האגדה מספרת שכשהפזמונאית המופלאה רחל שפירא כתבה לנורית גלרון את "למדני את השיר הפשוט", עוד קלאסיקה בקריירה מרובת קלאסיקות הן של שפירא והן של גלרון, היא קיבלה את ההשראה משיר ישן של המשורר היידי מאני לייב, "שיר האהבה", או ביידיש "דאס ליד פון ליבע".
"בראשית בא השיר הפשוט של הלחם", כתב לייב (תרגום: שמשון מלצר) בשורה שהתגלגלה לשורה הפותחת של הקלאסיקה העברית, "אחר כך בא השיר הבהיר של הזהב. לבסוף בא השיר השקט של המוות". בין כל אלה, כתב לייב, "תמיד מצטלצל פתע שיר האהבה". בין כל קשיי החיים, בין הגבוה והנמוך, הנוצץ והמפרך, המעייף והמרענן, הקיומי והזמני, התמים והנורא מכל, מתעקשים להתנגן גם צלילים אחרים, יפים להכאיב.
לאורך עשרות שנות קריירה, גלרון שרה את כל השירים הללו, והם מתערבבים להם ברפרטואר שלה. את השירים של היומיום, את השירים של יופי העולם, וגם את שירי האבל. אבל תמיד תמיד, ויותר מהכול, היא שרה בקולה העמוק על האהבה - לוהטת, שותקת, נכזבת, יוקדת, תהא אשר תהא. במציאות הישראלית המסוחררת מרוב פאתוס והמשא הכבד של הזיכרון, גם זה סוג של חתרנות.
"נגיעה אחת רכה", אלבומה מ-1984 שחוגג בימים אלה 40 שנה, הוא דוגמה מייצגת. כמעט כל שיריו, בדרך זו או אחרת, עוסקים באהבה. היא הגיעה אליו אחרי שהקליטה כמה משירי המשוררים הכי יפים שנכתבו כאן. אחריו, הלכה רחוק יותר מבחינת הקול האישי שלה. ובין השלבים: האלבום המתקתק הזה, שיש בו הג'אזיות וקלידי הפסנתר של תחילת הקריירה וגם מהפופ והרוק הדרמטיים של האייטיז, לצד תצוגת תכלית של זמרת מגוונת ששולטת בכוחות על ווקאליים. בלי הכרזות, בלי יומרות ענק, פשוט אלבום נהדר, שמהנה להקשיב לו גם בחלוף עשורים.
את ציון הדרך חוגגת גלרון בכמה הופעות גדולות, שאחת מהן נערכה במוצאי שבת במתחם ההופעות "קו רקיע" על פסגת החיריה, באזור שנוקה ושוקם, עם נוף מרהיב אל תל אביב. מי שמטייל כאן בין העצים הירוקים בגן הנפלא הזה יכול לשכוח בקלות שפעם הייתה כאן מזבלה. מי ששומע כאן הופעה נהדרת יכול לרגע להעמיד פנים שלא עד כדי כך רחוק מכאן, חטופים מעונים וילדים נרצחים.
גלרון עלתה ושרה לפני הכול בקול רועד את "השיר המטורף על הארץ", געגוע לתמימות בחלקת אדמה שאיבדה אותה מזמן, ואחר כך את "כולנו זקוקים לחסד". זה היה נחוץ, אולי הדבר הנחוץ ביותר לשמוע בערב הזה. מפני שכששמענו על פסגת ההר את היפים שבשירים, החל להתברר גודל האסון הנורא במגרש הכדורגל. גלרון, מן הסתם, לא הייתה יכולה לקבל את ההודעות שצלצלו לכולנו בטלפונים עם הפרטים המחרידים. במצב ההזוי הזה, לא נותר אלא לנסות להיאחז באיזה טוהר זמני, להתייחד עם מעט הטוב שעוד ישנו, ולקוות שהשירים של נורית גלרון יעזרו בכך.
כך שהביצועים הפנומנליים לשירים כמו "סימפטיה" או "אני אשתגע" שחתם את ההופעה, או אתנחתות קומיות כמו "סרט כחול", שהתחייבו מעצם ציון הדרך, נפלו במידה מסוימת על אוזניים ערלות. לעומתם, השירים העצובים התערבבו באסונות של כולנו. מילים אחרות קיבלו נפח אחר, בין אם בהקשרים מפתיעים כמו שורת המפתח "לא טוב בינינו", מתוך "אתה הולך לישון מוקדם", שהקהל שר יחד עם גלרון בעוצמה, או שירים שהפכו לקינה קולקטיבית - "להתראות מתוק ("שמור על עצמך"), שהוקדש לחייל מאור גרשוני שנפל במלחמה, או "כי האדם עץ השדה", שלא הותיר עין אחת יבשה על ההר. מול המילים הדוקרות האלה של נתן זך, ומול השירה הדרמטית של גלרון, הדמעות עלו מעצמן.
בצל של כל זה היה גם אורח. גידי גוב עלה כדי לשיר את "נגיעה אחת רכה", שיר שעלי מוהר ויוני רכטר הציעו לו לפני שנתנו אותו לנורית גלרון ששינתה בו את מין הדוברת. החיבור ביניהם עבור השיר הזה היה קסום: שני אמנים ותיקים שעשו את כל הדרך וחולקים ביניהם מתנה קטנה מלפני 40 שנה. אחר כך עוד שרו במשותף את "נערה במשקפיים" ואת "זה הגשם". בנסיבות אחרות, הרגע הזה היה יכול להיות נוגע יותר.
40 שנה הן לא פרק זמן קצר לזמרים. השנים עושות את שלהן לקול, ומצד שני - גם הניסיון. גלרון, בת 73, המחישה שוב ושוב שהמספר הזה לא עושה עליה רושם. היא התנפלה על הצלילים הגבוהים והנמוכים, כמו בעלת מלאכה מיומנת שראתה הכול והאינסטינקטים שלה חזקים מכל דבר אחר. עזרה לה להקה חביבה, ובמיוחד הגיטרות של אדם בן אמיתי, וזמרות הליווי המוכשרות עמר גשן וליהיא אלמוג-מזרחי.
השלוש שרו ביחד בהדרן את "בלדה לאישה", מהעצובים שבשירים הישראלים. השיר האחרון שתרצה אתר כתבה. מה עושים היום מול מילים כמו "אפילו ענני אוקטובר הסגולים אל מול שקיעה, לא עזרו לה אף לרגע, לא עזרו להירגע". מה עושים מול האבל הזה. הן שרות והראש נודד לאוקטובר בעוטף, ליולי במג'דל שמס, למשפחות שלא משנה להן שחבצלות הבר שוב פורחות בעמק, כי מבחינתן הכול נגמר. העצב, אין לו סוף.