתיבת התסריט בעוד זאר אמיר איברהימי, בדרך כלל שחקנית ("עכביש קדוש"), ביימה לצידו את הסרט הקטן, הדחוס והאינטנסיבי הזה. היא אף מגלמת את התפקיד השני בחשיבותו בסיפור - המאמנת - בעוד לתפקיד ליילה גויסה השחקנית האמריקנית אריאן מנדי, שידועה בעיקר מ"ישנן בנות - הדור הבא".
ההשראה הגיעה מסיפורים כמו זה של סעיד מולאלי, שהתמודד עם אולטימטום דומה כשנדרש להימנע בכל מחיר ממפגש עם שגיא מוקי הישראלי על זירת הקרב (להלן, הטאטאמי) ובעקבות התחרות בחר לעזוב את המדינה ולחשוף את התנהלות המשטר לציבור הרחב. בדרך למסך הגדול נוסף לסיפור גם ההקשר המגדרי - ליילה נדרשת להתחרות עם כיסוי ראש כחלק מהמדים, ועצם העובדה שהיא עומדת באור הזרקורים כנציגת איראן מחייב אותה לעמוד בכללי התנהגות שאינם תואמים את השקפת עולמה. אבל גם הרצון להצליח ולהגשים את הפוטנציאל שלה מגיע ממניע פמיניסטי, בהשראת מי שהייתה מודל לחיקוי עבורה ועבור נשים אחרות - מרים המאמנת שהייתה בעצמה ג'ודוקא פורצת דרך בעבר.
לא חסרות יצירות שעוסקות במשטר האיראני הדכאני מנקודת מבט נשית. החידוש ש"טאטאמי" מציע הוא המסגור הז'אנרי - לרגעים דרמת ספורט ולרגעים מותחן קלסטרופובי ומחניק. התסריט בוחר פעם אחר פעם להקצין את הסיטואציה ולבחור את האפשרות הכי נפיצה - כלומר, הכי מסקרנת - ולבחון מחדש את אותה השאלה: מה עדיף, ניצחון שיסית את המשטר נגדך או כישלון שיהפוך אותך לגיבורה לאומית? וכך, עם כל צעד נוסף שהגיבורה עוברת, התקף החרדה שמתחולל על המסך הולך ומסלים.
גם אם הקרב המרכזי הוא זה שמתרחש מחוץ לזירה, טורניר הג'ודו עצמו מעניין ומותח בפני עצמו. לא צריך ידע מוקדם על הספורט כדי להנות מהקרבות המצולמים היטב. הקרבות מלווים בקריינות של פרשנים מטעם התחרות, שלפעמים מאכילה קצת בכפית אבל גם נותנת הקשר טכני נחוץ. הלוקיישן העיקרי הוא הבניין המארח, אך המצלמה משתמשת בו במגוון דרכים יצירתיות כדי להעצים את המתח והאימה שבסיטואציה. ברגע שיא אחד תקרת המבנה נראית כמעט כמו ספירלה מהפנטת שלוכדת את גיבורה אל תוכה, וגם חדר שירותים הופך למרחב מאיים ברגע דרמטי אחד.
יש לומר שעל אף הקשר הישראלי, ישראל או הנציגה מטעמה (בגילומה של ליר כץ) היא לא ממש חלק מהסיפור הזה, וטוב שכך. הסרט לא עוסק ביחסי ישראל ואיראן אלא בקשר בין השלטון האיראני לאזרחיו, במקרה זה אזרחית. ליילה ושני אולי מיודדות אבל הן לא חברות קרובות, ולהיכרות המוקדמת ביניהן אין קשר של ממש להחלטות שליילה או מרים עושות. "טאטאמי" מזכיר שבסופו של דבר המתח הישראלי-איראני מעסיק את המנהיגים הרבה יותר מאשר את אזרחי שתי המדינות, בעיקר בגלל השימושיות שלו עבורם כאמצעי רטורי או כעוד דרך לשלוט בציבור ובדעת הקהל. אמנות היא דרך אחת לגשר על הפער בין שתי החברות, כך שההצלחה הכי גדולה של "טאטאמי" היא עצם קיומו.
זו כמובן לא ההצלחה היחידה ויש לא מעט דברים טובים בסרט, מהצילום היפה בשחור ולבן דרך בחירות תסריטאיות חכמות ועד למשחק המדויק של שתי השחקניות המובילות בו. הרבה מכוחו נובע מהמינימליזם שלו - סיפור אחד, מקום אחד, יום אחד - והניצול של התנאים המגבילים הללו עד תום. הרגעים שבהם הסרט גולש החוצה מהמסגרת המסוימת הזו הם הפחות אפקטיביים בתוכו, למשל בסצנות פלשאבק שברובן לא מחדשות או מעצימות את הדרמה. בעיה אחרת היא הסצנות שבהן היוצר והיוצרות מוותרים על הסיפור כדרך להעברת הנקודה ופשוט נותנים לדמויות להצהיר את אשר על ליבן. הבעיה העיקרית כאן היא השטחה מסוימת של המצב המורכב בשם המסר - חשוב ודרמטי ככל שיהיה. גם אם הבחירות שהדמויות עושות הן הצעד האפשרי היחיד עבורן, או משהו שיש המון דרכים מוסריות וראויות להצדיק, המצב שהוצג לצופים עד אותה נקודה הוא מורכב יותר מהשאלה של ערכים נגד צייתנות. גם הבחירות הנכונות מוסרית יכולות להיות כואבות, ומותר להרגיש את הכאב הזה גם בלי לפגוע במוסר ההשכל.