השבוע חוגגים ברחבי העולם 60 שנים לבכורת "מרי פופינס". ואנחנו הרי נואשים למצוא סיבה כלשהי לחגוג, אז אין סיבה שלא נייבא את החגיגות גם לכאן - בטח בהתחשב בעובדה שמדובר באחד הסרטים הכי גדולים שיצאו מבית היוצר של וולט דיסני. משום מה, סיפור נטול התרחשויות דרמטיות במיוחד, על אומנת עם מטרייה מעופפת, הפך לקלאסיקה אדירה. וכשרואים אותו מבינים למה.
אתם זוכרים את הסיפור: אחרי שהאחים ג'יין ומייקל בנקס, ילדים לבנקאי אמיד ופעילת פמיניסטית, מסלקים מעליהם כל אומנת אפשרית, נוחתת על המשפחה משמיים מרי פופינס. היא לא כמו כל האומנות האחרות: היא שרה כמו מלאך, היא יפהפייה לא נורמלית, והיא סוג של גיבורת על. יחד עם השוליה שלה ברט, יש לה את המסוגלות לעבור יקומים מקבילים אל תוך עולמות מצוירים (ולקחת איתה חברים), היא יודעת לעוף ולסדר חדרים בנקישת אצבע. וחשוב מכל זה: היא מסוגלת לגרום גם לבנקאי אפרפר מלונדון להבין כמה כיף פשוט לשחק בעפיפון עם הילדים שלו. ולשם כך היא באה.
אבל לפני כן, בראשית הייתה סופרת ושמה פמלה. או, בשמה הספרותי, פ"ל טרברס, אוסטרלית קשוחה שהיגרה לאנגליה בגיל 25, וכמה שנים לאחר מכן כתבה לראשונה אודות אומנת קסומה בשם מרי, וחברה הטוב, אמן רחוב בשם ברט. במהרה, סיפוריה של מרי פופינס נהיו ללהיט באנגליה שבין מלחמות העולם, והגיעו עם השנים לאינספור מעריצים מרחבי העולם, גם לאמריקה הרחוקה, שם ילדה אחת בשם דיאן דיסני השתגעה על מרי. אביה, וולט, הבטיח לה שיום אחד יעשה מהספרים האלה סרט. והוא קיים את ההבטחה - אבל עד שזה קרה, דיאן כבר הייתה בת 31.
טרברס לא ששה להצעות להפוך את מרי פופינס לדמות קולנועית, בטח לא כזאת שתעבור עיבוד למסך תחת ניצוחו של האיש שמצייר את החיות הידידותיות והמזמרות האלה. טרברס הגדירה את מרי פופינס שלה כ"אישה שלא מבזבזת זמן על נחמדות". הדמות הספרותית, כפי שטרברס כתבה אותה, הייתה קשוחה וממשמעת - הילדים שתחת השגחתה היו מופתעים אם הייתה מגלה כלפיהם חביבות כלשהי. מה לה ולחברים של מיקי מאוס?
אבל וולט דיסני רצה לעשות את הסרט שלו, והוא ידע להשיג את מה שהוא רוצה. אם נאמין למה שמופיע בסרט העלילתי (והמוצלח) "להציל את מר בנקס", שסיפר את סיפור המעשה מנקודת המבט של האולפן, דיסני הצליח לשכנע את טרברס לחתום באמצעות מונולוג יפהפה על כוחו של הקולנוע לתקן את המציאות. בחיים האמיתיים, סביר שהוא נעזר בהצעה לשלם לה 100 אלף דולר בנוסף ל-5% מרווחי הסרט. היא התרצתה, והסרט יצא לדרך.
אבל מי תהיה אותה מרי פופינס? דיסני החליט שהסרט יהיה מוזיקלי, ונכתבו עבורו כמה מהשירים הטובים שנכתבו לקולנוע (הבלדה "Feed the Birds", הבאנגר "סופרקליפרג'יליסטיקאקספיאלידושס" והשיא עם "Let's Go Fley a Kite" הם האהובים עלי). נשקלו לתפקיד שורה של שחקניות חזקות, כמו בטי דיוויס ואנג'לה לנסברי. אתם כבר יודעים מי נכנסה לנעליה של פופינס בסוף: זאת הייתה ג'ולי אנדרוז, היום איקון בלתי נשכח, אבל בתחילת שנות השישים היא הייתה בסך הכול שחקנית מתחילה באמריקה הגדולה, בין השאר בזכות תפקידה כאלייזה דוליטל ב"גברתי הנאווה". ואולי שווה להתעכב על המקום של המחזמר ההוא במיתוס של "מרי פופינס".
בזמן אמת מי שעקב אחרי את ג'ולי אנדרוז ידע שהיא תהיה לגדולה מכולם, והשאלה היא רק מתי ואיך. עם "גברתי הנאווה" המבקרים התעלפו ממנה והקהל התאהב בה. לכן, כשאולפני האחים וורנר רצו לעבד את "גברתי הנאווה" לקולנוע, אנדרוז המקסימה הייתה לכאורה הבחירה המובנת מאליה. אבל האח וורנר הראשי, ג'ק וורנר, העדיף לגייס שחקנית מבוססת: את אודרי הפבורן, כוכבת עם ותק של עשור. העלבון צרב, אבל אנדרוז המשיכה להרפתקה הבאה, עם המחזמר הבימתי "קמלוט". למזלה, בקהל ישב אחד, וולט דיסני, שבדיוק חיפש כוכבת לסרט שהוא סוף-סוף זכה להפיק. כשדיסני הציע לאנדרוז את התפקיד היא שמחה מאוד, אבל הודתה שלא תוכל להצטלם בזמן הקרוב מפני שהיא בהיריון, ונשים בהיריון לא מתניידות באמצעות מטרייה מעופפת. דיסני לא היסס לרגע, ואמר שיחכה לה. והוא חיכה.
מערבון פנטסטי ומוזיקלי
אוהבים לומר שהשאר היסטוריה: הסרט היה לשובר הקופות הגדול ביותר של 1964, וגרף 13 מועמדויות לאוסקר, כולל לסרט הטוב ביותר. וחשוב מכל זה: ג'ולי אנדרוז הפכה, רשמית, לשם מבוקש. כל מי שהבין מה קרה בפרשיית הליהוק ההוא ל"גברתי הנאווה" ידע לומר שהמפיק ג'ק וורנר עשתה טעות מטופשת במיוחד כשוויתר עליה. וכשאנדרוז, בריטית מהוגנת עם לשון חדה, זכתה בגלובוס הזהב לפרס השחקנית הטובה במחזמר, היא עלתה לבמה ואמרה: "אני רוצה להודות לאיש אחד שבלעדיו זה לא היה קורה: ג'ק וורנר". שבועות לאחר מכן, זכתה גם באוסקר, כשאודרי הפבורן אפילו לא הייתה מועמדת. שנה לאחר מכן, אנדרוז הצליחה איכשהו לשחזר ולשכלל את ההצלחה כשהופיעה ב"צלילי המוזיקה", שם גילמה את מריה, עוד אומנת קסומה שמלמדת ילדים ואת אביהם איך להנות מהחיים. הפעם ההצלחה הייתה כפולה, והסרט היה למצליח ביותר אי פעם עד אז.
למה "מרי פופינס" היה כל כך גדול? כנראה בזכות מה שמכונה היום "הפלישה הבריטית": האמריקנים השתגעו על תרבות בריטית, והוליווד לא יכלה להישאר אדישה לזה. "מרי פופינס" הוא חגיגה אמריקנית בלונדון. הכסף של דיסני הפך אותו לפלא טכנולוגי, שככל הנראה היה מנקר עיניים בזמן אמת; היום השילוב של האנימציה והשחקנים והסטים החיים נראה מטופש, וזה רק הופך אותו ליפה יותר. גם הנוכחות של דיק ואן דייק, אז כוכב סיטקום אהוב, מבהירה שבכירי דיסני בסופו של דבר כיוונו לאמריקנים שבקהל. בתוך כך גם התעלמו מהעובדה שוואן דייק, מקסים ככל שיהיה, מדבר במבטא הבריטי המזויף הגרוע ביותר בתולדות הקולנוע. אבל 60 שנה אחרי, למי אכפת?
כי זה מה שמחדדת צפייה מחודשת ב"מרי פופינס": למרות ובגלל מגרעותיו, זהו סרט יפהפה. סרט בוגר ומרגש על החשיבות שבילדותיות. זוהי דרמה משפחתית שמתפקדת בעצם כמו סוג של מערבון פנטסטי ומוזיקלי: מרי רואה שהקהילה בצרה ובאה להציל אותה. כשהבעיה נפתרת, היא קמה והולכת. היא לא עושה את זה בקרבות אקדח אלא בשירה ובשמחת חיים ממושמעת, עם משנה חינוכית סדירה ושירי ערש על-טבעיים.
לא חסרים סרטים הוליוודיים מתקתקים על דמויות נשיות ומקסימות שמלמדות גברים רציניים להנות מהחיים. עם השנים הדמויות האלה קיבלו שם: ה-"Manic Pixie Dream Girl" (נערת החלומות הקסומה והמאנית). תחשבו על הולי גולייטלי מ"ארוחת בוקר בטיפאני" או סאמר מ"500 ימים עם סאמר". אפילו מריה מ"צלילי המוזיקה" תופסת כאחת כזאת. אבל בצפייה מחודשת ב"מרי פופינס" מסתמן שג'ולי אנדרוז ממש לא התכוונה שמרי תיכנס למועדון הזה. הקסם האישי והחביבות שלה לא סותרים את הקשיחות שלה כליידי בריטית מנומסת ומכובדת. היא מתוקה אבל מאופקת, או, כפי שאוהבים לומר בטיקטוק בשבועות האחרונים: היא Demure. אין דמיור ממנה.
התהליך הוא של משפחת בנקס, וג'ורג' האב בפרט. מרי היא רק זאת שמזרזת אותו, מסייעת לו להבין כמה חשוב שפשוט יצחק ויהנה עם ילדיו. בתחילת הסרט הם בורחים לאומנת הכושלת שלהם אחרי שנקרע להם העפיפון. בסופו, אביהם מחליט לתקן את העפיפון ולהעיף אותו איתם. מרי, שכבר מוכנה לחזור למקום מושבה שבעננים, מסתכלת עליהם בערגה: היא על-אנושית ולבה חזק מכדי להישבר, אבל עיניה הנוגות של אנדרוז רואות את מה שהיא כגיבורת על לעולם לא תקבל. והרי מהי גיבורת על אם לא אישה שצריכה לעבוד עם ילדים מדי יום?
הטוב מכולם
"מרי פופינס" הוא סרט בוגר ומרגש יותר משנותנים לו קרדיט. היום מי שיסתכל יראה גם את כל אלה, וגם את העובדה שמרי וברט אמן הרחוב בפירוש מתחזקים קשר יזיזות מוצלח למדי בלי שהילדים ישימו לב (בסצנה מסוימת ברט מונה את כל שאר הנשים שבחייו, למגינת לבה של מרי, רק כדי שבסוף יקבע שהיא מנצחת את כולן. זה רעיל ומקסים וגם אני הייתי נופל לזה). אין ספק שהוא התיישן - הסרט מתעכב על חיי המשפחה הלא-מעניינים של משפחת בנקס יותר מדי עד שמרי מגיעה, ויש בו לפחות שני נאמברים מוזיקליים שיכלו לעבור עריכה מסיבית שאולי תוריד אותו מ-143 דקותיו - אבל לפעמים התיישנות אינה חטא אלא אות כבוד.
"מרי פופינס" הוא מופת של קולנוע לילדים, שלוקח את עצמו ואת צופיו ברצינות, ומגייס לשם כך את אחת השחקניות הטובות ביותר אי פעם. 60 שנה אחרי שיצא, הוא נראה גדול מאי פעם. פ"ל טרברס לעד נשבעה שמדובר בעיבוד שלא מכבד את המקור, אבל הודתה: "בפני עצמו, זה סרט טוב". מבחינתי, ככל שזה נוגע לדיסני, הוא הטוב מכולם. אין לי מושג אם יעבוד על הילד הממוצע כמו שעבד עלי עוד לפני שידעתי לקרוא כתוביות, אבל כמבוגר שחוזר אליו, הוא רק הזכיר לי כמה אני אוהב אותו. יום הולדת שמח, מרי.