"ג'ורג' ומרתה. עצוב, עצוב, עצוב".
המשפט האיקוני הזה, שממשיך להדהד בלב הרבה אחרי שההצגה נגמרת, מזקק את המהות של הקלאסיקה המודרנית "מי מפחד מווירג'יניה וולף?", מהנשגבות ביותר שנכתבו במאה ה-20. המחזה מיד ביסס את מעמדו של אדוארד אלבי כמחזאי האמריקאי החשוב ביותר בדורו, והציב סטנדרט חדש ואמיץ לאמירת אמת על הבמה בעולם הדקדנטי והדקורטיבי של התיאטרון המסחרי. ג'ורג' ומרתה מזמן הפכו לאבטיפוס לסכסוך זוגי, דרך להגדיר מקרה קיצון אמיתי, ולמרות שעברו 62 שנים מאז שנולדה, הדרמה הבועטת של אלבי עדיין שומרת על הנשיכה החזקה של נעוריה.
פחד עוקב אחר כל הדמויות של "מי מפחד מווירג'יניה וולף?"; אבל מה מקור הפחד הזה? מה בדיוק מפחיד אותם כל כך? עבור ג'ורג' ומרתה פחד הוא משהו שצריך לסבול, בדיוק כמו תוצרי לוואי אחרים של החיים כמו אכזבה, ייאוש ושעמום. כבר בדיאלוג הפתיחה שמזמן הפך לקאלט ("איזה חור!") הם מתגלים כמאסטרים של סיבולת, גם אם מדובר בשליטה מורעלת ומפלצתית. תמיד הם בחיפוש אחר חולשה ועייפות, תמיד בחיפוש אחר דרך לתקוע את הסכין עמוק יותר.
"מי מפחד מווירג'יניה וולף?" מציג לילה אחד בחיי שני זוגות נשואים בשלוש מערכות של קרב אגרוף. הזוג הוותיק, ג'ורג' ומרתה, נשואים כבר עשרות שנים. הם גרים בשטח האוניברסיטה בה ג'ורג' עובד, תחת עינו הרואה-כל של נשיא האוניברסיטה, אביה של מרתה. לילה אחד כשמרתה מזמינה לדרינק בהפתעה זוג נשוי צעיר יותר - הפרופסור החדש לביולוגיה ניק ואשתו החסודה מיצי (האני במקור) - הקרב הזוגי הופך לעימות מרובע שיוצא משליטה לחלוטין.
העלילה כולה מתרחשת באותו לילה מופרע בו האכזריות של ג'ורג' ומרתה עולה קומה אחר קומה ומקבלת איכות טקסית ממש. ממשפט למשפט הם טווים קורים רעילים, שבוקעים דרך הסאב-טקסט לטקסט עצמו, וזורעים ארס והרס שממנו אין דרך חזרה. בעוד שנראה שהקרב המרכזי הוא דורי - בין ההתפכחות החריפה של גיל העמידה לאמונתם העצמית של הצעירים - עד מהרה מתברר שהדמויות למעשה לכודות בבתי סוהר פרטיים, רדופות על ידי פוטנציאל העבר הלא ממומש שלהן והתהום המפוהקת של העתיד. האינטימיות החשופה והעוצמתית ביניהם, מכניסה את הקהל לעין הסערה - קרבה שמרגישה מסוכנת ומרגשת לאורך כל המסע המטלטל.
באורח פלא תיאטרון הקאמרי הצליח לגייס לשורותיו לטובת ההפקה החדשה את *ה*כוכבת של להקת השחקנים המשובחת של תיאטרון גשר, אפרת בן צור. לא ברור איך, מאחר שמדובר במהלך לא שגרתי בעליל, אבל איזה מזל שהנס קרה. אין מתאימה ממנה לגלם את דמותה האגדית והכה מורכבת של מרתה. זהו ליהוק מושלם שמוכיח עצמו כמשתלם מאוד, כל רגעי השיא העוצמתיים והמרגשים ביותר של ההצגה נוצרים בזכות בן צור, שמזכירה פעם נוספת למה היא השחקנית הטובה ביותר בדורה.
המונח המשומש מדי "שחקנית טוטאלית" הוא ההגדרה המדויקת ביותר לאפרת בן צור - היא לעולם לא מגלמת דמויות, היא הופכת להן. בן צור היא וירטואוזית אמיתית עם מנעד נדיר, היא גיטרה אקוסטית מעודנת וגם גיטרה חשמלית בוערת, והיא מכוונת את מיתריה למצבי הרוח העדינים של מרתה ולאיכויות האלגנטיות של המחזה. מרתה היא אמנם בהמה גסה גאה, אך בזכות השבריריות והפגיעות הטבעית שקיימות בעיניה ובקולה של בן צור, אנו זוכים לקבל מרתה שונה מתמיד, מלאת ניגודים וסתירות פנימיות.
בן צור מטמיעה במרתה אכזריות מפותלת, שתצליח להפתיע ברבדיה אפילו קהל שמכיר את המחזה היטב. היא מדגישה את המיניות של מרתה החתלתולה התובענית, ואת הרעב הגולמי והבלתי יודע שובע שלה. בן צור מעופפת על הבמה כמו פיה שתויה ומפזרת מאבקת הקסמים שלה לכל עבר. הביצוע המרטיט שלה תורם רבות לתוצאה הסופית ויותר מכל לאמינותה.
מיכה סלקטר יוצא מן הכלל באחד התפקידים הטובים ביותר שלו. הוא מייצר מטעמים מדמותו הסבוכה של ג'ורג', ומפליא להמחיש את התערובת המוזרה של עליבות ודינמיות אינטלקטואלית. סלקטר מצליח לשדר אצילות ומפלצתיות בו זמנית, וזה לכשעצמו הישג אדיר. תום אבני מצטיין בתפקיד ניק, גור גברים שקטן על מרתה בכמה מידות, אך מחביא גם הוא לא מעט שפנים בכובע. ואם אומרים שלדמות שוטה הכפר צריך ללהק שחקן חכם במיוחד, כזאת בדיוק היא אביגיל הררי. היא מעגלת את דמותה השטוחה בכוונה של מיצי, מחדדת את קוציה ונותנת ביטוי גם לאיד ולאלטר אגו שלה.
הבימוי של עירד רובינשטיין דומיננטי מאוד, ולעיתים אף דומיננטי מדי. ניכר כי רובינשטיין מבקש להמציא את המחזה מחדש, העניין הוא שבמחזה כמו "מי מפחד מווירג'יניה וולף?" ממש אין צורך. הפעולות הרבות שנשתלו בהפקה החדשה לא פעם מעמיסות על הדרמה. הטקסט בתרגומו הנהדר של דורי פרנס הוא "הדבר" והוא צריך להיות בפרונט, אך לרגעים הוא נבלע עד כדי שאפשר לפספס מידע קריטי לעלילה. כל פעולה בפני עצמה הייתה יצירתית ומסקרנת, אך בתיאטרון כמו בחיים זה הכול עניין של מינון.
העיצוב הבימתי של ההפקה פנטסטי במיוחד. התפאורה המתוחכמת של ערן עצמון מציגה את הסלון של ג'ורג' ומרתה כמעין זירת היאבקות אולימפית עם ספת בלהות לא פרופורציונלית, שתורמת מאוד למראה השחורה המעוותת שנבראת על הבמה. הבעיה היחידה שהיא יוצרת היא טכנית לגמרי, אך עדיין צורמת. כדי להיכנס ולצאת מהסלון, השחקנים נאלצים לטפס מעל הספה ולדרוך עליה. באקט המינורי הזה יש סימבולית מעניינת - הזוג דורך על הספה הביתית ועל כל מה שהיא מייצגת, וכך גם האורחים "מרגישים בבית" - אך הוא עדיין מסרבל את הכניסות והיציאות של השחקנים, וזו צרה שקשה להתעלם ממנה.
מעצבת התלבושות אורנה סמורגונסקי נחושה להבהיר שהיא אלופה בתחומה, והפעם היא ממש מתעלה על עצמה. הבחירה שלה ושל רובינשטיין להמציא שהמסיבה ממנה חזרו ארבעתם הייתה מסיבת תחפושות היא לא פחות מגאונית. התחפושות שנבחרו למרתה וג'ורג' (כיפה אדומה והזאב, הלא הוא הזאב מהשיר "מי מפחד מהזאב הרע?" שמתכתב עם שם המחזה) ולניק ומיצי (ברבי וקן), הן הברקה יוצאת דופן. בולטת לטובה גם התאורה הממזרית בניצוחו של המאסטרו נדב ברנע.
המפגש המחודש עם המחזה המופתי מזכיר עד כמה הוא על-זמני, עד כמה הרלוונטיות שלו תישאר נצחית. הווריאציה הנוכחית קורצת רבות לעיבוד הקולנועי הנפלא, שהעניק לאליזבת טיילור את אחד מפסלוני האוסקר המוצדקים ביותר בתולדות הטקס. אפילו הסוף של ההצגה שאול מאותו עיבוד קולנועי מפואר, בעוד המחזה עצמו מסתיים אחרת. "מי מפחד מווירג'יניה וולף?" בגרסת הקאמרי 2024 מתפקד כמעין הומאז' ליצירה האלמותית, שהיא שיר מחאה על מוסד הנישואין ובמקביל גם שיר הלל לאהבה.
בתוך ים של סיפורי אהבה, סיפור השנאה של ג'ורג' ומרתה מציג רומנטיקה מעוותת במיטבה. למרות המרירות והדכדוך העמוק שלהם, שניהם מזהים את כוח החיים זה בזו. יש אהבה אמיתית מעורבת במפגן השנאה שעל הבמה. ומי שמאמין באהבה לא מפחד. גם לא מווירג'יניה וולף.