לפני שנסע, החליט בכל זאת להתקשר לדודה. בכלל, הוא תמיד היה הראשון להושיט יד לשלום. עכשיו הכי חשוב היה לדבר בלי התרפסויות ובלי פוצי־מוצי, ולהתנהג כאילו אין שום ריב - סתם שטויות, חילוקי דעות, בקטנה...
"אז מה את אומרת," הוא שאל, "מה להביא לך? קסטניואֵלאס?"
"תלך לעזאזל!" נשמעה תשובתה המלוטשת. אבל בקולהּ אפשר היה לשמוע שביעות־רצון מסוימת: הוא התקשר. התקשר, למרות הכול, ולא התעופף לשקשק לו אי־שם בכנפיים בלי להגיד שלום.
"אז אולי מניפה? מה אומרת, ז'וּקָה?" - הוא חייך לתוך השפופרת, מדמיין את פניה האריסטוקרטיות, את אפּהּ הנשרי, בתוך ההילה העוממת של שׂערהּ הכחלחל. "נדביק לך איזה נקודת חן ככה על הלחי, ואז את יוצאת לך למרפסת של המושב־זקנים שלך - יושבת, נחה, כמו איזה מאחה, באימא שלי."
"אני לא צריכה ממך שום דבר!" - ענתה הדודה בטון עיקש.
"אפילו ככה?" - הוא היה נוח ומפויס כמו יונה תמה. "בסדר, בס־דר... אם ככה, אני אביא לך מטאטא ספרדי."
"מה פתאום ספרדי?" - המהמה הדודה. ונפלה בפח.
"למה, על איזה מטאטאים אתם מתעופפות שמה?" - הוא קרא בעליצות, כמו אז, כשהיה ילד, כשאתה מחרטט איזה פראייר ומתחיל לקפוץ מסביב ולצרוח: 'עב־דתי עלי־ך!'"
היא טרקה את השפופרת, אבל זה כבר לא היה ריב, סתם, עוד יום שעבר ועוד ים שסער, ואפשר היה לנסוע בלב שקט - מה גם שביום לפני שהסתכסכו הוא עבר בשוק ומילא את המקרר שלהּ עד להתפקע.
נשאר רק לסגור פינה מסוימת באיזה עניין, שעל בניית עלילתו ופיתוחהּ, על עיטורי פרטיו וערבסקות דקדוקיו הוא שקד זה שלוש שנים.
ומחר עם זריחה, בבוקר־בבוקר, על רקע תפאורת הטורקיז, תיוולד מקצף הים (קצף של ספא ושל נופש, יש לציין) ונוס חדשה בחתימת ידו שלו: אבחת־ידו האחרונה של מנצח, אקורד מלא פאתוס בסופהּ של סימפוניה.
לאט ובלי חיפזון ארז קורדובין את המזוודה החביבה עליו, מזוודת עור בגון הזית - לא גדולה, אך בעלת קיבולת נחמדה למדי, כאמתחתו של חייל: אתה דוחס אותהּ עד קצה גבול היכולת, עד האוי־אוי־אוי ועד בכלל, כמו שהיה אומר דוד סיוֹמה - וראה זה פלא, הנעל השנייה בכל זאת נכנסת...
כשהיה מתכונן לנסוע, תמיד תכנן את האאוטפיט שלו לכל פרטיו. הוא התעכב על החולצות, החליף את זו שבגון השמנת בחברתהּ הכחולה, ומצרור העניבות שבארון שלף עניבה שתתאים להּ - עניבת תכלת כהה ממשי... וכמובן, החפתים - איך אפשר בלי חפתים. הזוג ההוא, שקיבל במתנה מאירינה. וגם האחר, שקיבל במתנה ממרגו - לזאת יש עין חדה.
יפה. עכשיו המומחה לבוש לתפארת לכל חמשת ימי הפרויקט הספרדי.
המילה "מומחה", שקורדובין הגה בליבו, בידרה אותו עד כדי כך, שהוא פרץ בצחוק אדיר, ואפילו נפל אפיים על הספה, לצד המזוודה הפתוחה, וצחק בקול רם ובהנאה גלויה במשך כשתי דקות. הצחוק שלו היה מידבק יותר מכול כשהיה צוחק לבדו.
הוא המשיך לצחוק, התגלגל עד קצה הספה, שמט את עצמו למטה, שלף את מגירתו התחתונה של ארון הבגדים, חיטט בין התחתונים והגרביים המקומטים שהיו בהּ והוציא אקדח.
היה זה גלוק פשוט ונוח לתפעול של חברת קולט, בעל נעילה אוטומטית ורֶתע מתון וחלק. חוץ מזה, בעזרת סיכה או מסמר היה אפשר לפרק אותו בתוך דקה.
בוא נקווה, חביבי, שמחר במשך כל הפגישה החשובה תישן שנת ישרים בתוך המזוודה.
מאוחר בערב נכנס קורדובין למכוניתו ויצא מירושלים לכיוון ים המלח.
הוא לא אהב לרדת בחושך בעיקולי הלולאות האלה, אבל לא מזמן הרחיבו את הכביש, ובחלקו אף הותקנה תאורה, והגבעות המדובָּשות, שבימים עברו היו סוגרות עליך מכל עבר וסוחטות אותך אל תוך משפך המדבר, נסוגו עכשיו, כאילו בעל־כורחן.
אך מעבר לצומת, אחרי תחנת הדלק, במקום שהכביש פונה ימינה ועובר לאורך הים, נגמרה התאורה, וחשכת המוות התפוחה ממלח - אותה חשכה שיש רק על־יד הים, הים הזה - שוב התנפלה עליו והכתה אותו בסנוורי המכוניות מן הנתיב הנגדי. מימינו נערמו בקדרותם סלעיה השחורים של קומראן, משמאלו הסתמן מרבד של מלח שחור ובו הבזק־פתע של אספלט, ומעברו האחר של המרבד בצבצו דִּמְעות אורותיו של החוף הירדני...
כעבור כארבעים דקות המריא מתוך העלטה שלמטה ונפוץ באור יקרות צביר כוכבים חגיגי: מתחם עין־בוקק, על מלונותיו, מרפאותיו, מסעדותיו וחנויותיו הקטנות והמטריפות - סטנדרטים גבוהים לתיירים, וגם מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים. והלאה משם, בבדידות קורנת, במרחק־מה מכפר הנופש, פרשׂ לחוף הים את סיפוניו הלבנים והמוארים מְלון הענק "נירוונה", אשר בחדרו החמש־מאות ושלושה־עשר אירינה, ככל הנראה, כבר נמה את שנתהּ.
היא הייתה היחידה מכל הנשים שלו, שכמוהו בדיוק הייתה פורשת לישון, ושוב משכימה, עם קריאת הגבר, אילו רק יכלה - הֶרגל שהתגלה כלא נוח ביותר: הוא לא אהב לחלוק את שעות דמדומי הזריחה שלו עם איש, יהיה אשר יהיה, נָצַר את מטען כוחות השחר האלסטיים, כשלפניו יום רחב־ידיים, עיניו חדות ורעננות, קצות אצבעותיו רגישים כמו של פסנתרן, הראש מתקתק כמו מכונה משומנת, וההצלחה מאירה לו פנים בעֶשֶׁן האדים המיתמרים מעל ספל הקפה הראשון.
לעיתים קרובות, בשביל אותן שעות זריחה יקרות מפז היה נפרד מאירינה ונוסע לביתו בשעות הקטנות של הלילה.
קורדובין חנה בחניית המלון, הוציא את המזוודה מתא המטען ופנה ללכת אל להבי כנפיה של קרוסלת הסבסבת שבכניסה הראשית, לאט ובלי חיפזון, מושך את דקות בדידותו האחרונות.
"הלו, נרדמת?!" - נבח בבדיחות־הדעת על השומר האתיופי. "אני מכניס פה מטען חבלה קטן, סבבה?"
השומר התנער, זרק בו הבזק מלבנונית עיניו ומתח בעלטה את אקורדיון חיוכו החשדני:
"יאללה, יאללה..."
הם הכירו זה את זה בפָּנים. במלון הזה, שעמד הרחק מכפר הנופש והיה סואן ואווילי כעיר גדולה, הוא אהב לקבוע את פגישותיו העסקיות, את האחרונות והמסכמות שבהן - אותו אקורד החותם את הסימפוניה, שאליו בעל־העניין עוד היה צריך להיסחב בדרך לא פשוטה, בין שיני הסלעים התלויים מעל הים, שאורתודונט עצום ממדים חיזק בגשר וברשת.
כך נאה וכך יאה. איך היה אומר דוד סיוֹמה? "לא הולכת - לא אוכלת." (אם כי דוד סיוֹמה עצמו כבר לא היה הולכת בנעלו האורתופדית לשום מקום ובעד שום הון.)
והינה חדר חמש־מאות ושלוש־עשרה. זיווג קצר וחרישי של חור המנעול עם המפתח האלקטרוני שקורדובין השיג אצל פקידת הקבלה המנומנמת: תביני, אני לא רוצה להעיר את רעייתי, יש להּ מיגרנות, המסכנה, והיא הולכת לישון מוקדם...
לא הייתה לו שום רעיה מימיו.
לא היו להּ שום מיגרנות.
והוא התכוון להעיר אותהּ תיכף ומייד.
אירינה ישְׁנה כהרגלהּ, מכורבלת בפקעת השמיכה כמו לַבַּנֶה בפיתה דרוזית. תמיד היא ככה: נצררת, נסגרת ומתחפרת, ועוד תוחבת את הקצוות בצדדים - אלף ארכיאולוגים לא יצליחו להוציא אותהּ.
הוא זרק את המזוודה ואת המעיל על הרצפה, תלש מעל רגליו - רגל ברגל - את נעלי־הספורט וצנח על המיטה לצידהּ, עודו לבוש בג'ינס - האֶחֶז נבלם בעיקוליו הגבנוניים של הרוכסן - ובגופייה.
אירינה התעוררה, ומייד שניהם התחילו להתעסק, מנסים להשתחרר זו משמיכתהּ וזה מבגדיו, נוהמים זה בפניו של זה:
"...אתה הבטחת לי, חוצפן אחד, הבטחת או לא הבטחת?..."
"...ואני הולך לקיים, 'אדם בנרתיק' שכמותֵך!..."
"...מה אתה מתנפל עליי כמו פרא אדם! חכה רגע, מה כל־כך קשה?..."
"...את לא מרגישה מה קשה?"
"...אויש, חתיכת גס רוח! נו חכה, תן לי רק..."
"...למה מי לא נותן לך? קבלי אחת... ועוד אחת... ועוד... ועוד... ועו־ו־ו־ד..."
...מבעד לדלתהּ הפתוחה של המרפסת הפגינה הלבנה הלימונית סולידריות עם קצב תנועותיו, ופעם הייתה ממריאה מעל המעקה בקריאת ה"בראבו!" המחוצפת ולטושת העיניים שלהּ, ופעם הייתה נוחתת, קודם לאט ובמתינות, ואחר־כך מהר יותר ויותר - כאילו נסחפה אחרי הנדנדה הזאת שהייתה חדשה בעיניה - פעם מגדילה ופעם מצמצמת את תנופת ההמראה והנחיתה. אך הינה היא קפאה בגובה עוצר־נשימה, תלויה על בלימה, כאילו זרקה מבט אחרון על מחוזות השמיים... ולפתע נעקרה ממקומהּ והחלה דוהרת, מאיצה עוד ועוד את הקצב, כמעט שנשארת בלי אוויר בתוך המרוץ הזה, עד שהחלה להיאנק, לפרפר ולבסוף עבר בהּ רעד של פורקן, והיא נאלמה דום ונתלתה באפיסת כוחות אי־שם בירכתי הרקיע...
...אחר־כך אירינה השתכשכה להּ במקלחת, מחליפה מפעם לפעם את הזרם החם בקר (תיכף היא תופיע במיטה, רטובה כמו פגר של טבוע, ועכשיו לך תחמם אותהּ עד שיֵצא כל המיץ - ממךָ, זאת אומרת), וקורדובין ניסה להתחקות אחרי תנועותיו המיקרוסקופיות של המאור החיווריין והמנומנם, שלפני רגעים אחדים היה שותפו לבכחנליה.
לבסוף הוא קם ויצא אל המרפסת.
מלון הענק היה שקוע בתרדמה מאובנת לחופהּ של ימת המלח המרצדת. למטה, מכותרת בדקלים, כִּכְנף פסנתר מלוטשת, השתרעה הבריכה, ובמימיה קיפצה לבנה שברירית וצהובה. במרחק כשלושים מטר מן הבריכה השתרע חוף הרחצה, ובו פירמידות פלסטיק פרוקות־רגליים של כורסאות וכיסאות נוח שקופלו למשך הלילה.
ריצודו הצונן של המלח אי־שם במרחק נסך דומיית קרח על הלילה הדומם, משהו מעין חג המולד, מעין ציפייה לניסים, לנפלאות ולמתנות.
ובכן, מי אמר "מתנות" ולא קיבל? מאחוריו נשמע קול ערני ורענן:
"נפלת על הראש? מה אתה יוצא ערום למרפסת? טיפת בושה, משהו? מסתובבים פה אנשים..."
לפעמים התחשק לו לא באמת לכבות אותהּ, אבל להחליש קצת את הווליום.
הוא סגר את דלת המרפסת, הגיף את הווילון והדליק את מנורת השולחן.
"הֶעֱלֵית קצת במשקל..." - הוא אמר בקול מהורהר, רובץ על הספה ובוחן את אירינה בחלוק המגבת הפתוח לרווחה. "זה דווקא מוצא חן בעיניי. עכשיו את דומה לדינה וֶרנִי֫."
"מההה?! מיסְת הנקבה הזאת?"
"דִּגמנה למאיול. תעיפי רגע את החלוק האידיוטי הזה... יפה, ותסתובבי עם הגב. כן, אותן פרופורציות בדיוק. גב דק, אבל עם קו ירכיים בולט ואקספרסיבי. וגם המעבר בעלייה מהכתף לצוואר עכשיו כל־כך חלק... איי־איי־איי, איזה מודל! חבל רק שאלף שנה לא נגעתי בעיפרון."
היא פלטה צחקוק מהומהם, זרקה את עצמהּ לתוך כורסה עמוקה שעמדה לצד המיטה והושיטה את ידהּ אל חפיסת הסיגריות.
"אז יאללה, קדימה... ספר לי עוד משהו עליי."
"שום בעיה! תסתכלי, כשאישה מוסיפה טיפה'לה במשקל, החזה שלהּ נהיה יותר שופע, יותר מלא חן וחסד... יותר מחויך. וגם צבע העור משתנה. שכבה עדינה של שומן תת־עורי נותנת לגוף גוון אצילי יותר, של פנינה. נוצרת מין ... מין שקיפות כזאת של גלייז, את מבינה?"
הוא כבר היה מוכן לחטוף שעה־שעה וחצי של תנומה לפני הזריחה, אבל אירינה הציתה סיגריה והייתה רעננה ומלאת עזוז. בכל רגע היא שוב הייתה מסוגלת לקרוא לו אל הדגל. העיקר שלא תפצח בשיחת "יחסינו לאן."
"וחוץ מזה את יודעת..." - הוא הפטיר, מפהק ונשכב על צידו, "הנדנוד הקצוב הזה של הירכיים, כשמסתכלים מאחורה ומלמעלה - אפשר פשוט להשתגע, ואם גם עם הידיים ככה..."
"קורדובין, יא נבלה!" - אירינה גהרה וזרקה עליו את חפיסת הסיגריות הריקה. "אתה פשוט סירנה חלקלקה ותחבלנית! פתיין זול, קזנובה אחד!"
"מַפְּתוֹם," מלמל קורדובין, נכנע לשינה הבלתי־נמנעת, "אני... פשוט... מאוהב..."
כל זה היה אמת לאמִתהּ. הוא אהב נשים. הוא באמת אהב נשים - את זריזות דעתן, את פיקחותן הארצית, את טביעת העין שלהן לפרטים הקטנים; הוא לא נלאה לחזור ולומר שאם האישה חכמה, היא מסוכנת יותר מגבר חכם. שהרי במקרה כזה על כושר האבחנה הרגיל נוספת גם רגישות אמוציונלית, חייתית ממש, והיא קולטת - בחוש, מעל הראש - את מה ששום היגיון לא יוכל לו.
הוא ניהל איתן יחסי ידידות, העדיף לעשות איתן עסקים, סמך יותר על חברותן, ובכלל, החשיב אותן לבני־אדם טובים יותר. לעיתים קרובות היה מעיד על עצמו: "אני בנאדם מאוד נשי." תמיד ידע לחמם כשצריך, ובכל אחת מצא ממה להתפעל וממה להתענג.
הוא התעורר כרגיל, בחמש ושלושים. כבר הרבה שנים היה מלאך אחד, נחוש וחסר־רחמים, פוצח בהשכמה אי־שם בקסרקטין של מעלה, ולא משנה איזה חלום ראה קורדובין או איזו עייפות הפילה אותו על הקרשים שעתיים קודם לכן, בחמש ושלושים בדיוק הוא היה מקבל עליו את הדין, פוקח את עיניו... פולט כמה קללות וגורר את עצמו למקלחת.
אבל לפני שזה קרה שוב הראו לו הלילה את החתכת־פח.
זה היה כאילו שהוא קם ומזיז במאמץ רב את פלג גופו העליון (בחלומות האלה תמיד הכול מתבצע בסדרה מחויבת־המציאות של תנועות גוף מעיקות), מתיישב על המיטה, מפריד בקושי רב את עפעפיו... ורואה: על שולחן הקפה בחדר המלון - עומדת... ינעל דייינכ! זאת היא - החתכת־פח המצ'וקמקת... לא, הוא אומר לעצמו (הכול מתרחש לפי התסריט המשונן לעייפה של החלום הארור), זאת לא חתיכת פח, יא בהמה, זה גביע קידוש מכסף, פריט משפחתי עתיק, למרות שכֵּן, קצת מעוך מהצד. אבל זה בגלל שהוא נפל מהמשאית. וז'וקה היתומה (מלחמה, חורף, אווקואציה) לא פחדה, נכנסה לבד מתחת לגלגלים והוציאה אותו! ואתה, חתכת חלאה, חתכת נוכל מנוול... הלכת ומכרת אותו ליד־שנייה של עתיקות, בלי להניד עפעף אחד מחוצף. והכי חשוב - עכשיו כבר מזמן היית יכול לקרוא מה שהיה מוטבע שם מסביב. אז, באותם ימים, לא יכולת, לא הבנת את הכתב־חרטומים המשונה הזה, ועכשיו היית קורא את זה בלי שום בעיה - זה הרי היה בעברית, לא?..
"ז'וווקה, בחיאת ז'וקה," הוא נאנח כמו תמיד (התסריט מתקדם, החלום הולך ומידרדר, כלומר הולך ונגול בייסורים במעלה המדרון), "כמה פעמים ביקשתי סליחה!... אני הודיתי בטעות... אני חיפשתי! ובחייך, מה אנחנו שוב רבים? הינה הוא, עומד לפנייך! עומד לפנייך, כמו שהוא: כהה, כבד, מכוסה שכבה שחורה, ככה שאפילו את הספינה הקטנה אי־אפשר לראות. עומד על חצאית הכסף הקטנה שלו..."
והוא מתאמץ ומושיט יד מעופרת יצוקה, והיא מפלסת להּ דרך במעבה החלום כמו בתוך נֵד מים. הוא מושיט את היד... ומושיט... ומושיט... לבסוף הוא חוטף את הגביע הכבד, מסובב אותו באצבעותיו, מקרבו אל עיניו. ועל שלושת הגלים הקַלילים שטה להּ ספינת הגליאון התלת־תורְנית, וסביב חצאית הכסף מסתלסלות להן האותיות המזווָתות, שהיום כבר כל־כך קל לקרוא: "הרכבת למינכן תצא מרציף שתיים בשעה 22:30".
ורק אז הוא התעורר. כנראה שבאמת כבר התעורר סוף־סוף... ריבונו של עולם, עד מתי... סליחה, ז'וקה!
הוא עמד עוד ועוד תחת צליפותיהם הלוהטות של שוטי המים, ואז, במעבר חד, פתח את המים הקרים, ובמשך כדקה קרצף את עצמו, אגב אנקות עונג, בספוג גס שהיה מביא איתו לכל מקום.
אחר־כך הוא התגנב לאט־לאט בחזרה, שורק בחשאי, כדי לא להעיר טרם זמנו את נחש־הבריח שם, על המיטה... נחש בריח חמוד ושמנמן, שטבעותיו מתהדקות בפעימות מתוקות כל־כך... כן, אה?.. אחרי הכול, לא כדאי לתת להּ להעלות עוד במשקל.
בזמן שגילח בקפידה את סנטרו המשולח (ולהווי ידוע, זה ראש וראשון לעינויי תגלחת הבוקר: הסנטר התלול והמעוגל כתפוחון מוצק, ובו שקערורית בלתי־נגישה תחת השפה התחתונה), הוא בחן בתשומת־לב את בבואתו שבראי רחב־הידיים של חדר האמבטיה.
יש מצב שטיפה השתחפת, אחי? דוד סיוֹמה היה אומר "התכנסת". כשהיית צעיר, היית יותר בַּכּיוון של המוצק. הרבה חשבו אפילו שאתה מתאגרף. ועכשיו נהיית דקיק - כיאה לדמות. וגם, האף... מה קרה לו? התאבן?... ממש בן־אצולה, ינעל רב־רבכ.
רק קוצי השיער השחור והסמיך ("פיגמנט עמיד שעובר במשפחה," היה עונה בנונשלנטיות למחמיאים), והגבות השחורות כזפת, גבות ישרות שכמעט התחברו מעל אישוניו האפורים שניבטו מתוך ארובות־עיניים עמוקות - רק אלו נשארו כמקודם. וכמובן, גם הקווים האנכיים האלה בזוויות הפה - אלה תמיד שיוו לו ארשת של ידידותיות ילדית, מעין נכונות מתמדת לפרושׂ חיוך גדול על שפתיו: עולם שלי גדול, עולם שלי נחמד, אני אוהב אותך... נו, ברור. זה הג'וקר שלנו. אולי הג'וקר היחיד שלך, אחי?
כשיצא על בהונותיו מן האמבטיה כדי להוציא מן המזוודה את החולצה ואת החליפה, גילה שאירינה כבר התעוררה - לעזאזל איתהּ, כמה שזה לא מתאים עכשיו, ההרגלים האלה של הציפורי־בוקר! - ושוכבת להּ בתוך הפקעת שלהּ, פרועת שיער, במצב־רוח גועלי ומוכנה לקרב.
"בורח כמו שפן" - אירינה עקבה בתשומת לב ובלעג אחרי תנועותיו של קורדובין בשעה שהתלבש.
"כֵּה" - הוא חייך אליה חיוך רחב. "אני משתפן חבל על הזמן! בכלל, אני מפחד ממך נורא ומכרכר סביבך כמו מלחך פנכה קטן. תִּראי רגע את החפתים האלה. זוכרת אותם? אני חולה עליהם, מראה אותם לכולם ואומר שזאת 'מתנה מאהובתי'."
"מאהובתך עלק. אתה מחזיק מאה כאלה בכל עיר."
"מאה?! בשביל מה כל־כך הרבה, ריבונו של עולם?! איך היה אומר דוד שלי סיוֹמה מווִי֫נִיצָה? 'מי צריך את זה וְמי יעמוד בזה'."
"נבלה - זה מה שאתה, קורדובין. הרי אנחנו החלטנו שעכשיו תמיד ניסע ביחד."
את זה דווקא עדיף שלא הייתה אומרת. איזה מין תזוויג קיבוצי מתועב זה - "אנחנו". חיים של נִחְנוּחַ, הזנחת החן לאנחות והנחתו לקינוח החננה. סימפטום מדאיג ביותר. האם ייאלץ עכשיו לעשות להּ הסבה ממאהבת לידידה? חבל - היה כיף איתהּ, עם האירינה הזאת. לומר את האמת, בשלוש השנים האחרונות התגבשה ביניהם שגרת חיים אידיאלית, בלי כל מיני פיגולים נוסח "אנחנו"... "שלנו"... גם אם ראשנו שח ועצב סובבָנו, בוב'לע, אל נשכח את הבדידות שלנו - הרי רק ממנה אנחנו שואבים את הרגישות הדרוכה, את ההיקָפְצות המזואבת, את רטט כנפי הנחיריים בציפייה לריח עקבותיו של הטרף. על איזה "אנחנו" את מדברת?
"בָּלַתבַּיִת, אל תכריחי אותי לוֹריד תַּמכנסייים," פצח קורדובין ביללת אימבציל אומללה. "קפא לי הת־חת! מה, את לא רואה? כבר שמתי תַּחֲגוֹר."
ולמרות הכול, הוא ניגש אל המיטה ונשכב, בחליפה, על־יד אירינה היַשנונית והמסכנה, גישש ומצא את ידה העירומה, הוציא אותהּ ללא רחמים מצרור השמיכה לאוויר העולם והחל לנשק אותהּ, מן האצבעות ועד הכתף - בפרוטרוט ובענייניות, סנטימטר אחר סנטימטר, ממלמל התלוצצויות של רופאים.
היה לו כלל: אפס דימינוטיבים. לכל הדברים יש לקרוא בשמותיהם המלאים, כלילי היופי ונעימי המצלול. שמהּ של אישה - קודש, וכל המקצר אותו חילל את הקודש, וכאילו גידף שם שמיים.
היא התרככה, הדגדוג סחט ממנה צחקוקים, והיא הצמידה את כתפהּ החשופה אל האוזן.
"אתה מריח טוב... יסמין... תה ירוק... מה זה הבושם הזה?"
"'ל'אוֹקסיטן'. דחפו לי את זה בדיוטי־פרי בבוסטון. נפלתי על מוכרנית מה־זה חרוצה, לא מחפפת לרגע. 'חֶברה ותיקה, חברה ותיקה... בקבוקונים בעבודת־יד...' בסוף קניתי, בשביל שהיא תרד ממני." הוא התיישב על המיטה והעיף מבט בשעון. "תקשיבי, חיים, עכשיו ברצינות: אל תכעסי. באמת, מה הכיף הגדול להיות תקועה בכנס אקדמי עם שם חסר־מעוף כמו 'El Greco: un hombre que no se traicionó a si mismo'?"
"מה זה אומר?"
"מה זה משנה? זה אומר 'אל גרקו: האיש שנשאר נאמן לעצמו'. נושא סתמי של עוד כנס סתמי. ובאופן כללי, טולדו היא עיר עגומה - ובטח בגשמים של אפריל. בחייך, יותר טוב שתישארי לעשות פה בטן־גב. להביא לך עוד כסף בשביל האמבטיות האלה... נו, עם האצות? 'היא פה בנופש - אז מגיע לגיברת'."
זאת הייתה אחת מאמרות־השפר האהובות עליו (ובשלוש השנים האחרונות הצטברו לא מעט כאלה) - הערונת שזרק מוכר בחנות יקרה אחת בסורנטו, כשאירינה ניסתה למנוע ממנו "לקבור ימבה כסף על תיק קטן."
היא פרצה בצחוק ואמרה:
"טוב, יאללה, 'תחפף. מתי יש לך טיסה?"
הפעם הוא כבר הסתכל בשעון בריש גלי ובארשת מודאגת:
"ואו, טוב, אני עף! אחרת אני לא אספיק."
הוא ניתר מהמיטה, חטף את המעיל ואת המזוודה, וכשכבר עמד בפתח, הסתובב כדי לזרוק נשיקונת באוויר בכיוון המיטה. אבל אירינה שוב צררה את עצמהּ בקפידה, ורק פדחתהּ פרועת השיער הציצה מתוך השמיכה. עזובה שלי, מסכנסיטה...
בשקט־בשקט הוא סגר אחריו את הדלת.
הוא ירד קומה אחת במדרגות, עצר והקשיב לדממת המלון שעוד היה שקוע בשינה: אי־שם למטה, על־יד הבריכה, נשמעו חילופי־הדברים הקולניים וחסרי־העכבות של המנקים, שהיו גוררים את טבעות החנק של צינורות הגומי על רצפת הבטון הלחה. הוא נשען בגבו אל הקיר, פרם את רוכסן המזוודה והוציא ממנה שני דברים: כפפה ימנית סרוגה בצבע כחול - כפפה מוזרה, עם פתחים לכריות האצבעות - ואת הגלוק האוטומטי שלו, שלא טעם בינתיים טעם חטא.
מצד שני, למה ישר... להילחץ ככה. הוא טמן את האקדח בכיס המקטורן, עטה את הכפפה, מניע את אצבעותיו כמו פסנתרן לפני ביצועו הנמרץ של המשפט המוזיקלי הראשון, אחר־כך הוציא את הנייד וחייג.
"ולדי֫מיר אי֫גוֹרֵביץ'? הערתי אותך?"
בתגובה נשמע פרץ של הכרת־תודה מתגלגלת:
"זכאר מירוֹ֫נוביץ', חביבי! שלום־שלום! איזה יופי שלא שכחת! אני מִשֵּׁש על הרגליים, לא מצליח להירגע. אז מתי נוח לך? אני בחדר ארבע־מאות ושתיים."
"יופי, יופי," ענה קורדובין. "עוד דקה אני שם."
ושוב צלל האקדח לתוך החרך המשונן של רוכסן המזוודה: הכרת־תודה נרגשת ומלאת יראת־כבוד כמו זו שנשמעה בקולו של הלקוח, קשה לזייף. וטביעת העין והאוזן שהייתה לו לקורדובין לגוני הקול ולנימת הדיבור הייתה חדה כתער, שלא לומר חייתית.
ואכן, ולדימיר איגורביץ', מקורצף עד בוהַק, חיכה לו בכרס רוטטת על־יד דלת מעונו הפתוחה לרווחה. מעניין, מהו אותו שביל סודי שבו מתגנב תערו מדי־בוקר בין כל השומות האלה? ומדוע לא גידל זקן? - או שמא הקוד הלא־כתוב של הטחונים החדשים האלה מפרש את הזקן כסימן של חיפוי, דהיינו של כוונות נסתרות?
"קודם תיכנס!" - קרא השמן ונסוג, ידו מושטת כמרית קטנה, מוכנה ומזומנת ללחיצה.
על־פי מידע מסוים שהגיע אליו בעקיפין, יש לאספן הטרי אי־אלו מפעלים בצֶ'ליא֫בִּינסק. או אולי מִכְרות? ולא בצ'ליאבינסק, אלא בצ'וּקוֹ֫טְקָה? לך תדע, וגם מה זה משנה. כל מי שמשקיע את כספו בחתיכת קנבס ממורחת בדבק קזֵאין ומכוסה בצבעי שמן - מימינו מיכאל, משמאלו גבריאל ועל ראשו שכינת אל.
הלקוח באמת חיכה והתרגש: מעבר לדלת הפתוחה של חדר השינה נראתה מיטתו שהייתה מסודרת בקפידה כמיטה של חייל.
הציור - קנבס מתוח על מסגרת מתיחה - חיכה עד בוא מועד, פניו אל גב הספה.
כמה הם נוגעים ללב, אחרי הכול, האספנים החובבים האלה. כולם רוטטים לקראת אותו רגע שבו עיני הרנטגן של המומחה ננעצות בציור לראשונה. לפעמים קורה גם שעל הספה או על הכורסה שעליהן מציבים אחר־כבוד את הציור הם פורסים סדין לבן, כדי לגונן על עיניו יקרות הערך של הידען מפני גוני הרקע הטורדניים. אנטיספטיקת צבע של חדר־ניתוח או משחק הילדים "עצום את העיניים, תפתח כשאני יגיד!"
אם כך, ולדימיר איגורביץ' היקר, מחכה לך הרצאה קטנה על אפסותהּ והבלותהּ של אותהּ ידענות.
הוא הניח את המזוודה על הרצפה וזרק עליה את המעיל.
"זה בסדר שאני נותן לך את יד שמאל?" - שאל קורדובין, לוחץ בגולמנות את ידו השמנמנה של האספן (עדיף היה להתפתל ולהושיט את היד מאחורי הגב), מחייך את אחד החיוכים גלויי־הלב שבאמתחתו. "שנים של דלקת מפרקים, תסלח לי, טוב? קורה לפעמים שאני צורח מכאב כמו נקבה."
"חלילה וחס!" - נעצב השמן. "ניסית את 'שפם הזהב'? אשתי מאוד מרוצה."
"מה לא ניסיתי. אבל בוא נעזוב את זה. הגעת באמת רק אתמול?"
"בוודאי! ברגע שאמרת שאתה טס היום ושזאת האפשרות היחידה לתפוס אותך, מייד הזמנתי חדר, כמו הטֶנור ההוא באופרה, 'עם שחר - לרגליך!'"
איפה הוא שמע אופרה כזאת? מעניין. אולי בצ'ליאבינסק? לא, חביבי, ישמרך אדֹנָי מלשכב לרגליי...
על שולחן הקפה עמד בקבוק "קורבואזיֶה" ושתי כוסיות קוניאק, אבל היה ברור שהמסכן כבר לא יכול יותר: הוא לא הציע לאורח לא לשבת ולא לשתות. לזה אני קורא פֶּשֶׁן!..
"אם כך, בוא נתחיל," אמר קורדובין. "הזמן שלי באמת קצר."
"רק מילה אחת," אמר ולדימיר איגורביץ' כשהוא מחכך את כפות ידיו וכאילו מבריגן זו בזו. "אי־אפשר בלי זה, זכאר מירונוביץ'... יוצא לך בטח להיתקל באנשים שונים ומשונים - היום אפילו בהמות גמורות יודעות במה כדאי להשקיע. ואני מתאר לעצמי את הסלידה שלך מהיכרויות מאולצות כמו זו שלנו. לא־לא, אל תכחיש, אני יודע! אבל תבין, זכאר מירונוביץ'... בתור אספן אני באמת נולדתי אתמול: קודם לא הייתה לי אפשרות לאסוף אמנות - מאיפה יש כסף למהנדס־ממציא סובייטי פשוט? אבל בתור חובב אמנות יש לי ותק, עוד מצעירותי. אני זוכר איך זה: אתה מגיע למוסקבה לנסיעת עבודה של שלושה ימים, זורק את המזוודה במלון והיידה - למוזיאון פושקין, לטרטיאקובקה... זה קצת מביך, אבל גם אני חוטא בציור פה ושם... וכמובן, קראתי לא מעט. וגם את הספר שלך 'קורות האמנות הרוסית מחוץ לרוסיה' מצאתי באינטרנט וקראתי. הייתי שמח להזמין אותך אליי."
"לצ'ליאבינסק?" - שאל המומחה בסקרנות. הוא עקב בהנאה חקרנית אחרי מאמציו הכנים של הלקוח לבדל את עצמו מן הבהמות.
"למה לצ'ליאבינסק?" - הצטחק ולדימיר איגורביץ'. "את האוסף שלי אני מעדיף לשמור פה, אצלי, בקיסריה. ואם היום... אם קורדובין בכבודו ובעצמו ייתן חוות־דעת חיובית על ייחוס הציור... בקיצור, אם אתה תגיד עכשיו 'כן', זה יהיה הפאלק השלישי שלי! והמעולה מביניהם!"
הוא זינק אל הספה - עם כל כובד משקלו השמן לא היה נעדר חן־תנועה גולמני מסוים - והפך את הציור. הוא נעמד על־ידו כמו במשמר כבוד: כולו מתוח, סְמוק קרחת, מעביר את מבטו הסקרני והמתחנן מן הבד אל המומחה. השאלה היא רק אם הוא לא שכח לקחת היום את הכדור שלו נגד לחץ דם.
קורדובין התיישב בכורסה, שלף בנינוחות מכיס החזה של מקטורנו את משקפיו, הרכיב אותם והחל בוחן את הבד - מרחוק.
הציור היה ציור נוף. בקדמת התמונה נראָה שיח, מאחוריו - גדר אפורה של דאצ'ה, קטע שביל קצר ודמות עמומה של אישה ההולכת לאורכו באור הדמדומים. ברקע - גג אדום וסבך של אילנות.
לבסוף שאל קורדובין: "זה ממחזור חוֹטְקוֹ֫בוֹ?"
"בדיוק!" - התרונן ולדימיר איגורביץ'. "זה מה שנקרא - מומחה! והוא גם נקרא ככה: 'יום סגריר. חוטקובו'. זה בדיוק גם השם שזוכרת הזקֵנה, הבעלים של הציור. אתה מתאר לעצמך מה זה? את השם של הצייר היא שכחה, אבל את השם של הציור היא אומרת שזכרה כל החיים כמו מילים של שיר!"
קורדובין נאנח: "כן, זה קורה לפעמים. ומה בקשר לפְּרוֹבֵנַנְס?"
"לדעתי, הכול מושלם," נענה האספן, מגלה בקיאות חביבה במונחי המקצוע, "יש אישור בכתב מהבעלים. הזקנה היא אלמנה של עורך־דין ישראלי מן השורה, אשתו השנייה, אגב. את הציור היא זוכרת תלוי על הקיר כל עשרים וחמש השנים שהיא הייתה נשואה לו. היא אומרת שבעלה הצליח להעלות אותו ממוסקבה בשישים וחמש."
"קנה? קיבל במתנה? יש פרטים?"
"כלום, לצערי. יש להּ אלצהיימר משגשג, המסכנה." הוא הניף בידו. "אם אתה שואל אותי, זה אפילו יותר טוב: איך שלא יהיה, הכול נראה לגמרי טבעי ומשפחתי. ויש גם ערך מוסף לזה שכל הסיפור קורה במרחק נכבד מהשוק הרוסי, עם הזיֶּפֶת המטורפת שלו."
נכון מאוד. ומה שאמרת לגבי השוק הרוסי, אדוני הנכבד - זה בול בפוני. והרי מה טוב באלמנות זקנות? נכון, הראייה החלשה שלהן והאלצהיימר המשגשג: חוץ מאירועי הבוקר הן זוכרות גורנישט ונאדה.
(ומייד צצה מול עיניו אותהּ פגישה אחרונה שמרטה את כל עצביו, שבהּ, אחרי שהחליקה בידהּ את אלפיית הירוקים שקיבלה ממנו, הואילה הזקנה סוף־סוף לתת לו את האישור בכתב: "אוי, עוד פעם שכחתי מה השם... זכאריק, תעשה טובה, תסתכל רגע, אולי כתוב מאחורה?" - והוא הפך את הבד וקרא בקול ברור, מתבונן היטב בכתובת הלא־קיימת: "יום סגריר, נקודה, חוטקובו".)
"להעביר לך את הציור?" - ולדימיר איגורביץ' עָט בכל גופו לתפוס־להעביר, להחזיק רגע, לפרוס ולהאיר. התחשק לו לחוג סביב הציור וללטף אותו בידיו ובמבטיו: הלך־נפש דמוי־התאהבות - טבעי למדי בשביל אספן, ומדביק גם את המומחה הנכבד. אגב, תולדות המקצוע יודעות לספר גם על מקרים של נישוק־ידיים מתוך הכרת תודה.
"תמתין רגע."
קורדובין הסיר את משקפיו היוקרתיים ושילב את מוטותיהם, כמו שמשלבים את ידיו של מת. השתהה מעט...
"קודם כול, ולדימיר איגורביץ', הייתי רוצה להבין דבר אחד: אתה צריך את דעתי האישית או את החתימה שלי על חוות־הדעת?"
השמן הזדעק והסתמק. נו־נו, רואים שהאיש רגשן, וככל הנראה גם שוחר אָמנות אמיתי ולא איזה בסטיונר - נעלים לרגע עין מהמפעל הזה שהוא גנב... או שזה בכל זאת היה מכרה?
"זכאר מירונוביץ! מי ירצה שיתקעו לו זַיֶּפֶת באוסף?!"
"אל תשאל," חייך זכאר. "לפני שמונה שנים בערך יצא לי להיות המומחה מצד הקונה. אני זוכר שהוצעו שם שני ציורים למכירה: אחד של מושקוב, ואחד, אגב, של פאלק. בקיצור, גם עוואר עלוב עם קטרקט בָּשל בשתי העיניים היה יכול לקבוע בוודאות ששני ציורי החמד האלה צוירו ביד אחת, בלי הפסקת קפה באמצע. לכאורה, מקרה ברור כשמש. אבל ה'אספן' לא ראה בעיניים, יצא מגדרו ודרש שאסגור על מחיר. נקלעתי למצב אידיוטי. ברור שבמקרים כאלה האופציה האידיאלית היא השוואה של צילומי רנטגן, כי הזייפנים הרי מחקים על־פי־רוב רק את החלק הנראה לעין, את הטקסטורה של משיכות המכחול האחרונות, כי הידיים הדפוקות שלהם קצרות מדי בשביל לבנות ציור בצורה מושכלת. אבל כשאומרים 'רנטגן', זה דורש, מן הסתם, מכשיר ורנטגנולוג."
"ו...?" - שאל ולדימיר איגורביץ'; על פניו הייתה ארשת של אדם שצופה במרדף הסופי במותחן קולנוע.
"נכנסתי לאוטו בלי לומר מילה ונסעתי, כי אני בחיים לא אחתום על חוות־דעת שמכשירה זיוף. אבל כעבור שנתיים הציגו את הצילי־וגילי האלה במכירה פומבית מכובדת אחת עם חוות דעת של מומחה פשרן יותר מ'ארט־מודוס', והן נמכרו במחיר לא רע. לא רע בכלל, אפילו. פי־חמש מהמחיר, אם אני זוכר נכון... מה שאתה שומע. ובבית של הקפטן של 'אקסודוס' - כן־כן, 'אקסודוס', הָאונייה והאגדה - ראיתי מלֵביץ' ענקי: שני מטר על שלוש מטר, מלביץ' שלא היה ולא נברא, וגם משל לא היה. והמלביץ' הזה פשוט נכנס ללב של הקפטן המהולל שלנו. למרות חוות־הדעת המפורשות של הרבה מומחים. אז אתה מבין... ולדימיר איגורביץ'?" - המשיך קורדובין בנימה מהורהרת, "בוא נודה על האמת. בשנים האחרונות המרדף אחרי יצירות אָמנות בעלות ערך אמיתי נעשה יותר ויותר אכזרי. הכוח של המומחה מגיע לסדרי־גודל חסרי כל פרופורציה או הצדקה. ולכן, למרות שזה המקצוע שלי - אתה תרשה לי רגע להיות כן איתך? - זה מחליא אותי להצטייר בעיניך כאשף וקוסם. כי קוסם אני לא."
"ריבונו של עולם, אבל הרי אני!..." ספק ולדימיר איגורביץ' את כפיו. "אני לחלוטין מבין, אני לגמרי מודע לזה ש..."
"...ועכשיו, באמת, בוא נסתכל עליה יותר מקרוב."
ולדימיר איגורביץ' מייד הסתער והגיש את הציור למומחה בעדינות, בידיים פשוטות.
הלה הפך אותו ללא אומר ודברים והחל לבחון את מסגרת המתיחה ואת צידו האחורי של הבד... במשך כמה דקות הופרה הדממה רק בהתנשפויותיו המרוגשות של השמן שקפא בחצי קידה דרוכה - וגם בצרחות הילדים שהיו מתלקחות מדי פעם אי־שם למטה ולוו בטפיחות על־פני המים, וקול סמיך של אישה היה מתנגן שוב ושוב: "ואני אומרת - אתה תחטוף בטוווסיק..."
"אתה בטח יודע," אמר קורדובין לבסוף, "שמקובל לחשוב שאקספרטיזה רצינית היא אקספרטיזה משולבת. מה שאומר שחוץ מחוות־דעת של חוקר אָמנות צריך לעשות עוד שורה של בדיקות טכניות: צילום רנטגן, אנליזה כימית... אפשר גם לעשות איזה אברה־קדברה עם המיקרוסקופ, ללחוש משהו על פיגמנטים, חומרים מקשרים... אלה חוות־דעת שאפשר לקבל בארגון מומחים סולידי כלשהו."
"זכאר מירונוביץ'!" - הזדעק האספן בתחינה. "לעזאזל עם הארגונים. אני צריך את דעתך ורק את דעתך. אתה - מה אתה חושב?"
"לא־לא, תמתין. כמובן, אני ממהר, אבל המוניטין שלי חשובים לי יותר מהזמן שלי. ואני רוצה להיות איתך עכשיו כן לחלוטין. אתה מסתכל עליי כאילו אני אדֹנָי אלוהים, אבל לצערי, ולדימיר איגורביץ', אני לא מחלק מקומות בגן־עדן. מה שבאמת מפחיד הוא שכך או כך אין מי שיכול לקחת על עצמו מאה אחוזי אחריות על תוצאות האקספרטיזה. אתה בטח קראת על השערורייה הכי גדולה באמנות במאה העשרים, כשדוקטור אבּרהם בְּרֵדיוס, מומחה מנוסה ביותר, ייחס בטעות את הזיוף של ואן מֵחֵרֶן לוֶרְמֶר? והשערורייה האחרונה עם הציור - לכאורה של שישקין, ולאמיתו של דבר של מָרינוס קוּקוּק ההולנדי - והלוקש שבלעה הטרטיאקובקה? ומה קרה בסוף? 'אספן' רוסי אחד קנה תמורת הרבה־הרבה אבנים טובות ומרגליות 'בְּרארה סוג זי"ן' - אגב, מונח בחקר האמנות שזכיתי ללמוד מפיו של דילר אחד עם סטאז' קרימינלי של עשר שנים. הוא החליט להמיר את עסקי הפרוטקשן בסחר עתיקות, כי בביזנס הזה יש יותר רווח וריספקט.
ושיא הטרגיקומדיה במקצוע שלנו הוא שלפעמים הצייר עצמו לא מסוגל להבדיל בין הציור שלו לזיוף. כשחשפו את קלוד לָטוּר, זייפנית פריזאית מפורסמת, והעמידו אותהּ לדין, אוּטְרִילוֹ בכבודו ובעצמו נקלע למצב מביך: הוא לא הצליח לענות חד וחלק אם הציור הוא פרי מכחולו או זיוף. ווְלאמינְק היה מתרברב שפעם אחת הוא צייר בסגנון של סֵזאן, וסזאן טעה לחשוב שהציור שלו."
"אבל אם ככה... אז?" - נפח האספן חסר־הישע. "מה הערובה..."
"זהו, חביבי, שלא יכולה להיות שום ערובה!" - קרא קורדובין בנימה נרגזת. "על איזה ערובה אתה מדבר? המוזיאונים בעולם והאוספים הפרטיים, עם כל האנליזות הכימיות שלהם, צילומי הרנטגן, כל האינפרה־אדום והאינפרה־סגול, עדיין מלאים בזיֶּפֶת עד שליש מהמלאי! למה מה אתה חושב, האָמנים שמייצרים את הזיופים פחות חכמים מאיתנו, המומחים? אפשר למצוא ביניהם רבי־אָמנים אמיתיים, מקצוענים מהשורה הראשונה... ואלה מתמצאים מצוין בכל שיטות האקספרטיזה, עם כל הקריטריונים הטכניים לקביעת אותנטיות - וגם בפסיכולוגיה של המומחים עצמם!"
"אז מה עושים..."
קורדובין חילץ מכיסו ממחטה, ניגב בהּ בנינוחות את עדשות משקפיו ושוב הרכיב אותם - הֶחֱיָה את המת. הוא בחן את הלקוח בקורת־רוח גלויה. יופי של עבודה: הוא היה בדיוק בנקודת הקיפאון הדרושה. עכשיו נפתח בהפשרה ובהנשמה.
"מה עושים?" - חזר זכאר על השאלה. "מסתכלים ורואים. אני מעדיף להסיק את המסקנות שלי לפי שכבת הצבע. היא לעולם לא תאכזב ולא תטעה אותך - בתנאי שתצליח לקרוא אותהּ. יש בהּ הכול: גם סגנון הציור, גם המקצב הרגשי, גם תנועת המכחול האינדיבידואלית, גם שיטת הנחת הצבע - כל מה שאופייני לצייר הספציפי הזה ורק לו... אתה יודע, זה כמו מרגל שמשנה את המראה שחיצוני שלו: צורת הגבות, צורת האף, צבע השיער - הכול אחר... אבל ללכת הוא מתחיל דווקא ברגל שמאל - וזהו! הרגל השמאלית הזאת היא מה שחושף אותו. למרות שכמובן, אי־אפשר לשלול לגמרי את החשיבות של האקספרטיזה הטכנית. וזכותך המלאה לבצע אותהּ בהמשך. אבל ככל שזה נוגע לי, אני פשוט מסתכל על הבד - וכן, אני מניח שזה ציור של פאלק, ואני תיכף אסביר למה. אבל בבקשה, קח בחשבון שזאת רק השערה שלי, שמבוססת אך ורק על הניסיון, כלומר על האינטואיציה שלי, ואם להיות יותר מדויק, אז - תסלח לי על המונח ההמוני - על חושים של כלב."
הוא נשען לאחוריו על גב הכורסה, תומך בכף ידו השמאלית בציור הנוף העומד על ברכיו...
עתה, משנוגנה האוברטורה, משנשמעו כל התֵּמות העיקריות של הסימפוניה המכוּנה "הולדת וֵנוס מקצף הים", אפשר לעבור לווריאציות חופשיות. הוא אהב מעברים בלתי־צפויים כאלה למעשיות חסרות־חשיבות לכאורה, לפרטי רכילות על גדולי עולם, לסיפורים מאלפים מחייהם של אנשים אמיתיים... זה הזכיר לו את המשחק המקדים במעשה האהבה, שבו כל תנועה חסרת־סבלנות יכולה לרמוס את הערגה המתוקה ההולכת ונבנית, את ההשתוקקות לבעילה - במקרה דנן, לא לבעילת אישה אלא לבעלות על ציור, אבל זה היינו הך. הולדת ונוס כבר הייתה בעיצומהּ... ובינות לקצף הגלים, אם אפשר לומר כך, כבר הופיעה פדחתהּ האדמונית ופרועת השיער... וחוץ מזה יהיה נחמד לעזור ללקוח להשתחרר טיפה, כי הבנאדם כבר לא צעיר, וכל העניין יכול להכניס לו בגב התחתון. אם דבר כזה יקרה, אנחנו נזדקק כבר ל"שפם הזהב"...
"בשנות השמונים חי במוסקבה, במדרחוב לַבְרוּ֫שִׁינָה, זקן אחד נכה שהיה מתנייד על קביים... בחייך, ולדימיר איגורביץ', שב לך ותירגע. תישב פה ממול, על הדרך תוכל גם ליהנות עוד קצת מהפאלק שלך. אז הזקן, אמרנו. הוא היה חבר בוועדת המומחים של מוזיאון על־שם פושקין. לא ההוא שבווֹלְחוֹ֫נְקָה, אלא הספרותי, בפְּרֵצִ'י֫סְטֶנְקָה. לא משנה. וכשהמוזיאון רצה לרכוש ציור, היו, כמובן, מכנסים את הוועדה והיו נותנים רשות דיבור לכל אחד מהמומחים. אבל הזקן שלנו היה שותק. הוא היה מקבל את רשות הדיבור אחרון. כולם היו משתתקים, והוא היה מתכופף קצת ומרחרח את הצד האחורי של הבד. הבנת? היה מרחרח עוד ועוד, ועוד... ובסוף היה נותן את הפסק־דין שלו. אף אחד לא ידע מה הוא הריח שם, בתוך הבדים העתיקים האלה. אבל לנחיר השׂעיר שלו האמינו יותר מאשר לכל המכשירים. ותסכים איתי, כל זה לא באמת נראה כמו מתודה מדעית. איפה מדע ואיפה נעליים - נטו אינטואיציה של ידען. אבל לסוחרי האָמנות ולכם, האספנים, ההשערות שלנו לא עוזרות בהרבה. אתם דורשים מסקנה חיובית חד־משמעית, נכון? תראה איך אתה לחוץ, ואיך אתה רוצה - ואני רואה שאתה רוצה - שאני אקבע שהציור הוא של פאלק! בוא תתקרב רגע..."
המומחה קם, הסיט בצד כף ידו את הבקבוק ואת הכוסיות, והניח את הציור פרקדן על שולחן הקפה, שהואר באור בוקר אחיד אשר בקע מן הדלת הפתוחה אל המרפסת...
"תראה איזה אור יפהפה יש פה לפני שהשמש זורחת. לא סתם קבעתי את הפגישה בשעה כל־כך מוקדמת." הוא הוציא מכיסו זכוכית מגדלת... "למרות שכאן לא צריך שום זכוכית מגדלת. בוא תראה לבד. אני אסביר לך עכשיו בדיוק את השיקולים שלי, אחד לאחד. אני אהפוך אותך לשותף לאקספרטיזה, ואפילו, אם תרצה, למחבר־שותף של חוות הדעת. ובכן, רושם ראשוני: הבד במצב טוב. שכבת היסוד תעשייתית, אני מניח. להבדיל מקוֹנצָ'לוֹ֫בסקי, למשל, שהיה מורח את הגֵּ'סוֹ בעצמו, פאלק לא היסס להשתמש בקנבסים מוכנים מתוצרת ברית המועצות, מהמפעל של לנינגרד, למשל, או של פודולסק... אוקיי, מקנבסים צרפתיים הוא גם לא התנזר - אבל זה היה לפני המלחמה... מסגרת המתיחה היא המקורית, גם ישנה, שנות הארבעים ככה. איך רואים? גם הבד וגם מסגרת המתיחה התיישנו בו־זמנית, תחת השפעת האור. וכמובן, הזיהומים הטבעיים. תראה, מתחת לקורה התחתונה של המסגרת יש יותר אבק ולכלוך, תסתכל בעצמך. שלא לדבר על הרימות של הזבובים... הזבובונים נתנו פה אחלה עבודה, ובמקרה הזה הם דווקא לצידנו, כפרה עליהם. מכאן אנחנו מסיקים שהבד נמתח על מסגרת המתיחה לא אתמול ולא שלשום. טוֹ־אוֹב, בוא נראה הלאה: שכבת הצבע..."
הוא הזדקף קמעה, ופניו התעוותו מן הכאב בכף היד... הוא עיסה בעדינות את שורש כף היד.
"רוצה לדעת, ולדימיר איגורביץ', על מה מסתכלים המומחים כשהם לוקחים דגימות בשביל האקספרטיזה הטכנית? על האֵלסטיות של שכבת הצבע. הם יתקעו מחט, ומייד יגידו לך: 'ציירו את זה אתמול'. ומה במקרה שלנו? רואים שלא מזמן הציור עבר טיפול עדין ומאוד מקצועי לשחזור המקומות שהיה בהם חוסר בשכבת הצבע."
"ואו, איך שמת לב?" - קרא האספן בהתפעמות. "הרי לא רואים כלום! עדכנו אותי בעניין השחזור, אבל לא הצלחתי..."
"אז בוא תסתכל מקרוב..." - המומחה כיוון את הזכוכית המגדלת אל הבד; גמלון הגג התקמר תחתיה כרקיק שחמחם. "בשני מקומות - כאן... וכאן ביצעו מה שנקרא 'מילוי', כלומר הכניסו שכבה של ג'סו וצבעו אותהּ מֵעַל בגוון מדויק להפליא. אבל הצבע הוא יותר... אהמ... שטחי, הרבה יותר טרי - אתה באמת לא רואה? בוא נמשיך. הקְרָקֵלוּ֫ר הטבעי - הסדקים הקטנטנים האלה - הכול תואם את תנאֵי הזמן ואת אופני הבלאי שאופייניים לפאלק. לכאורה, מצב הציור מתאים בצורה מושלמת לפרובננס שלו - אבל!"
הוא זקף את אצבעו במחווה דידקטית, השתהה לאתנחתא קצרצרה וקפדנית ואחר המשיך:
"אבל קנבס ישן אפשר להשיג, הקרקלור 'צעיר' יחסית, משהו שלא קשה לזייף. אלא מה? זה לא העיקר. שכבת הצבע, החיים שלהּ... תסתכל עליה יותר מקרוב. מה אנחנו רואים? צביעה רב־רובדית מרהיבה - את זה קשה לזייף: מורכבות יוצאת מן הכלל של כל סולם הגוונים שבין האפור לירוק... האלמנה של פאלק, אנגֵלינה שׁצ'וֹ֫קין־קְרוֹ֫טוֹבָה נזכרת איפשהו שהיא שאלה אותו פעם: 'כל הכמות האדירה הזאת של גוני הירוק - אתה ממציא אותהּ?' שים לב... אתה רואה טוב? אוי, נו, בחייך, תתקרב יותר, תיצמד, אל תתבייש. שים לב: בשכבות העליונות, יחד עם משיכות המכחול רואים עבודה בסכין־פלֵטה. זאת בדיוק השיטה האופיינית לפאלק למילוי החלל הציורי של הבד. השיח בקדמת התמונה מצויר במשיכות רחבות ובצורה מאוד כללית; המבט של הצופה כאילו חולף על פניו ונתקע בגדר... על פי מצב הטבע בתמונה אפשר לנחש שזאת תחילת הסתיו - והזיכרונות של אלמנתו מאששים את זה. היא כתבה: הקיץ באותהּ שנה נגמר לפתע־פתאום, גשמים קרים התחילו לרדת... וזאת עוד ראיה לטובת האותנטיות של הציור. תסתכל, כל הנוף בתמונה ממש רוטט מרוב אוויר; בכמה מקומות... הינה, כאן... כאן... וגם כאן שכבת הצבע מונחת על הבד בקרישים שמזכירים אבני־חן."
הוא ליטף את הבד בכריות אצבעותיו לאורכו ולרוחבו בזהירות וברגישות כעיוור, נשען לאחוריו וחייך חיוך רחב, מניח לקווים הילדותיים והנאיביים שבזוויות פיו להעמיק:
"המשטח הזה לא מזכיר לך משהו? ממ? פסיפס למשל?... אולי זה יעניין אותך: אחרי ייבוש חלקי, פאלק היה משפשף את פני הבד בשום, כדי לרכך את הקרום החיצוני ולשקם את שכבת הצבע. גיסתו, אלכסנדרה וֶניאָמִי֫נוֹבְנָה אָזַרְךְ־גְּרָנוֹ֫בְסְקָיָה, סיפרה פעם לחבר שלי, שהיה יוצא ונכנס אצלהּ בימים שכבר הייתה זקנה מאוד, שפעם אחת היא נתקפה בחילה בגלל ריח חריף שהתפשט בדירה - הייתה להּ אלרגיה לשום. היא הלכה בעקבות הריח ומצאה במרפסת ציור מרוח בשום. ולמרות שציור הנוף הזה הוא כבר בן שישים בערך, אני בטוח שמיודענו הזקן, הנכה שלנו ממדרחוב לברושינה, היה קולט בזרבובית התפלצתית שלו את הריח הזה שדעך לפני שנים. אולי גם לך יהיה מזל? תתכופף, יותר למטה..."
ולדימיר איגורביץ' המסוקרן התכופף בצייתנות, שרבב את פניו בתנועה נאיבית וקירבם אל פני הבד ממש - כך משרבב אדם שפתיים רוטטות מתאווה אל בין ירכיה של אהובה חשוקה - ושאף את האוויר אל נחיריו בקול רעש גדול. על ברק קרחתו האפורה התגלה ערב רב של נקודות חן חכליליות, ככוכבי השמיים לרוב.
"שככה יהיה לי טוב..." - מלמל ולדימיר איגורביץ' נרגשות, בנשימה מקוטעת. "נכון, בחיי, יש טיפה... ריח! תדע לך שגם בלילה הרגשתי אותו. ולא הבנתי - מאיפה יש פה שום?"
הוא נראה המום, מוכנע... וכבר עלץ.
"חכה, חכה" - עצר בעדו קורדובין בידו העטויה כפפה כחולה. "איפה היסודיוּת שלך, קולגה? על מה משלמים לך? עוד לא סיימנו. ובכן... כמו שאמרנו, בציור שלנו שולטת פָּלֵטת הצבעים החביבה על רוברט פאלק: טונים אפורים של גוונים שונים ומשונים - מן הצהוב־ירוק אפור ועד הסגול־אפור־פנינה. ובאמצע סולם הגוונים הכללי הזה של האפרפר־תכלכל־אוכרה מתפוצצים שני כתמים: הירוק־ברקת של השיח מאחורי הגדר והגג האדום של הבית... אגב, זה בית שבעבר היה שייך לכומר - גן ישן ורחב־ידיים, עצי תרזה עתיקי־יומין, טֵראסה קטנה ומטה־לנפול... - את כל זה אפשר למצוא בזכרונות של אנגֵּלינה וָסִי֫לְיֶבְנָה, אלמנתו. ואם מתבוננים היטב, אפשר לשים לב שגוונים שונים של ירקרק ואדמדם מפוזרים כמו הֵד על כל הבד, והם כאילו מהדהדים את תצלילי הצבע העיקריים. וזאת עוד טביעת יד של פאלק: שלֵמות אָמנותית נדירה לצד שימוש מורכב ביותר בגוונים וגוני־גוונים... אני רואה שהתעייפת?"
"מה? מה פתאום!" - קרא השמן בלהט. "אני מתענג, אני...!"
"...ולסיום. בזווית הבד, על הגדר, במשיכת מכחול לבנה, קלה כנוצה אך מרעננת, מסומנת יונה צחורה - יושבת להּ, מצונפת ופרועת נוצות בין זרזיפי הגשם הדקים."
"נכון, יונה!" - משום־מה נראה כאילו הדבר נגע לליבו של האספן. הוא צמצם את עפעפיו והתבונן בציור. "ואו. בכלל לא ראיתי אותהּ בהתחלה."
"איך כתב משורר טוב אחד? גַּם הַקַּיִץ כּבָר תַּם... זהו זה, ולדימיר איגורביץ'!"
קורדובין נשען לאחוריו בכורסה, הסיר את משקפיו ועיסה בתנועה יגעה את עפעפיו העצומים באגודל ובאצבע של ידו השמאלית.
"בשפה האקדמית זה נקרא 'חוות־דעת של מומחה פרטי על־סמך בחינה מעמיקה ואנליזה של שכבת הציור'. אבל החבר'ה היו קוראים לזה: 'אמנות כזאת - בחלום הלילה יארגנו לך ממזרים קטנים מאיזה סטודיו פיראטי בדליַת אל־כרמל'. אלה בדרך כלל עסוקים בלהנפיק קַנְדינסקים ומלֵביצ'ים - אותם יותר קל לזייף. אבל פה זה אָמן שגדול עליהם בכמה מידות. אתה, כמובן, יכול לפנות למוסד רציני ולבקש מהם לבצע אקספרטיזה משולבת באמצעות מכשור ייעודי... איך אומרים? כל המרבה הרי זה יופי־טופי. אבל אני לא חושב שהם יוכלו לחדש לך משהו. בבקשה, קולגה, קבל את הפאלק שלך!"
"מ־ה־מם!"
"אין בזה שום דבר מהמם, ולדימיר איגורביץ' יקירי. זה בסך הכול ניסיון שנצבר לאורך חיים ארוכים למדי. דוד סיוֹמה, הדוד שלי מוויניצה, היה אומר על זה: אני עשיתי על זה דיסירטציה, בדיוק מסיים עוד אחת."
"בחייך, זכאר מירונוביץ', תסלח לי, אבל אתה עדיין צו־ציק!"
"נו־נו, מה שתגיד... אם ארבעים פלוס זה צוציק, אז שנחיה לפחות עד מאה ועשרים. בכל מקרה, זהו - אני ממש עוד רגע הופך לדלעת! אבל חכה - צריך עוד לכתוב את החוות־דעת. עם היד העקומה הזאת שלי. תקשיב, ולדימיר איגורביץ'... תראה, אני מוציא פה את טופס חוות־הדעת הרשמי שלי, עם כל התארים והעיטורים... תעשה לי טובה חביבי, תכתוב במקומי כמה מילים - אני תיכף אגיד לך מה בדיוק - ואני אחתום לך בחתימת ידי - אמנם השמאלית, אבל דע לך שאצלי היא הסגנית הראשית של הימנית. וגם על התצלום של היצירה נחתום כמו שצריך."
"נו בטח, בטח!"
השמן פרס על השולחן בקפידה את הטופס שקיבל - טופס בצבע לילך בהיר שעליו בצבץ בקווים חיוורים דיוקנו העצמי הנודע של אֶל גְּרֵקוֹ כמו סימני המים שעל השטרות, בחלקו העליון "הֶדֶר" תָּפוח, ובו מפורטים כל תפקידיו ותאריו של זכאר מירונוביץ' קורדובין; הוא כבר היה מוכן להכתבה - ממש תלמיד חרוץ, שלום כיתה א'.
"הכול פשוט ותמציתי, כמו פסוק מהתנ"ך," אמר קורדובין. "מעט המחזיק את המרובה, קנקן חדש מלא ישן. בלי כל הממבו־ג'מבו של חוקרי האָמנות. תכתוב: 'אחרי בחינה מקפת ואנליזה של שכבת הציור בתמונת הנוף "יום סגריר, נקודה, חוטקובו", שישים וחמישה על שמונים סנטימטר', ..."
את עשר הדקות שלאחר מכן מילא קורדובין בממבו־ג'מבו שבטי מאין כמוהו של חוקרי אָמנות... פורַט כאן כל מה שדובר לעיל, אבל בתרגום לז'רגון הממוצע של חוות־דעת המומחים של כל המכונים המדעיים לרסטורציה באשר הם.
"...'על סמך כל הנאמר לעיל, הריני מחווה את דעתי כי אכן מדובר בציור מקורי פרי מכחולו של רוברט רָפָאי֫לוביץ פאלק, אשר צויר, כמו שאר הבדים הידועים לנו מאותהּ תקופה, באוגוסט 1946 בחוטקובו'. זהו, עד כאן. תן לי את העט."
הוא רכן על הטופס, אך לא חתם, אלא כתב כדרכו בקודש את שמו המלא באותיות קטנות וחלקות ובכתיבה תמה - בדקדקנות ובקפידה.
וכשהזדקף אמר:
"בחיאת, איך השמאלית שלי? לא ספֵּצית? אני תיכף ממנה אותהּ לימנית."
"חכה רגע!" אמר ולדימיר איגורביץ', מבריג בהחלטיות את כפות ידיו זו בזו. "אני יודע שאתה ממהר, אבל להרים כוסית -ח־יָ־בים!"
"אם זריז, אני דווקא בעד. אודה ולא אבוש, אני די חובב קורבואזיה."
ולדימיר איגורביץ' מזג את הקוניאק בכוסות במיומנות ובענייניות, ומסר כוס אחת לקורדובין.
"לחייך," חייך הלה בזוויות עיניו, הרים את הכוסית ועִרסל קלות את גוש הענבר הכבד שבתחתיתהּ.
"לא בא בחשבון!" התרעם ולדימיר איגורביץ'. הוא הסמיק, התכסה זיעה והיה נרגש כאילו חתם זה עתה על חוזה מוצלח. בחור חמוד בסך הכול שמאוהב מעומק ליבו באָמנות, כלומר בבִּיצה שלנו המטונפת. והפנים - איזו תמימות נלהבת. השומות לוהטות מהתרגשות. יכול להיות שהוא באמת הרוויח את כל המיליונים שלו ביושר בזכות ההמצאות שלו? יכול להיות שלא הרג אף אחד, לא עשק, לא שרף למתחרים שלו את הבטן עם מגהץ?
"היונה הצחורה של קורדובה" / דינה רובינה. מרוסית: יונה גונופולסקי. הוצאת כתר, 456 עמודים.