רוב הזמן, "רוקדים עם כוכבים" היא ברירת מחדל בינונית וסבירה. רוב הזמן היא משעממת נורא, לעתים מתקתקה עד כדי מלוקקת, וכמובן, כמו כל ריאליטי ישראלי (ותוכניות של קשת בפרט), היא מנופחת מקיטש, הגזמות וחשיבות עצמית. אחרי שאמרנו את זה, אני מרשה לעצמי גם להודות: נימה חיובית וחביבה היא מוצר כל כך נדיר בטלוויזיה הישראלית - וגם מחוצה לה - מה שמוסיף לזיפזופ המקרי אליה תחושת הקלה בלתי ניתנת להכחשה. אם כבר ליפול אחרי שמהדורות החדשות זרקו אותנו פעמיים או שלוש באוויר, אז לפחות על מצע רך.
וכך, אחרי עוד הותר לפרסום ועוד אחד, עוד ביזיונות ברמה הממשלתית ושאר קטסטרופות, התיישבתי לראות משהו שעושה פחות נזק לנשמה ולא נוטה להותיר בה חותם כלשהו. במקרה, ובניגוד לכל ציפייה אחרת, נפלתי על רגע טלוויזיוני אדיר, מצחיק וחתרני. אני מדבר, כמובן, על הריקוד של מריאנו אידלמן ורומי נוף לקלאסיקה "הכול זהב" של התרנגולים.
אידלמן, כוכב "ארץ נהדרת", הוא לא המתמודד הקלאסי של התכנית. בזמן שמתחרים מולו ספורטאים ושחקנים שצעירים ממנו בעשרים שנה ומותחים את היכולות הגופניות שלהם לקצה, מריאנו מנצח עם הומור ומחוות גוף. השופטים אולי מתלהבים מדברים אחרים, אבל תופעת התרבות המשמעותית שיצאה מהעונה הזאת היא הריקוד של אידלמן ונוף לשיר הנשכח "הנה ימים באים" של אילנית, שהפך לתופעת טיקטוק והחזיר לתודעה את הזמרת הוותיקה. בינתיים, פרודיה חדשה על הריקוד הזה כבר מככבת בהפסקות הפרסומות, בזמן שהוא מציג כבר את ההצגה הבאה.
הפעם הוא הולך אפילו רחוק יותר, עם שיר בן יותר מ-60 שנה שכתב חיים חפר והלחין סשה ארגוב, תוך חגיגה של הכוריאוגרפיה של התרנגולים ועידן הלהקות הצבאיות ומחווה מוצהרת לבמאית האגדית של התקופה נעמי פולני, שהלכה לעולמה השנה. אידלמן כבר כיכב בעבר במחווה דומה ב"ארץ נהדרת", במערכון קלאסי לפי "שיר השכונה".
ואכן, הכול זהב. בגימיק חביב, אחרי 40 שנות צבע, המסך עבר לצבעי שחור לבן, ובינתיים: אידלמן ונוף מקפצים, מדלגים, מכופפים את ראשיהם ומשחקים את השיר בפנטומימה שלא מוותרת על אף מילה ("שיבולי הזהב"!). מעל לכל, אלה מחוות הפנים שהופכות את כל האירוע לחגיגה קורעת מצחוק, במעין ליפסינק מושלם לשיר שלא נס ליחו.
אם זה רק היה ריקוד מצחיק לפי שיר נפלא, דיינו, אבל הבחירה של אידלמן מבריקה הרבה יותר. אם "הנה ימים באים" סיפק לציבור רגע נדיר של אופטימיות, "הכול זהב" הוא מפגן של הומור שחור בימים שבהם הכול נורא, חלוד ומכוער. אין קרני זהב ואין תלתלי זהב ואין שיבולי זהב בשדות ואין שביל זהב. השורה "הסתכל בן אדם, כן הכול זהב" הופכת לאירונית, עוקצת את הפלטפורמה עצמה, וחושפת עד כמה אשליית האסקפיזם של הפריים טיים אינה באמת מחזיקה. זה לא משנה כמה עשיריות דוד דביר או אנה ארונוב יחלקו, שום דבר כאן לא זוהר, שום דבר כאן לא זהב, גם אם כולנו נעמיד פנים שישראל 2024 היא ריקוד סלוני אחד גדול.
ואז מתגנבת לראש הדמות שמזוהה עם אידלמן יותר מכל במי-יודע-כמה שנים האחרונות: החיקוי של ראש הממשלה בנימין נתניהו ב"ארץ נהדרת". "ביבי-מריאנו" הוא האיש שמתפתל בהסבריו המגוחכים לביזיונות השבועיים, מקפץ ממצג שווא למצג שווא. כשמדמיינים לרגע שמי שרוקד כאן בעצם ומנסה לשכנע בקושי שהכול פה מסביב זהב זו הדמות הזאת - הפרודיה על הטיפוס שמבטיח "פסע מניצחון מוחלט", שסולד מהחמוצים והמבקרים שמשעממים אותו, ש"רואה מחלפים איפה שהם רואים פקקים" - מתקבלת סאטירה חריפה על התעמולה הביביסטית עצמה.
אחרי כל זה הצמד הודח, אבל למי אכפת. לכמה רגעים, היה כאן זהב טהור על המסך.