תהומות, פסגות ודרכים חדשות: קראו פרק ראשון מתוך "כל יום בולע שמש"

בחמש וחצי בבוקר פרצו לשנתי.
התעוררתי בבהלה מהאור שנדלק בחדר, ומבִּרְכַּת 'בוקר טוב' שנשמעה בקול תרועה. כף יד חזקה לפתה את זרועי, שרוול מתנפח התלפף סביבה, אצבע זוחלת לעבר הדופק. חשתי אצבעות מחוספסות שתאמו את הצעדים, ועיניים קודרות העיפו מבט במדחום שצפצף מפי. אחות. רשמה מה שרשמה בגיליון וחמקה מהחדר, מותירה אחריה עקבות ריח של סיגריה. הכול לכבודו של לחץ הדם.
מוכרחים למדוד עם שחר, לפני שהוא בורח.
המחלקה המתעוררת עטה עליי כמו להקת דבורים על שדה פרחים מלאי צוף. התרחשויות מחרישות אוזניים, דיבורים, טלפונים, לתת סיר, לקחת סיר, קריאות, אחות מחפשת בידי וריד, מחשבותיי מתגוששות, עוד אינפוזיה, עגלת הכדורים נודדת מחדר לחדר, ואני מתבוננת מרחוק על תנועת החיים המתרחשת בלעדיי, מחפשת מקום להתחפר בו. אזוז לכאן, אסתובב לצד האחר, ארים את גב המיטה.
לא אצליח.
הרגשתי כמו אותה נמלה שצר עולמה, משאה כבד, דרכה ארוכה והיא מתרוצצת בהכנעה הלוך ושוב. נמלתי הייתה תקועה במקומה.
רק הסדין התקמט.
מייד נחשד הסדין בכך שהוא העניין. לרגע הייתי שוב הילדה הקטנה שישנה אצל סבתא, ומחפשת את 'השם', ראשי התיבות, הרקומים בצד ימין למרגלות הסדין, מוכרחים שיהיו שם, במקום הנכון, כי אחרת יהיו חלומות רעים ושינה גרועה...
שנתי מעורערת, גופי אינו שלי יותר.
אחר.
מחיי מוכרות לי היטב ההתרוצצויות. להספיק. לגדל משפחה, לעבוד, להאכיל, לסדר, לדאוג, לגדל את עצמי, ללמוד, להתפתח ולשלוט בעולמי. המגבלות שלי מתגברות עוד יותר כשמגיעה עוד התקפה מסיבית. שוב נשלח לעברי טיל, ארוך, מתפתל וחד, הכשת כאב שהעתיקה את נשימתי. כמו צליפות שוט בגוף חָרב.
"נו, 'סתלק," נאנחתי.
הכיווץ הזדחל בתוכי, התפתל והציק.
ניסיתי לשנות תנוחה. לא יכולתי. הוא כוחני, המסתנן, סימנתי לעצמי.
"מי ששש...שבא בא. אין ששש...שליטה." מיהר לענות. המסתנן הטרמפיסט המשיך להתפרע.
קיבלתי מנהל עבודה חדש. מלחמה על בריאות זקוקה לי בתור הצבא הלוחם, ואני אינני. נחטפתי. איני יכולה לעבוד במלאכת ההבראה.
כמה זמן עוד אוכל להסתפק בכל כך מעט? לעקוב מבעד לחרך בדלת אחרי הרחשים במסדרון, לחכות לחריקת גלגלי עגלת האוכל, לדמיין, לעצור נפילות, לבהות, לתכנן צעידה לשירותים במינימום צעדים, וההוא, בלי התראות, מגיח לפתע, חופשי לנפשו ולמעשיו.

בלילה השישי בבית החולים, בבידוד, מיוסרת, הגיחה מתוכי הבנה שבכל יום אני מידרדרת יותר ויותר, מחליקה לעומקו של בור. יכולה פחות, מתקשה בפעולות פשוטות, נחטפים ממני חלקיי המוכרים, בגדיי, הרגליי, הגנותיי, מעשיי ומחשבותיי. כוח זר השתלט עליי. שקט של אימה לפת את נשימתי. כבו לי האורות של עצמי. התמלאתי געגוע לשבת בקלות, לקום בלי להרגיש שעשיתי משהו שראוי לציון, ללכת, להתרוצץ, בלי לחשוב, פשוט לעשות.
פשוט? מה פשוט? הנפת רגל קלילה? צעד?
וההוא, זוחל, מטפס, פינה לא מפספס, מתעקש להשאיר סימני דרך, ולא מרפה, מסמן שביל על החלק הפנימי של הרגל, צורב, מעקצץ, מטריד. לא מהסס לזרוע עצמו בקינים במרחבי הירך, מתפרע בלילות, מטפס לקו הביקיני ופולש לגב.
אוףףףףףף.
ברחתי כבר אל כל מה שיכולתי. עצמתי עיניים וניסיתי לנוח בשלווה. סתם להתפרקד במיטה, וליהנות מפיסת חיים. הטלפון שהיה מונח על השידה צלצל. הושטת היד והסיבוב הקטן שנדרש הפכו לטיפוס על ההימלאיה. רק תסכול. ברור לי שההרגלים המוכרים לי פשטו את הרגל, והרגשות המשתוללים, הכעס, התקיעוּת, היעדר השליטה בכל פעולה, גם הקטנה ביותר, וחוסר האונים מפחידים אותי. ניסיתי להתנחם בכך שהרגשות מייצגים את עצמם, ומה שמלבדם לא מעניין אותם. התרסתי לעברם:
הרי אני בחדר מוגן.
לא שלי אבל חדר.
חמים. מיטה טובה.
נוח. אם כי לא כמו הנוחות שאני רגילה לה.
הכול זמני, גם המחלה.
זה לא סוף העולם.
לא מתים מזה.
שקט. רק גופי מקרקר.

השעות נמתחו, גם הדקות השתהו. תקיעוּת בוצנית. ניסיתי להקשיב לקולות המחלקה, אך ככל שהזמן חלף והלילה הרדים את המחלקה, הם שככו. והוא, המטרידן, כמעיין המתגבר, בשלו. לא חדל. הכול השתבש.
קולפתי מעצמי. ממסלולי חיי המוכרים והקבועים. מהממלכה שבשליטתי.
האור בחדרים כבה, ההמולה שקעה, פסקו הצעדים במסדרונות, והשקט כבד מעיק. חשכת הלילה זחלה לתוך נפשי, העצימה את תחושותיי, וחשפה את אזור השבר. תהיתי מה מצפה לי עוד. הפולש האגוצנטרי מציק ודוחק בי בעקשנות שאתייחס אליו.
פירמידה של מחשבות קולניות, מתרוצצות, נבנתה לי בתוך עצמי, וחיפשתי סולם לרדת בו. הזמן נמתח כמו גומי תחתונים רפוס. חזרתי להיות אישה צעירה, מחפשת טיפת זמן פנוי, לסרוג להנאתי אהילים במסרגה אחת. ליצור לולאה, לדוג לתוכה עם ראש המסרגה המכופף את קצה החוט מתוך פקעת חוטים, מחוט שיכול לשמש לכל דבר. לסריגה, לקשירה, לפלונטר... נוצרת עין-שרשרת. ועוד חוט, ועוד משיכה, נוצרת עין חדשה, ואני עוקבת אחריה, שרק לא תיפול. סורגת בתוכה עוד אחת ועוד אחת. והנה שיירה... והקצב גדל, והפלוגה מתעבה, עוד שורה ועוד שורה, יש מאין. אהיל. בית לאור.
והלילה? נעולה במיטתי, בהנאה מפוקפקת של צמיחה קוצנית.
מרנין זה לא.
ומה עכשיו? לבחון בדאגה את גני הפורח? בזבוז זמן.
באחת אחר חצות הצצתי החוצה מבעד לחלון, והעולם, כבכל לילה, נראה כמתכנן את עצמו ליום הבא. הרגשתי צורך עז לנשום אוויר חורפי צח ולמשש חיים, לחוש תנועות של 'עולם כמנהגו'. אני - איבדתי ממנהגי. בניסיון לעודד את עצמי הבטתי על המחוג הקטן בשעון העגול התלוי על הקיר, שפסע בבטחה קדימה. הזמן משנה את הדברים, התנחמתי.
לא יכולתי לשקר עוד לעצמי, והבנתי שאני מחבלת בי. המוסד מטפל בגוף ואני צריכה לטפל בנפש המתפרעת. אני חייבת לחולל בי שינוי. לא כדור, לא רופא, לא עוד בדיקה, אלא מעשה שלי. רק שלי.
מעשה של בריחה.
באמת איבדת את הצפון, גערתי בעצמי.
מה תגידי? שאת בורחת?
שמעתי את נשימותיה הסדורות של שכנתי לחדר, תאומתי למחלה, שכמוני נתונה בבידוד, וקינאתי בשנתה השלווה. ואיך תצליחי לברוח כשלשירותים קשה לך להגיע? נאחזתי בדופן המיטה ומשכתי את עצמי למצב של ישיבה, התמקמתי בקצה המיטה, ותרתי באצבעות רגליי אחר נעלי הבית המתחבאות. פנס הטלפון שלי האיר את הבורחות, והן התגלו, כל אחת בקצה אחר של המיטה. התעשַתִּי במהירות כשעיניי נתקלו במגב, שנשען על הקיר, והפך מייד לחכה, וכעבור שתי דקות פתחתי את הדלת בשקט, וחמקתי לאט ובשקט למסדרון המואר באור פלורסנטי קר. אחיות ישבו בדלפק, שקועות במשחק 'שוֹלֶה מוקשים' בטלפון, שדורש מחשבה מהירה, קבלת החלטות נכונות, מורכבות, ובעיקר כיצד להשתמש בטריקים שיודעי דבר מכירים כדי להיזהר מפני מוקש שעלול לפוצץ אותך.
קיבלתי אור ירוק.
המסדרון השומם נפרש לפניי. מסתייעת בטיפות האנרגיה המעטות שנותרו בגופי, ריחפתי אל המעלית העצלה. בהיותי פורעת חוק, מפֵרת בידוד, התכווצתי עוד יותר, שלא יגלו אותי. עד שהמעלית הגיעה, התבוננתי החוצה מבעד לחרכי התריסים, שנעו ברוח הקלה, ברבי-הקומות הסמוכים בשדרות דוד המלך, אלה שניצבים לבית החולים, הנראים כמו מגדלי לגו מתפרקים. הם, שנבנו בדקדקנות, יציבים וזקופים, שעומדים במקומם שנים, החלו מתמוטטים לנגד עיניי. התאמצתי להקשיב לרעש התפרקות המגדלים, שצללים שחורים גהרו עליהם, אך מלבד שאגת סירנה שקרעה את הלילה, לא נשמע דבר.
המגדלים התפרקו לי בבטן.
אני מטבעי די צייתנית, מכבדת הוראות, אבל הגוף שלי מורד. מתעלם. פורע חוק. הוא שלי או אני שלו? משהו התבלבל כאן. גופי המתפרע לא נשמע לי. פה מתכווץ, שם לא מגיב, הכול משותק, עם חוקים משל עצמו, יצור פרא לא מאולף.
ואולי אי סדר הוא גם סדר? אחר, אבל סדר.
דווקא כשאני כל כך זקוקה לסדר, הפְּרָעוֹת מופיעות אצלי במלוא עוצמתן, דורסות את פנימיותי עוד ועוד, מעוותות, שורפות. נָשמתי. ושוב נשמתי. שמחתי שנשימה יודעת תמיד את דרכה. אוטומטית. בירכתי כל נשימה מחדש שיש עוד אחת ועוד אחת. לאט לאט הקצב הפך אחיד. השתלטתי. לפחות על הנשימה. לא הבנתי למה הפורע בחר בקן הפרטי והאישי כל כך, במפשעתי, ותחתיה הוא חותר.
יש לי בן זונה בין הרגליים. "חת'כת זבל," פלטתי ונבהלתי מעצמי. כבר שנים לא קיללתי.
"לכי להזדיין," דקר אותי בזדוניות, ושלח מכת חשמל חדה מהגב עד כף הרגל, שטרפה את נשימתי.
שדה סרפדים שרף את תוכי.
המעלית ניעורה לצעדי נעלי הבית הנגררות והמרופטות שלי, וקיבלה אותי בחיוך מתמתח. היא התמסרה להוראותיי, שייטה במהירות מקומה לקומה, עד שהדלת אל האושר נפתחה. הגעתי אל קומת הכניסה.
קול פסיעותיי הִרעים בשקט הכללי. הכורסאות הכחולות המיותמות, שהוצבו סביב פסנתר כנף שותק, דממו. צנחתי בהקלה לקרובה שבהן. היא קיבלה אותי לחיקה, וכמו קרצה והורתה לעבר צלע מטרייה מפורקת. בפינה, שעון הקיר תקתק את תקתוקו המונוטוני.
כשראיתי טיפות גשם מחליקות על החלונות הבנתי את הרמז.
רק מהחלון נראה החורף פיוטי.
הגשם והרוח רחצו וטלטלו את העצים ונזפו בהם. כמה עלים התמרדו ועפו מתחת לגגון של בית, מטרייתה המרחפת של מרי פופינס לא הגיחה משום ארובת אוורור. בודדה, בפח, שכבה אחרת, נכה, על הגב עם זרועות שבורות. בפינת האולם הבחנתי בכיסא גלגלים עזוב שהמתין לי. ננעלתי עליו בשמחה.
וכך, חמושה ברגלי הצולעת וברכב אישי דו גלגלי התגלגלתי לאט לעבר הדלתות האוטומטיות. החופש קרא לי. לראשונה זה ימים נבט בי חיוך. קטנטן.
כשיצאתי מבעד לדלתות שנפתחו לקראתי, ראיתי את שומר הלילה שקוע בסיגריה שלו. הוא לא הבחין בי. מישהו אחר הבחין בי ודיבר. הרגשתי צביטה מטפסת במעלה הרגל. ד"ששש... מברנששש... העסק המשיך להתפרע, משתולל בי כבתוך שלו, זורע הרס, משחית כל רקמה טובה, צורב, ומחלל בתוכי סרנדת כאב.
יכול להיות שמסתתרות באיכילוב נמלי אש צורבות?
מהצביטה הנוספת כבר הצלחתי להתעלם. הייתה לי משימה מצילת חיים, לברוח כדי להריח מרחב. אוויר צח. ליישר את קיפוליי. הרגשתי עצמי בשיעור נהיגה פרטי עם עצמי, ואימנתי את עצמי להפעיל נכון את הזרועות כדי להתגלגל לעבר המטרה ולעצור בזמן. נהגת מתחילה בכיסא גלגלים. חיכיתי כמה דקות עד שהגשם נרגע. הקור חדר לגופי והרגיע מעט את הכאב, טיפות הגשם טפטפו על עורי שסמר, שיניי שנקשו, וכעבור דקות ספורות קצה אפי היה בסכנת צניחה יחד עם בדלי אוזניי. חום גופו והיד התנורית של עידו, אישי, חסרו מאוד, וככל שמחשבות החֶסֶר גברו, התכווץ גופי, והגעגוע לאספקת חום שוטפת הקפיא את גופי יותר ויותר. התעקשתי להישאר. איבדתי תחושה. בדקתי מרחוק אם הספסל המוכר בכניסה לבית החולים לא עף ברוח. הרחוב המפתה התקרב אליי, וחייכתי לספסל היציב שחיכה רק לי, ושניהם נראו לי מושכים כמו הוליווד. שדרות דוד המלך הפכו לשדרת הכוכבים. חיים אחרים.
ברחוב ויצמן גוועו מזמן ציוצי הציפורים, שמוכרים לדיירים כמקהלה קהילתית בלתי פוסקת. הפשוש לחש צפצוף עדין משהו לבולבול הרדום, ונחליאלי בודד בלבוש חורפי עם כיפה שחורה וכיסוי שחור בחזה, נענע את זנבו הארוך והמשיך לקפץ ולחפש. עורב כעוס צרח, בקע את השלווה, ולא הסביר למה, השממיות חמקו לסדקים, מערֵמות הזבל נעדרו חתולים. גם הפקקים נעלמו. נהגי מוניות ישבו מול ההגה בראשים שמוטים, מחכים לנוסע מזדמן, אבל הכבישים היו ריקים והרמזורים דיברו לעצמם. שמעתי עצי צפצפה חולמים. עלים מרקדים על העצים לצלילי הרוח. עלה נושר בודד השתולל לאורך הכביש, חרקי לילה חגו מסביב לפנס רחוב, ובכול שררה דממת מוות.
נשמתי אוויר רענן. הרחוב נעטף לֵיליוּת שקטה ורחבה. התגלגלתי לאיטי בכיסא הגלגלים השאול עד לספסל הסמוך, שניצב מתחת לפנס רחוב. ייבשתי את הספסל בטישו המצוי תמיד בכיסי, ומן הפח הכחול הסגור שעמד בסמוך שלפתי עיתון של אתמול שניצל מן הגשם, וריפדתי את המושב. נטשתי את כיסא הגלגלים וצנחתי על הספסל. ידעתי שבעומק הכיס שלי נותר זנב ג'וינט מנחם. הצַתי אותו.
נשמתי לפי אור הרמזורים המתחלף לפי קצב.
בירוק הממושך - שאיפה עמוקה,
בצהוב המהיר - החזקתי אותה,
באדום הארוך - נשיפה איטית.
משהו התרחב בי ולרגע הרגשתי שאני בתיאום עם היקום.
פתאום נשמעו חריקות.
האם זאת שירת העצמות היבשות שלי?

הצליל הצורם קרב אליי. נבהלתי. מי זה? באמצע הלילה? בזווית העין הבחנתי שמישהו התיישב בקצה השני של הספסל. גל ריח גרם לי ללכסן אליו מבט. נשימתי נעתקה.
קדימה, תברחי, הוריתי לעצמי. המוח פקד, אבל הגוף לא ציית. הוא הפך לכלא שלי. לסוהר של נפשי. ליבי הגביר את פעימותיו. מבינה שהסתבכתי. נחשול סירחון חדר מתחת לעורי. איכס, קיאאא, קבעתי, כשמשב רוח הביא אותו לאפי. פניי התעוותו. איזה גועל, צרחו השערות הקשיחות בנחיריי. במקום לקבל את גמגומו הזמני, להיות סבלנית אליו, לסבלו, אני נלחמת בו ורוצה אותו בארומה מבושמת... אנחנו במלחמה. מלחמת עולם מתישה. אף אחד לא מוותר. המחשבה לקום, כדי לעבור בחזרה לכיסא הגלגלים, נראתה מעל לכוחותיי.
שותפי לספסל היה גבר מבוגר, גבוה, שערו פרוע. פזלתי לעברו וראיתי שהוא לבוש בשכבות שהעניקו לו נפח. לצידו החנה עגלת סוּפֶּרמרקט עמוסה. מה שתפס את מבטי והרתיע אותי מספיק כדי לעצום את עיניי. לרגע דמיינתי תחרות פרועה בין ששת הגלגלים, שניים שלי וארבעה שלו, בפול גז, במורד רחוב תלול, כשאני שולטת בחישוק הפנימי להנעה עצמית, עם יכולת תמרון גמישה, ומסתמכת על העובדה שעד היום לא קיבלתי ולו קנס אחד בגין מהירות מופרזת. דמיינתי את הריבועים בבטן שאולי יתפתחו לי בעקבות אימונים רבים לקראת המרוץ הגדול. בראשי נשמעו משפטי צמרת כמו "הקצב של היום הוא הכוח של מחר", ובעודי צועדת לעבר בימת המנצחים לקבלת מדליה, ליבי הלם ושריריי התכווצו, וגם הכאב העוקצני המוכר הציק, אבל התאמצתי לא לעוות את פניי, כדי שהאיש לא יראה. נובּלס אובּליז'. האצילות מחייבת.
או כמו שסבתא שלי נהגה לומר, "ס'פּאסְט נישט". ככה לא מתנהגים, לא הולם.
החלפנו מבטים נבוכים. בזמן האחרון המבוכה לא זרה לי. בעצם היא אחד הרגשות הכי פעילים אצלי בבית החולים. רק הבוקר אח צעיר, צנום ומהוסס, הציץ לחדר ואמר, כמעט בלחש, "צריך למרוח לך משחה פעמיים ביום. תתפשטי." אני הייתי נבוכה לא פחות ממנו. כדי להרוויח זמן רציתי לשאול אותו אם לא מביך לגעת לזרים במקומות אינטימיים, אבל הוא הקדים אותי ואמר, "מצטער, אבל ההרפס זחל לך פנימה." לא ברור מי הסמיק יותר.
הוא מרח בקלילות את המשחה, ותנועת ידו וקרירות המשחה נעמו לי. היה עליו להשמיד את שדה הפרא העשיר שפרח על עורי. באותו רגע הרחקתי למרחצאות באד הומבורג, לשם נסעתי עם בן זוגי, ונזכרתי איך ברחנו החוצה בבהלה כשהסתבר שהכניסה מותרת רק בעירום. מיהרנו לצאת והתיישבנו על ספסל בכניסה, מבוישים מעצמנו המסתתר, והסתכלנו על הנכנסים. בני אדם מכל הסוגים. צעירים, מבוגרים, קלילי-צעד, מדדים, חטובים ורפוסים, מושלמים והרבה פחות ממושלמים. אחרי שעת הרהורים מהוססת, הבנו שאנחנו ככה, לא יותר או פחות מהאחרים, ונכנסנו למרחצאות בפלבול עיניים, עטופים במגבת וחמקנו למים.
"גיברת," נשמע לראשונה קולו של שכני לספסל, קול חם במפתיע, "ריח טוב בא לי באף. אוהב אותו כבר מרחוק. יש לך טיפה'לה בשבילי?"
הצטנפתי במקומי. הג'וינט שקיבלתי בזכות אישור רפואי עדיין בער בין אצבעותיי, ואני כבר הסתבכתי מספיק. גם מפֵרה בידודים וגם מחלקת סמים ברחוב?!
"לא לפחד, לא עושה כלום," אמר, ואינסטינקטיבית מצאתי עצמי מתרחקת לקצה הספסל, והופ, נושרת למדרכה. ההומלס זינק ממקומו, ובמהירות התכופף לעברי, ואני פותחת את פי, ושום קול לא יוצא ממני, גרון נעול. כל שהצלחתי להניע היה ניד ראש לשלילה, שגרם לו לצעוד אחורה ולעקוב אחריי. נאחזתי בקורות הספסל, ובכוחות המלאכים הסמויים נאחזתי בידית הספסל, משכתי עצמי על רגליי והתרוממתי בקושי רב, וצנחתי חזרה על הקצה המוכר.
הוא התעלם מתגובתי, לפחות כלפי חוץ, חזר למקומו, פרשׂ עיתון ועוד עיתון על רגליו, ובידענות שלף מעומק העגלה סרט הדבקה רחב, שאולי נותר לו מאיטום החלונות במלחמת המפרץ, קרע רצועה בשיניו, חיבר ביעילות כמה עיתונים לבגדיו, וגיהץ אותם באצבעותיו הסדוקות.
משוגע, חשבתי לעצמי. הוא כנראה באמת במלחמה. קל וחומר בלילה קר. מסכן.
האיש מלמל, "אם קר לך כמו שלי קר, אני אתן לך עיתונים להתכסות. 'ישראל היום' מצוין. כל יום בכניסה לאיכילובה, טרי. זה קצת מחמם. עיתון של אתמול זה שמיכה היום. עיתון של מחר, מחכה למחרתיים."
חבל שלא היו לי העיתונים האלה, חשבתי בליבי, בחדר הקפוא המבודד שקיבלתי במיון, כשעדיין לא הבנתי במי נלחמים שם, בקור או בדלקת הריאות שהוא גורם, או בחיידקים חבויים שקפאו שם מזמן. שיניי נקשו כמו אז, כמה ימים קודם לכן.
באמת היה קר. עד לאן עוד אפשר להידרדר? שאעשה לי שמיכה מעיתונים ישנים שנותן לי הומלס? הנעתי את ראשי לשלילה. "נו טוב," הוא אמר, "את ליד בית חולים וכבר עם מדים שלהם, רואה ששמו לך גם אזיקון להזכיר לך מי את, מחט ביד מוכנה, אז לא נורא לקבל דלקת ריאות קטנה. אני גשם לא אוהב. צריך לברוח. טוב שהפסיק. לא רואה עכשיו ענן מגיע. פסק זמן להתייבשות."
מה לא הייתי נותנת עבור חטיף שוקולד 'פסק זמן', מתפצפץ בפה.
בשלב הזה כבר משך את ליבי האיש, ששערו המפלונטר ידע רק מֵי גשם. הסקרנות גברה על הבהלה, והדביקה אותי לעיתון הלח שפרשׂתי, ובכל זאת ישבני קפא... לאור פנס הרחוב מעליי יכולתי לראות את תכולת עגלתו שנראתה מאורגנת ומסודרת להפליא. ארון האחסון הנייד שלו היה עטוף בשקיות ניילון שונות, שהפכו לפסיפס רבגוני ומורכב: סופר יודה, בוטיק סנטרל, אושר עד, מזרח ומערב, שפע דיל, נעלי תפארת, רמי לוי, שמחה זה אנחנו - מותגים, גלידה גולדה, לאונידס, בית מרקחת - ולצידן כמה קופסאות שקופות.
"אז מה אם זמיר לא גר כאן יותר?" אמר פתאום, כמדקלם. "הכי חשוב יש תשוקה. צימאון. רעב וחלומות." הוא הוציא מכיס המעיל הבלוי מחברת מקומטת ועט פשוט.
משב רוח תועה סחף אליי את ריחו החמוץ, ריח וודקה וזיעה. גם צלצול האסימון שנפל לי אישר סופית את מהות הריחות.
האיש ישב וכתב במחברתו. אחרי כמה דקות, הרים שוב את מבטו ובחן אותי.
"יש עוד אלטרנטיבה לגיברת נכבדה. שקית ניילון גדולה, נקייה, ניילון יבש לעטוף גוף, לא להתקרר מלילה." הוא שלף מהעגלה שק זבל שחור שידע ימים טובים יותר, "מוזר, מרגיש ריח של דג מלוח. מת על דגים." הוא צדק, גם אני הֵרחתי.
מייד שטתי עם דג הזהב שהיה לבתי הקטנה, לפני שנים רבות, בכלי זכוכית עגול שעמד על שולחן האוכל והפך לחלק מהמשפחה. היא קראה לו זהבה, ובכל יום מחדש הייתה מספרת לו את הסיפור על שלושת הדובים והזהירה אותו לא לאכול מהאוכל שלה. הבכי שפרץ ממנה באותו בוקר שבו ראתה את הדג צף על גבו, עמד לפרוץ עכשיו ממני, על הספסל. ההבנה הכתה בי שמשהו שהיה בי מת, ואני בחזקת 'חלף עם הרוח', בחוסר אונים, עלה נידף. טיפה אחרי טיפה התגלגלה על לחיי עד שולי שפתיי. ליקקתי אותן. חשתי את מליחותן. קיוויתי רק שמאותו זיכרון נשלפה לה גם הידיעה, שאזכור את הרגשותיי עכשיו, מתוך שקראתי שלדגי זהב יכולת ריכוז וזיכרון טובים משל אדם.
"גיברת, הכול בסדר?" שאל וכבר שקע שוב במחברתו כמי שספון בחדר העבודה שלו. פתאום החל לדבר על דגי מאכל, כאילו במצבו, במצבי, אין טבעי מזה. חשיש, משיש, קשיש, אבל איזו טלפתיה יש לאיש הזה, קורא כליות ולב.
"עולם דמוקרטי באוכל. הרבה טעמים. חריימה חריף, פיש אנד צ'יפס אנגלי, שפרוטים, סביצ'ה חתוך קטן, סלמון בתנור, על הגריל, חריף, מתקתק, עם עצמות, בלי. את בטח מהגפילטע פיש. כמו אני."
דגים נטרפים ומתים למיניהם המשיכו לשוט אל תודעתי. במעלה הנהר באלסקה, דגי הסלמון שוחים נגד הזרם למרחקים של אלפי קילומטרים, נתקלים במכשולים רבים, מתעקשים להשלים את מסע חייהם בנהר שבו נולדו כדי להטיל ביצים. בעזרת מנגנוני הניווט שלהם, מסכנים את עצמם בקפיצות נחשוניות לראשי המפלים, מזנקים מעל סלעים, רק כדי שצאצאיהם ישרדו. דוב גריזלי חום, ענק, רעב, מתנהל בעצלתיים לכיוון הנהר בכל יום בצהריים, אחרי שהתעורר משנת היופי המאוחרת שלו. הוא עומד על סלע, אדיש לכאורה, עוקב אחרי הדגים המותשים, המזנקים אל מותם ללא ידיעה, וכלאחר יד תופס אותם בקלילות. מנה ראשונה בארוחתו הדשנה שתכלול 100 קילו דגים.
האיש המשיך וכתב, שקוע בשלו. מין שלווה קרנה ממנו. פתאום הבחנתי שנוצת טווס דהויה חוברה לידית העגלה. לרגע אחד קצר כמעט קינאתי בו. איך הוא, שכל כך הרבה 'בלי' בחייו: בלי בית, בלי אוכל זמין, בלי ציפיות, בלי כסף או רכוש, בלי ביטחון או עתיד ברור, שקוע כך באמונתו ובעולמו.
הוא הניח את העט ואמר, "רוצה חת'כת בייגלה? נתנו לי היום בסוף הקונצרט באופרה. קרוב לכאן."
"ההוא שמוכר שלוש בעשר?" סוף-סוף המילים בתוכי התכנסו לקול ושיתפתי פעולה. רווח לי שהצלחתי.
"בדיוק." הוא הושיט לי רבע בייגלה. ראיתי את ידיו השרוטות, את ציפורניו השחורות, והיססתי. ידו נשארה תלויה באוויר.
הוא בחן אותי מנעלי הבית ועד קצה פלומתי. "איכילוב גראז' טוב. הרבה פנצ'ר מאכער הרבה, מכל סוג, וקלקול, סתימות, פיצוצים, פַּחָח-גוף," מלמל והביט לעבר בית החולים. הנהנתי. פחדתי שישאל למה אני שם. לא ידעתי איך ומה אספר לזר הזה.
"אוכל טוב יש שם. כל יום אני בא לקחת משם דליקטסן... למדתי באיזה שעה בערך מגיע 'זבל' אחרי ארוחה טרייה בפח מרכזי. הכי אוהב אוכל מצהריים או ערב. מטבח פרסונל יותר טוב."
הפינוק שלי טפח על פניי. בלי משים הסתרתי בידי האחת את טבעת הזהב הקורצת על אצבע ידי האחרת. חשבתי על שאריות האוכל שאני זורקת כל יום לזבל, כי לא טעים, כי לא יאה לי, כי לא מתובל כמו שאני אוהבת, כי יבש מדי, כי רוצה אחר... מי יודע כמה אנשים הפח הזה מאכיל בסתר.
הביקורת העצמית שלי שוב פתחה במתקפה עליי. ירדת מהפסים, זה מה שאת עושה באמצע הלילה? חסר לך שיראו אותך.
ניסיתי לקום באיטיות ממקומי. הבלעתי אנחה כשנזכרתי בבקשתו, והעברתי לו את קצה הג'וינט. את השארית השארתי לו מחשש להידבק. הוא הודה לי בניד ראש עמוק.
"תבואי מחר, אני כאן כל יום," אמר בכובד ראש.
"גם אני שם כל יום כל היום," השבתי.
"הנה, יש לך שורה להתחלה של שיר," אמר, והושיט לי פיסת נייר תלושה ומוכתמת. החזקתי את הנייר בשתי אצבעותיי, רחוק מהגוף, וחשתי איך המיקרובים מטפסים על כף ידי, אמתי וזרועי, וכל הגוף החל לגרד לי בטירוף.
בדרך למעלית הזדמזם בי השיר על משיח, שבא או לא בא, שמחכים שיבוא, והוא אפילו לא מטלפן. מהומה שלמה וכלום. הם לא יודעים שלפעמים הוא יושב מחופש על הספסל ונהנה שכולם מחכים לו, ומעשן גראס.
בחדרי, כשנעלי הבית הרטובות מוחבאות מתחת למיטה, ואני שקטה כדי לא להפריע לשותפתי לחדר, קראתי את מה שכתב על הדף.

"צרצר.
עולם צר.
עצר.
אני צנובר.
צמח בר."

ניערתי היטב את שולי הנייר, וטמנתי את הפתק בכיסי. שום דבר במסתורין של הלילה הזה, שבו הוא ואני היינו כשני עדים יחידים לעולם ישֵן, לנוכחות האחד בכאביו של האחר, לא היה מובן לי. האם נתקלתי במשיח או במשורר, או פשוט בדר-רחוב אקראי? הרי קודם היה נדמה לי שהוא מתקשה בעברית, ופתאום השיר הקצר הזה.
ואולי בכלל הוא כתב עליי, עולם צר שעצר.
בינתיים חמורו של משיח חזר לאורווה. שלט צהוב, "בידוד מגע", עם איור שובב של ליצן מרקד שתלוי מעל מיטתי, החזיר אותי למקומי האמיתי. נרדמתי בידיעה שהחיפוש אחר המשיח מוטל רק עליי, ובאפי ניחוחות האורווה, נחירות השכנה ונעירות החמור.

"כל יום בולע שמש" / שולה מודן. הוצאת מודן.