ארבעה סרטים חדשים ושווים שכדאי לראות
1. "עוד משהו בקטנה": "מחוברים לחיים" החדש
הקולנוע הצרפתי יודע איך להילחם בשוברי הקופות ההוליוודיים, ואיך להוכיח שסרטים בלי אפקטים אבל עם לב רחב בכל זאת יכולים למלא אולמות. לפני 13 שנה, למשל, התעשייה הצרפתית עשתה זאת עם "מחוברים לחיים", והשנה זה קרה הודות ל"עוד משהו בקטנה" - דרמה קומית שבהתאם לשמה, אפשר להגיד אותה כ"קטנה". היא לא מבוססת על קומיקס, אין בה כוכבים גדולים, אין בה מרדפים ופיצוצים וגם לא בדיחות פוסט-מודרניות. לא היה לה מסע שיווק בומבסטי ובטח שלא היו לה יומרות, והתקציב שלה לא מדגדג את עלויות האיפור ב"חולית 2", ובכל זאת היא ריסקה את הקופות בצרפת, גברה על כל המתחרים האמריקאים והפכה לתופעת תרבות.
בסוף השבוע, הלהיט הצרפתי הזה מגיע גם אלינו, ויקווה להמשיך את המומנטום גם אצלנו, בדיוק כפי שקרה בזמנו עם "מחוברים לחיים".
מדובר בסרטו העלילתי הארוך הראשון כבמאי של קומיקאי צרפתי פופולרי הידוע בשם הבמה ארטוס, שגם מככב כאן. הוא מגלם עבריין צעיר, שלא ממש מסתדר עם המקצוע ולא עם אביו, גנגסטר מחוספס בגילומו של קלוביס קורניאק. בעקבות אי-הבנה בזמן המנוסה מן המשטרה, השניים מוצאים את עצמם באוטובוס של אנשים עם צרכים מיוחדים.
האוטובוס מוביל את הקבוצה לחופשה השנתית הקבועה שלה בדרום-מזרח צרפת, ולשני העבריינים אין ברירה אלא להסתיר את זהותם. הבן מתחזה לאדם עם צרכים מיוחדים בעצמו, ואביו - למטפל שלו. במהלך החופשה, הם מתקרבים אחד לשני וגם לחבריהם החדשים, עימם הם יוצרים אחווה חזקה ומופלאה.
אין ספק, הסיטואציה הבסיסית של "עוד משהו בקטנה" מופרכת, ובקלות היתה יכולה להידרדר למחוזות הטעם הרע, אבל ארטוס משתמש בה למטרות טובות: קודם כל, להציג את מי שאנחנו שבדרך כלל אנחנו לא רואים על המסך הגדול, ולתת לו קול. את האנשים עם הצרכים המיוחדים מגלמים שחקנים לא מקצועיים שהם כאלה בעצמם.
הסרט משחק עם הציפיות שלנו. העבריינים ואולי גם אנחנו חושבים שיהיה להם קל לעבוד על חבריהם החדשים, אבל במהרה מתברר שהם ממש לא פראיירים. הקולנוע האמריקאי אוהבים סיפורים על "מושיעים לבנים" - גיבורים שעוזרים למי שמקומם בחברה נמוך משלהם, ומצילים אותם. כאן, הדמויות עם הצרכים המיוחדים הן מי שמושיעות את מי שלכאורה אין לו צרכים כאלה. הוא לומד מהן, ולא להיפך.
קל להתנשא מעל הדמויות ב"עוד משהו בקטנה" וקל גם להתנשא מעל הסרט, ולבטל אותו כקומדיה צרפתית וולגרית. האמת, שיש בו לא מעט תחכום. הכתיבה חכמה וכך גם הביצוע שלה. גם לאנשי קולנוע יש מה ללמוד מהלהיט הזה.
ויש לסרט גם מה לומר. בדומה ל"מחוברים לחיים" ועוד יותר ממנו, הוא מראה את כוחה של האחווה, ומה קורה כשאנשים עובדים ביחד ולא אחד נגד השני. זה מסר שהידהד בצרפת, ומן הסתם אמור להדהד גם אצלנו.
.
קיצ'לס ושביט על "לונגלס", "עלי שלכת" ו"קח אותי לירח"
2. "הקיץ האחרון": עוד סרט צרפתי שמאתגר את התקינות הפוליטית
והנה עוד סרט צרפתי שמתגרה בתקינות הפוליטית, והפעם מהצד הסינמטקי יותר של הסקאלה: מדובר בסרטה החדש של קתרין בריאה, אחת הבמאיות הוותיקות בצרפת ואורחת קבועה בפסטיבלים. "הקיץ האחרון", למשל, ערך את הבכורה הרשמית שלו בפסטיבל קאן ומגיע אלינו קצת יותר משנה לאחר מכן.
בריאה תמיד היטיבה לזעזע את הטהרנים והצדקניות, כך למשל בסרטה המפורסם ביותר, "Fat Girl", שעצם שמו היה נתפס כחילול הקודש באמריקה. כך היא עושה בדרמה הזו, שמגיבה ל-MeToo, אבל לא בצורה שטחית ופשטנית כנהוג בהוליווד, אלא מטשטשת את הגבולות ומעלה שאלות.
בהתבסס על הסרט הדני המצוין "מלכת הלבבות", בריאה מציגה כאן את סיפורה של עורכת דין המנהלת רומן עם בנה החורג. שמתחילה לנהל רומן עם בנה החורג. הקִרבה המשפחתית לא עוצרת אותה, גם לא העובדה שהוא קטין - ואף לא עברו הפלילי. פרשת האהבים האסורה והייצרית מעמידה את ערכיה במבחן.
ליה דרוקר, שנהנית מפריחה מאוחרת והפכה בשנים האחרונות לאחת השחקניות העסוקות בצרפת, מגלמת את הגיבורה. יחסית לנושא הנפיץ ולסרטים קודמים של בריאה, הגישה כאן קורקטית במפתיע, מה שיוצר ניגוד מעניין בין הצורה לתוכן, וגם הופך את התוצאה לנגישה יותר. "הקיץ האחרון" היה יכול להיות תרגיל פרובוקטיבי, אבל לטוב ולרע הוא מתגלה כדרמה סולידית, לא מסעירה במיוחד, אבל עשויה היטב ומעוררת מחשבה, והיא מגיעה לסופה בסצינת סיום בלתי נשכחת.
3. "דדפול & וולברין": הסרט הכי גדול של מארוול מזה שנים
הסרט הזה היה התקווה הגדולה של הוליווד לקיץ 2024. בסוף השבוע האחרון הוא סוף כל סוף עלה לאקרנים והצדיק את הציפיות, עם ביקורות משתפכות והכנסות אסטרונומיות שריסקו שיאים למיניהם.
מדובר במפגש פסגה בין שניים מגיבורי העל האהובים של דורנו - דדפול גס הרוח ומהיר הלשון בגילומו של ריאן ריינולדס, ובצידו וולברין המחוספס שמגלם יו ג'קמן. כל זה התאפשר אחרי שדיסני, שכבר החזיקו במארוול, קנו גם את אולפני פוקס והכניסו תחת המונופול שלהם עוד כמה זיכיונות. ואם הדינמיקה הפנים-הוליוודית הזו מעניינת אתכם, תשמחו לשמוע שהסרט מתייחס אליה באינספור בדיחות פנימיות.
אכן, "דדפול & וולברין" הוא סרט כיפי, מהנה ומושקע - אבל אפשר להבין אותו רק אם עשיתם דוקטורט במארוול. רק כך תוכלו להבין למה הקהל מוחא כפיים מול כל אזכורים והופעות אורח קצרות של דמויות משנה למיניהן.
ההצלחה של הסרט מעלה שתי אפשרויות: או שמסתובבים בינינו המוני אנשים עם בקיאות מוחלטת בעולם גיבורי-העל, או שחלק מהצופים לא מבינים מה קורה ומכריחים את עצמם ליהנות.
קצת עצוב שהלהיט הכי גדול כרגע מתייחס לדברי ימי מארוול כמו התנ"ך, אבל זה מה יש. ובכל זאת, ייתכן שמסתתר בו מסר עמוק יותר. הוא מתייחס לנטייה של הוליווד להקים גיבורי-על מן המתים, אבל גם לסיפור של ישו - אז אולי יש כאן אמירה על האובססיה של העולם המערבי עם הרעיון של קימה לתחייה?
4. "היט מן": אחד הסרטים הנפלאים של השנה מגיע ל-VOD
נכון לאוגוסט, "היט מן" הוא אחד הסרטים המענגים ביותר של 2024. אחרי סיבוב קולנועי, הוא עולה עכשיו ב-VOD.
את הסרט ביים ריצ'רד לינקלייטר, שמזה כמה עשורים הוא אחד הבמאים המהימנים בהוליווד, וחתום בין השאר על יצירות מופת כמו "התבגרות" ו"לפני הזריחה". הפעם, הקולנוען הוותיק שיתף פעולה עם כוכב עולה - גלן פאוול, שפרץ ב"אהבה בשחקים: מאווריק" וכיכב השנה גם בלהיטי הענק "רק לא אתה" ו"טוויסטרס".
השניים התבססו על כתבה במגזין טקסני, שהציגה את סיפורו של ג'רי ג'ונסון - אדם שבשירות החוק, התחזה לרוצח שכיר כדי להפליל את מי שהזמינו ממנו את הרציחות. פאוול גם מגלם את בן דמותו של הסוכן הסמוי, שיש לו טריק מנצח. הוא מתאים את עצמו למפגש הספציפי, ובכל פעם מתחזה לשכיר חרב מסוג אחר. פעם הוא עוטה פיאה, פעם הוא מדבר במבטא בריטי, וכך הלאה - וזה עובד פלאים.
כרגיל בסרטים כאלה, מה שמשבש את השיטה הוא מפגש עם בחורה. מדובר באישה בשם מאדי, בגילומה של השחקנית הפורטו-ריקנית אדריה ארחונה, שמבקשת מ"הרוצח השכיר" לחסל את בן זוגה, אבל במקום לשחק את המשחק ולהביא למעצרה - הוא מתאהב בה.
היפה ב"היט מן" שזה סרט בו השחקנים משחקים דמויות, שבעצמן משחקות דמות. קודם כל הגיבור עושה זאת כמובן, אבל עם הזמן מתברר שגם האישה בה התאהב עושה כך, וכל העולם במה. זלזלתי בפאוול אחרי "רק לא אתה" - איך אפשר שלא? אבל כאן הוא מפגין תצוגת משחק וירטואוזית ועילאית, וגם התצוגה של ארחונה נטולת דופי. נוסף לכך, לשניהם יש כימיה מחשמלת, וגם אם הסקס כאן לא יצרי כמו בקלאסיקות מודרניות של המותחן האפל כמו "כחום הגוף", התוצאה עדיין לוהטת מאוד.
לעומת זאת, גם מאסטרים של המותחן האפל כמו בילי ווילדר היו גאים בתסריט עתיר התפניות של "היט מן", שמיטיב לנצל את הזהויות הכפולות ואת העמדות הפנים של הדמויות כדי ליצור מתח ואירוניה. לפעמים נדמה שהסרט ממצה את עצמו, אבל בכל פעם מחדש הוא מצליח לפתח את העלילה בצורה מורכבת, מפתיעה ומשכנעת, שגם מצדיקה את 115 דקותיו.
מיקי זוהר אמר כי צריך לעשות סרטים שאנשים ירצו לראות, ו"היט מן" הוא בדיוק להיט כזה. זה סרט שיש בו הכל - קומדיה, רומנטיקה, דרמה, מתח, סקס, פילוסופיה. הוא אינטליגנטי, שנון וחכם, אבל לא מתחכם או מתנשא. אפשר לראות אותו בדייט או לבד, ביומית או בלילית, עם דורות שונים של אותה משפחה ועם צופים עם טעמים שונים.
סרטים שממש לא בוער לראות
"קח אותי לירח": קחו אותי מפה!
"קח אותי לירח" מתרחש על רקע תוכנית החלל האמריקאית, נושא שכבר הוליד לא מעט להיטים, ומככבים בו שמות בסדר הגודל של סקרלט ג'והנסן וצ'אנינג טאטום. אך למרות כל ההשקעה והרצון הטוב, הסרט פשוט לא עובד.
הסרט מתרחש בשנות השישים, רגע לפני הנחיתה על הירח, וכמו הרבה סרטים תקופתיים בימינו יש בו אינספור מחוות וציטוטים. ג'והנסן מגלמת אשת פרסום שהיא במובהק מעין גרסה בלונדינית של דון דרייפר מ"מד מן". הממשלה האמריקאית שוכרת אותה כדי למתג מחדש את תוכנית החלל ולהפוך אותה לאטרקטיבית יותר. ומה קורה מכאן והלאה? נאמר רק שהתסריט מתייחס לאחת תיאוריות הקונספירציה המפורסמות אי פעם: תיאוריית הקשר שלפיה מעולם לא נחתנו על הירח, והכל היה הצגה אחת גדולה, אותה ביים לא אחר מאשר סטנלי קובריק. אל דאגה: "קח אותי לירח" מפריך כמובן את הספקולציה הזו, אבל הוא עושה זאת בצורה כל כך מתישה ומעצבנת, שבא לי לצלול לתוך מחילת הארנב ולהצטרף לצד הקונספירטיבי.
ואיפה הרומנטיקה בכל זה? הא, באחד מקווי העלילה הרבים של המוצר העמוס והמפותל, הגיבורה פוגשת אסטרונאוט ביישן בגילומו של טאטום. זה הצד של הסרט שמסע השיווק שלו בוחר להדגיש, למרות שהוא לא ממש מפותח ולא מקבל יותר מדי זמן מסך. אולי עדיף ככה: בין שני הכוכבים יש אפס כימיה. ככה לא בונים חומה ולא מגיעים לירח.
עוד תלונות? כן, וודי הרלסון מגלם כאן את שליחו של הנשיא ניקסון (כמו ב"העיתון" של ספילברג, כאן מדברים על ניקסון אבל לא רואים אותו). הוא עושה זאת בתצוגת המשחק הגרועה בקריירה שלו. האמת, נראה שאף אחד מן השחקנים לא נהנה במיוחד. גם הקהל לא: בהקרנה בה הייתי, הצופים בקושי צחקו מן הבדיחות העבשות. צפיתי בסרט באמריקה ואפילו המסרים הפטריוטים המלוקקים לא העירו את הנוכחים, אולי כי הבמאי גרג ברלנטי מציג את המסרים האלה בצורה בוטה ורדודה. וכמובן שהתענוג נמשך שעתיים וחצי, כי ככה זה בחיים: ככל שהמנות פחות טעימות הן גם גדולות יותר. קחו אותי לירח? לא תודה, רק קחו אותי לסרט אחר.