דבורי כבר החל לשעוט לכיוון ביירות, מלחמה רב זירתית כמעט פרצה באולפן

פתאום קם אדם בבוקר ומגלה שפרצה מלחמה. טוב, נו, לא בדיוק - אבל בשבריר השנייה שבו מרצדת התמונה על המסך, עוד לפני שמצטרף אליה הסאונד, יודע כל ישראלי שמשהו גדול קורה.

יונית לוי כבר באולפן, לצידה עמוס ידלין, ניר דבורי בחלון אחד, יונה לייבזון באחר. במקום הפורמט הרגיל של ניב רסקין ומועדון ארוחת הבוקר של האנשים שנואשים לזמן מסך עד שאין להם בעיה לקום בחמש בבוקר בלי לקבל תמורה, עולה למגרש נבחרת החלומות של הערוץ - כולל ירון אברהם עם פרשנות לישיבת הקבינט ואוהד חמו שמסביר למה לא יוצאות לרשתות החברתיות בערבית תמונות של התקיפה בדרום לבנון.

השידור אינו נקי מתקלות: פה מעלים את תמונת הלוחם שנפל בדרום הרצועה, על רקע מסך הווטסאפ של כתבי הערוץ, שם מצלצל הטלפון הנייד של אוהד חמו באמצע דבריו, אבל בסה"כ הדגימו חדשות 12 כוננות למופת - כולם קפצו בזמן והפריסה טובה, כמעט טובה "מדי". הכיצד? ובכן לפי שעה ניכר ששני הצדדים רוצים לצמצם את המיני-מלחמה למה שכבר אירע: חיזבאללה מודיע כי סיים את "השלב הראשון" בתקיפה ומעדכן כי ירה כבר 320 טילים - ואנו כבר למודי ניסיון: כשמתחילים לספור טילים זה רק מפני שלא רוצים לירות עוד מהם, קצת כמו הקשקוש הקבוע של דובר צה"ל שמונה את מספר התקיפות של צה"ל בדרום לבנון, כאילו זה משנה לתושבי הצפון שיכולים להביט מחלון הממ"ד ולראות איך המטעים שלהם עולים באש.

בכלל, מה חושב לעצמו תושב הצפון בבוקר הזה? חייו הם גיהינום במשך קרוב ל-11 חודשים, אבל צה"ל יוצא למתקפת-מנע רק כשהוא מזהה איום על נתב"ג. הזיכרון הטלוויזיוני נודד אל משה דוידוביץ', יו"ר פורום יישובי קו העימות בצפון, שאמר באחד האולפנים לפני פחות משבועיים משהו כמו: "אולי זה לא פוליטיקלי קורקט להגיד, אבל אני מקווה שיקרה משהו גדול, שיגרום לממשלת ישראל ולצה"ל לעשות משהו".


קראו גם:

ניר דבורי נגד מבקר הטלוויזיה: "ירד מהארץ ומטיף לי באופן אובססיבי"

לא רק תושבי הצפון חיים על הקצה כבר חודשים ארוכים, אלא גם הפרשן הצבאי של הערוץ, ניר דבורי, שנקלע לעימות עם האלוף במיל' עמוס ידלין.

לידלין יש ידע, יש תחזיות שלפעמים מדייקות (הזהיר מבעוד מועד ודי במדויק מהתלקחות אזורית בגלל החקיקה המשפטית) ולפעמים מפספסות (היה בטוח שעוד אישורי עבודה לתושבי עזה, כדרישת מערכת הביטחון, יגרמו לחמאס לחשוב פעמיים לפני שיתקוף). יש לו בעיקר נאמנות גדולה למערכת הביטחון שמלווה בקוצר רוח כלפי מי שלתפיסתו מבין פחות ממנו, במקרה הזה - יריב במשקל כבד (הכוונה לביטחוניזם) כניר דבורי.

דבורי מקווה שצה"ל ייזום יותר, ידלין מוחה: "צה"ל יוזם", ודבורי מתפוצץ: "אל תגיד שצה"ל יוזם!". ידלין מנסה להרגיע: "בוא לא ננהל את המלחמה באולפנים", אבל דבורי כבר שועט לכיוון ביירות, כשעל הדרך חוטף העורך של המשדר: "מיכאל, אתה לא נותן לי לדבר!", כועס דבורי - עד שאל המערכה נשלחת יונית לוי בתפקיד עמוס הוכשטיין, כדי למסמס מתקפה של דבורי בטרם תסלים למלחמה רב זירתית עם ידלין באולפן ומיכאל(?!) בקונטרול. לזכותה ייאמר שבניגוד להוכשטיין, היא מצליחה להרגיע מעט את דבורי הנסער.

לו אני מעסיקו של דבורי, אני ממנה אותו לתפקיד הכתב המדיני של הערוץ בקוסטה ריקה למשך מחצית השנה הקרובה. זה לא מפני שדבורי אינו צודק (דעתי ממש כדעתו, אי אפשר להמשיך עם הקרקס הזה בתקווה למנוע מלחמה כוללת שתגיע בכל מקרה ובתנאים עוד פחות נוחים לישראל), אלא מפני שהוא נקלע להלך רוח קיצוני, כזה שגורם לו להתעמת גם עם חבריו לאולפן בתדירות הולכת וגוברת.

בוקר כה דרמטי, כזה שמצמיד את עם ישראל למסכים בכדי לראות אם אפשר ללכת לים, מצליח לגרום אפילו לחדשות מליל אמש להיראות כראויות בקושי לעטיפת דגים מלוחים, אבל בהופעתה של מירי רגב, שרת התחבורה ומפיקת העל של הטקס השנוי במחלוקת במלאת שנה לטבח ה-7 באוקטובר, אמש בערוץ 14, היה טמון המפתח להבנת הדינמיקה של מחנה הימין.

נתחיל בדברים כהווייתם: רגב הוזמנה לאולפן הכי אוהד ומחבק שיכול להיות, לריאיון אצל חבורת הביביסטים המכנה את עצמה "הפטריוטים". אגב הזכות להגדרה-עצמית, הקהל מורכב מחבורה שקוראת לעצמה "אריות הימין", כזאת שהייתה נראית הזויה אפילו בעצרת בחירות של דונלד טראמפ בלינצ'בורג, טנסי. רק שבערוץ 14 ניפצו כבר מזמן את גבולות ההזוי, כמו למשל בוויתור על ניסיונות לייצר תוכן עצמאי-מקורי שאינו תגובה לערוצי "השמאל".

כך הפכה התכנית שבעבר הייתה לה דינמיקה תוססת וחיובית (הכוונה היא מבחינה טלוויזיונית, לא לתוכן הדברים) למעין דשדוש בסגנון "תראה מה השמאלנים אמרו", עד שאפילו חלק מ"האריות" שבקהל נראים משועממים.

המנה העיקרית של המשדר הייתה אמורה להיות מירי רגב, אבל אבוי - זו לא סיפקה את הסחורה. במקום מופע שיתכתב עם השמאלנים/קיבוצניקים/מחרימי הטקס, רגב - שחטפה כהוגן על ההשוואה (היא מתפתלת בניסיונות פתטיים להכחיש, אבל עברתי שוב על מסיבת העיתונאים שלה והדברים מדברים בעד עצמם) בין מבקריה למקיימי טקסי הזיכרון האלטרנטיביים בהשתתפות פלסטינים, באה דווקא להרגיע, לנסות להיות ממלכתית.

חברי הפאנל לוחצים, מצפים שתתפרץ, אבל רגב מעדיפה ביקורת מנומסת יחסית (בסטנדרטים שלה, כן?) על יוזמת נשיא המדינה להעביר את הטקס לאחריותו ובהבטחה שהטקס יהיה ממלכתי ומכבד.

הפאנל, לעומתה, נסער, כמעט נעלב. עירית לינור טוענת שהיא ממש לא צריכה את השעמום של הטקסים הממלכתיים, אבל שחורה לה איך הנשיא שהעז לתת אות לאחים-לנשק, על התגייסותם לעזרת הציבור מיום פרוץ המלחמה ועד עתה, מעז בכלל להגיד משהו: "שקודם כל ייקח את האות מהאחים לנשק הסרבנים" היא זועקת לקול מחיאות הכפיים באולפן. "בדבריה של השרה יש ארומה של התקפלות", מחה חבר פאנל אחר בשם גיא בוסי. "אל תתנו להם אפילו מילימטר", זעם יותם זמרי.

למה הרגע הזה, שמבחינה טלוויזיונית הוא כמעט חסר ערך (חבורה של אנשים מגדפת את מה שבעיניהם נחשב ל"שמאל". בשביל זה לא צריך טלוויזיה, מספיק ללכת לכיכר החטופים ולשמוע את מה ששוטרים במדים מרשים לעצמם להגיד לבני המשפחות) הוא כמעט מכונן בניסיון להבין את מה שקרה לליכוד, וכפועל יוצא מכך - לממשלת ישראל?

ובכן, חובבי כדורגל יכולים לחשוב על תופעת הקומץ, בין אם קוראים לה "אולטראס" או "לה פמיליה": בהתחלה אתה שמח שהחבר'ה האלה בצד שלך, שכן הם מטילים את מוראם על השופט, הקוונים ואוהדי הקבוצה השנייה. אחר כך אתה מפסיק לעודד אותם ומנסה להכיל אותם, בשלב הבא אתה קולט שהם מגדירים אותך ומנסה ליצור הבדלה, לאמור: "לא כולנו כאלה, רוב הקהל שלנו הוא נפלא". בסוף אתה מגלה, בדרך כלל מאוחר מדי, שאתה הוא זה שהפך להערת שוליים באג'נדה שהם מכתיבים.

כך קורה בכדורגל, כך היה לליכוד: נתניהו גילה זאת לראשונה עת הגה תכנית לטיפול בבעיית מהגרי העבודה ונאלץ לבטל אותה בלחץ גורמים גזעניים ואלימים מתוך מחנהו שלו, השאר מגלים אותה טיפין טיפין - כמו מירי רגב אתמול אצל "הפטריוטים".

רגב לא צמחה בימין, להפך - אחרי שירותה הצבאי, שבפרק האחרון שלו דבררה את ההתנתקות (לא מתוך ממלכתיות שנגזרת מתפקידה כדוברת צה"ל, אלא בעיקר מתוך מחשבה שיש לה עתיד פוליטי במרכז-שמאל), היא "נקלעה" לליכוד, הייתה מראשי המחנה הביביסטי בליכוד - וזכתה על כך לגמול נדיב מראש הממשלה (ורעייתו, שאין רמת חנופה שתגעיל אותה).

עכשיו היא לא יכולה להשתחרר מאחיזתו של הבייס, זה שהקו שלו מקצין כל העת, עד שאפילו במה שנראה כמו שיא הדווקאות, נעיצת אצבע מכוונת בעינם של תושבי הקיבוצים, במטרה להצית מחדש את המחלוקת ההיסטורית בינם לבין ערי הפריפריה, מזהה "הקומץ" (בשבתו כפאנל "הפטריוטים") "ארומה של התקפלות".