למה, בעצם, עדיין יש סרטים חדשים על "הנוסע השמיני"? "רומולוס", המצטרף הטרי לסדרת הזוועתונים, הוא כבר הסרט השביעי בסדרה, לא כולל שני סרטי הספין אוף של "הנוסע השמיני נגד הטורף". זה המון סרטים בשביל סדרה שיש בה דמות (אנושית) באמת איקונית אחת, שכבר בכלל לא מופיעה בה. עוד ועוד סרטים מצטרפים לרשימה והתקדמות העלילה, בתכל'ס, לא מעניינת אף אחד. שוב ושוב אנחנו חוזרים למיתוס בסיסי אחד - חבורת אנשים בחללית, אווירה מלחיצה, חייזר ממש מפחיד מגיע, גיבורה נאבקת בו ומנצחת.
את עצם קיומו של "הנוסע" כפרנצ'ייז בלתי נגמר אפשר ואולי צריך לייחס לא רק למקור של רידלי סקוט (כבר בן 45 שנה!) אלא גם להמשך בבימוי ג'יימס קמרון, "שובו של הנוסע השמיני". אם הסרט הראשון בסדרה היה סרט מתח-אימה די פשוט ומינימליסטי, השני כבר שם גז על האקשן והוכיח שהנוסחה הבסיסית אוורירית מספיק כדי לאפשר לכל במאי לעשות בה כרצונו. שני במאים נוספים קיבלו הזדמנות לנסות את מזלם בסרטי ההמשך, כל אחד לקח את הסדרה לסוג קצת שונה של קריפיות. בעשור הקודם רידלי סקוט לקח בחזרה את המושכות בשביל "פרומתיאוס" ו"קובננט" וניסה להפוך את הסדרה מ"הנה חייזר גדול מפחיד פיו פיו" ל"כך נוצרה האנושות ובנוסף פיו פיו", רמת רצינות שאף אחד לא ביקש וכנראה גם לא רצה.
החדשות הטובות הן שלא צריך להכיר או להתעניין בפרקים האחרונים בסדרה כדי להבין את "הנוסע השמיני: רומולוס". רצוי להכיר את סרט המקור ואולי גם את "שובו של", אבל האמת שגם זה לא חובה. הבמאי-תסריטאי פדה אלוורז ("לא לנשום", "הנערה ברשת העכביש") יצר כאן משהו בין סרט המשך לרימייק של "הנוסע השמיני" מודל 1979, כך שהידע המוקדם היחיד שבאמת צריך כאן הוא שזה הולך להיות מפחיד ובנוסף מגעיל. אם גופות מרוטשות וחייזרים שמזנקים מתוך הגוף של אנשים תמימים זה משהו שאתם סבבה איתו, כנראה תהנו ממנו לאללה. אם אתם לא (ואני די לא) עדיין יש סיכוי שתהנו, אבל דעו שהדרך עוברת בשלל זוועות ועיוותים של גוף האדם.
הפרק החדש מתרחש מתישהו בין שני הסרטים הראשונים בסדרה ונפתח במושבה אנושית על כוכב לכת נידח ועלוב. תושבי המקום משועבדים לעבודה במכרות עבור תאגיד וויילנד-יוטני בתקווה לרילוקיישן לכוכב טוב יותר - אבל רבים מהם מתים ממחלה הרבה לפני שהרוויחו את הזכות הזו. זה מה שקרה להורים של ריין (קיילי ספני), שחולמת להימלט מהמושבה החשוכה שלה לכוכב שבו אפשר לראות אור שמש. ריין לא דואגת רק לעתידה שלה אלא גם לזה של אחיה אנדי (דיוויד ג'ונסון, "תעשייה"), אנדרואיד חביב וידידותי מדי בשביל לשרוד את החיים הקשוחים במושבה.
יום אפרורי אחד ריין מקבלת הזדמנות מושלמת, לפחות על הנייר, להתחיל חיים חדשים בכוכב חלומותיה. קבוצת צעירים מציעה לה להצטרף למבצע הימלטות, בתמורה לעזרה מאחיה ויכולותיו הרובוטיות בפריצה לתחנת חלל נטושה. ריין חוששת לגורלו של אחיה האיטי והתמים, אבל העובדה שהאקס שלה טיילר הוא חלק מהיוזמה משכנעת אותה לקחת את הסיכון. משימה קצרה, נכנסים-יוצאים - מה כבר יכול להשתבש?
כצפוי, התחנה הנטושה שורצת בתפלצים מהסוג שכבר הכרנו לעומק בסרטי הסדרה הקודמים. אלוורז משאיל כאן את המבנה החכם של "הנוסע השמיני" המקורי ונותן לנו זמן עם הדמויות לפני שהוא משסה בהן מפלצות אכזריות, וגם את השיסוי הזה הוא עושה בחוכמה. יש רגעי אימה טהורים וגועל נפש בכמות סיטונאית, אבל ביניהם הוא משלב סצנות של בניית מתח איטית וחכמה מהסוג שהפך את "לא לנשום" שלו לסרט מהנה למדי. אכפת לנו מגורלן של הדמויות מספיק כדי שנהנה מהן מנסות לא להשתפד על ידי זנב של חייזר, אבל כשהאימה מתחילה היא יצירתית, אכזרית ומזעזעת כפי שהתרגלנו לקבל מהסדרה המסוימת הזו.
הכותרת מגיעה משמה של תחנת החלל, המורכבת משני חלקים-תאומים הנקראים רמוס ורומולוס. המקור הוא במיתולוגיה הרומית ובתאומים שנקרעו מאמם וננטשו למות בנהר, אך ניצלו בזכות זאבה שדאגה להם כאם עד שאומצו על ידי משפחה אנושית. בבגרותם הם ייסדו את העיר רומא ונאבקו על כס המלכות, מאבק שהסתיים במותו של רמוס בידי אחיו. איך כל זה קשור לחייזרים גדולים מפחידים פיו פיו? המשמעות האמיתית נתונה לפרשנות הצופים, אבל כן נגיד שבלב הסרט נמצאים שני זוגות של אח ואחות. מעבר לזה, התמה של הריון ולידה היא בסיס האימה של הסדרה הזו - הזינומורף (להלן, חייזר גדול מפחיד) זקוק לפונדקאי אנושי בתהליך הרבייה שלו, כך שהסכנה בסרטים האלה היא הקצנה מפלצתית של הריון כפוי.
זה כנראה הרגע לחזור לשאלה שפתחה את הטקסט הזה, ולענות שאנחנו עדיין רואים סרטי "הנוסע השמיני" כי הזינומורף הוא באמת חייזר מאוד מאוד מפחיד. מפחיד וגם מגעיל, בעצם - אחת המפלצות הדוחות ביותר בתולדות הקולנוע, לא רק בזכות העיצוב המפלצתי אלא גם בגלל שהיא מריירת המון, קורעת אנשים לגזרים עם העוקץ שלה ומדממת חומצה. החייזרים של "רומולוס" נראים טוב וברגעים מסוימים הם לא רק מפחידים אלא גם קצת מצחיקים, בייחוד "מחבקי הפרצופים" שמסתובבים להנאתם במרחב ומשחרים לטרף כאילו היו כף היד מ"משפחת אדאמס".
מה שהופך את הסרט ליותר מעניין מעוד פרק בסדרת אימה שכבר ראינו משלל כיוונים וזוויות הן הדמויות שמוצבות הפעם כנגד היצורים, והן באמת אחלה וגם חמודות. קיילי ספני ממשיכה בקו שהציגה לאחרונה ב"פרסילה" וב"קרב על אמריקה" ומשחקת צעירה שברירית למראה שמתגלה כחזקה ונועזת ברגע האמת, כשבסצנות מסוימות היא מתגלה כגיבורת אקשן מגניבה למדי. אך הכוכב האמיתי כאן הוא דיוויד ג'ונסון בתור אנדי האנדרואיד, או בהגדרה המועדפת עליו - "אדם מלאכותי". הרבה מהעניין בדמות נובע מהמניעים והנאמנויות המשתנות שלו - התכנות שלו נתון לשינויים ומניפולציות, כך שג'ונסון עובר כאן בין כמה דמויות שונות, או וריאציות שונות לאותה הדמות, באלגנטיות רבה. הוא גם מביא הרבה רגש לדמות שבמצב אחר הייתה יכולה להיראות… ובכן, רובוטית.
אז יש דמויות סבבה, יש אויבים מאיימים באמת, יש בימוי בטוח בעצמו, יש גם סגנון עיצובי שמזכיר מאוד את המדע בדיוני החבוט והלואו-טקי של ראשית דרכה של הסדרה. אפילו מסע רגשי יפה יש. הצניעות המסוימת שבה הסרט מתייחס לעצמו היא הדבר הכי מרענן בו (לעזאזל, למי יש כוח לעוד ניסיון לבנות מיתולוגיה ומותג סביב סרט על חייזרים שפורצים לאנשים מהחזה), אבל זאת גם חלק מהבעיה. בסופו של דבר, "רומולוס" הוא סיבוב חוזר על רכבת הרים שאתה כבר מכיר. זה ביצוע מוצלח, חכם, כזה שמתכתב בצורה יפה עם המקור, אבל לא הרבה יותר מזה.