בשבעה באוקטובר הושפלנו. הושפלנו על ידי חמאס שהכה בנו מכה חזקה, מכה שהרגה ורצחה אלפים מאיתנו ופצעה אלפים נוספים בגוף ובנפש.
למחדל המחריד הזה יש אחראים. אחראים מהדרג הצבאי ומהדרג המדיני.
הדרג הצבאי לקח אחריות, בנימין נתניהו והממשלה האיומה שלו, לא.
כשהבנתי בשבעה באוקטובר את ממדי האסון הנורא שפקד אותנו, אסון בסדר גודל תנ"כי, אמרתי לעצמי: איזה מחיר נורא, איזה מחיר בלתי נתפס שילמנו בגלל ממשלה שבראשה עומד אדם שאחראי למחדל העצום ביותר בתולדות ישראל.
וזהו, חשבתי בתמימותי, זה נגמר. עכשיו הוא ילך, יסתלק מחיינו, אין אפשרות אחרת. לא העליתי בדעתי שהוא יישאר, שהוא יהיה האדם שימשיך לנהל את המדינה המוכה והמדממת שהפכנו להיות. איש שאין בו גרם של בושה או חרטה, הוא יהיה האחראי לשיקום העם המרוסק שלנו? הוא יהיה האחראי להשבת יותר ממאתיים החטופים בעזה? הוא ינהיג? הוא ינהל את המלחמה עם החיילים האדירים שלנו? האיש ששם לו למטרה להציל רק את עצמו ואת משפחתו ושמבחינתו שהמדינה תישרף?
אז כן. בלתי נתפס ובלתי סביר, אבל הוא לא הלך, הוא עדיין פה, והמדינה האהובה שלי עולה באש.
כבר יותר מתשעה חודשים אנחנו חיים במציאות איומה. עוברים התעללות על ידי ממשלה אכזרית וחסרת מצפון. אנחנו בוכים, כואבים, מתקשים להירדם, מתקשים לנשום. חיילים נפלאים וטובים מתים ונפצעים בגופם ובנפשם, ומעל מאה חטופים נמקים בשבי!
היום כבר ידוע שנתניהו מטרפד עסקאות להשבת החטופים משיקולים פוליטיים בזויים.
בבוקר שמונה ביוני, כאשר ארבעה חטופים חולצו מהשבי במבצע הרואי של צה"ל, נתניהו רץ להצטלם איתם בבתי החולים. כמה ציני ומוג לב האיש שלא טרח עד אז, או לא העז, לבקר את משפחות הנרצחים והחטופים שנמקים בשבי החמאס.
באותו בוקר, כשנודע דבר חזרתם של אחינו ואחותנו מהשבי, אנשים פרצו בבכי שהיו בו הקלה ואושר. רוב העם שלנו רוצה עסקה, רוצה את החטופים חיים! בבית!
ויש גם את אלו שלא, קוראים להם בן גביר, סמוטריץ' וסטרוק, אנשים שתפיסת העולם שלהם לא שונה בהרבה מתפיסת העולם של החמאס. גם הם, כמו החמאס, מקדשים מוות, נקמה ואדמה, לא חיים, הומניות ושלום.
ויש את בנימין נתניהו. הוא לא רוצה עסקה ממניע אחד בלבד. כס שלטונו חשוב לו מכל דבר אחר.
המלך הוא עירום. המלך הוא פושע. אין לנו ברירה אלא להדיחו. אנחנו נלחמים על החיים שלנו.
כולנו חטופים!
אחינו ואחיותינו שנחטפו לעזה, חלקם אינם עוד בחיים, ואנחנו, אזרחים ואזרחיות שמוחזקים כבני ערובה של רודן מסוכן.
אבל אנחנו יכולים להינצל. יש לנו סיכוי. אין לנו ברירה אלא להמשיך למחות ולהפגין בכל הכוח. עד שהוא ילך. עד שהוא ילך והשפיות תחזור.
המאמר מתוך הספר "מר הפקרה - מורשתו של נוטש החטופים" ביוזמת פורום משפחות להצלת החטופים.