נגה ארז ועדן בן זקן הוכיחו לכולם איך אפשר לנצח חרם

אגם בוחבוט היא תופעה ייחודית בפופ המקומי. עוד לא בת 21 והרזומה שלה כולל שלושה אלבומים ומעל ל-40 סינגלים, כולל להיטים גדולים ("יהלום", "דובשנייה", "באתי להציל אותך", "קופידון", "נאדי באדי") ועוד כמה להיטים בגודל בינוני פלוס, שהקהל של הפופ, שגדל עליה ואיתה, ירקוד בכל אירוע. היא זמרת מוכשרת ומגוונת, שיכולה לשיר בכמה סגנונות, ואת שיאי ההצלחה שלה עד כה רשמה בשיתופי פעולה עם כוכבים אחרים, בעיקר ראפרים, או בהפקות פופ של הצמד "Triangle", עידו נצר ועמית מרדכי.

אבל כל אלה שייכים לעידן הפופ, שנדמה שהולך ונחלש. נכון, נועה קירל עוד עושה פארק, אבל האלבום האחרון של סטטיק, ביטולי ההופעות של מרגי וחוסר היכולת של אנה זק ונונו לשחזר את ההצלחות שחוו לפני המלחמה, לפחות בגזרת הסינגלים, כשמנגד הים-תיכוני (או מה שמזוהה כים-תיכוני) חוזר בגדול, גרמו לאגם ולמנהלים שלה להיזכר שהיא גם בוחבוט, ולחתוך למזרחית. חוש הריח של מפיקיה הוכיח כאן את עצמו והדילוג מפופ למזרחית החל כבר במיני אלבום הקודם, "סולד אאוט בלב", שהוציאה בקיץ שעבר. את שיר הנושא שלו יצרו אביב פרץ דרור מזרחי וגיא דאן, שמככבים גם ברשימת הקרדיטים של האלבום החדש, "אי.פי ללב שבור".

איך עברנו תוך שנה מ"סולד אאוט בלב" ל"לב שבור", מבלי שאגם נפרדה מהחבר שלה? לאלוהי הפופ הפתרונים, או יותר נכון: אנחנו בתקופה של מלחמה, ולכן הרבה יותר מתאים עכשיו לקהל לקבל ממנה בלדות עצובות על אהבות נכזבות, ועדיף מזרחית, עם סלסולים וליווי עם חצאי טונים, שמתחרים הרבה יותר במגרש של עדן בן זקן ואודיה, שאגב שותפה כאן בכתיבה של השיר המריר "לא סובלת אותך". גם אגם עצמה שותפה כאן בכתיבה של כמה שירים, ספתח יפה.

אז יש כאן בהתחלה ארבע בלדות, אחת יותר עצובה מהשנייה, אחת יותר מזרחית מהשנייה. למשל, "הזיות", שיצרו פרץ, מזרחי ובוחבוט עם הפקה של דאן, הוא המנון מזרחית לפנים, עם פזמון שיכול לגנוב מעריצות מבן זקן ואזולאי. או "לא אסלח לך", בו היא נשמעת הרבה יותר קרובה לדיקלה ושרית חדד, מאשר לאנה ונועה. ואז מגיע "ייגמר בנשיקות" הקצבי, עם פזמון שהוא חמשיר מבריק: "רק אל תתחיל לי עם דמעות, הלב שלי חלש אל תתפשט לי בלילות, עשה לנו טובה ותזמין לך מוניות, כי אם אתה נשאר זה יגמר בנשיקות, עשינו כבר מספיק טעויות". שיר טוב. השיר הכי יפה באלבום הוא האחרון, "לעולם לא תדע", שמזכיר בסגנון את "רדיו שטח 2" של פאר טסי. לא מזרחי. סופט-רוק מאוד ישראלי. אם האלבום הזה הוא לילה של רגשות שליליים וסגירת חשבונות, בסופו מגיע שיר שהוא קרן השמש, שמאירה את הבוקר הבא עליה לטובה.

מי אמר שהפופ האמוני והים תיכוני לא יכול להיות פוליטי ולהציע נחמה מהמלחמה. "לילה טוב" של אודיה הוא שיר שבא לחבק אבל גם לומר משהו. הוא מתחיל ב"כולם מחכים למשיח, בינתיים נשרף המקדש", ממשיך ב"שמעתי על ילד בעזה של אמא בדרום תל-אביב" (הכוונה לחייל), ומגיע עד "כולם לוחצים על ההדק, אחר כך עושים חישובים, אנ'לא מחפשת פה צדק". בפזמון היא מאחלת לילה טוב למי שלא נרדם, "מי שלא מבין את העולם", ומזכירה שכולנו מחכים שמישהו יחזור. שיר יפה. שווה פלייליסט.

"עובד בכפר" הוא עוד שיר מנצח, שמוכיח שלצד פאר טסי, אודיה (והאנשים שהיא כותבת איתם), היא מועמדת לתואר אלופת הטקסטים של הדור הזה בפופ. מספרת סיפור שלם על אהבה אבודה מהעבר, כולל לילות של אהבה ואלכוהול, בריחה לניו יורק, מריבות, פרידה, ושוב אהבה. שיר שמתחיל בלפרק בקבוק ואמבפה, ממשיך ב"הייתי ילדה, היית מגעיל" ובפזמון "נשבר לי הלב, לארבע אקורדים", טייטל שמסמל ז'אנר שלם. אולי כמחווה לטסי היא שרה "היית לי אהבה חולה" ומעניקה למעריצות שלה עוד שיר להזדהות איתו. "בן אדם" הוא דאנס על הקבלה שלה את תורת רמי נחמן מברסלב, על היציאה מעולם השקר, עם וודקות וכדורים, לעולם האמונה, שבו היא רוקדת עם המשיח ועושה עם עצמה שלום, כי להכול יש סיבה ואין ייאוש בעולם, ציטוט מהמקורות על תחנונים לסליחה מאדון האדונים. שיר שמסמן את המיקום של אודיה כגשר חי בין העולמות, בין הדתי למסורתי, בין החומרי לאמוני, כשהמסקנות שלה ברורות: מה שווה הכסף, כולנו על הרצף. לו רק הברסלבים היו מוכנים לשמוע אותה שרה אותו.

הדואט של נגה ארז ועדן בן זקן מוכיח, בפעם המי יודע כמה, ששיר טוב מנצח הכול. מנצח שנאה, מנצח התלהמות, מנצח חרם. המעריצים של עדן בן זקן הצליחו לבעוט את נגה ארז מהמופע שלה באיצטדיון טדי, אבל הם לא יכולים למנוע מהכוכבת שלהם להתארח באחד השירים החזקים שיצאו כאן לאחרונה אצל אותה אמנית מוחרמת. בתוך כל הטירוף של השנה האחרונה, שאצלה הוא מוכפל כי היא חשופה לעולם יותר מרובנו, נגה ארז כתבה שיר מצוין על הזהות הישראלית שלה, השסועה בין קטבים, מתפוזים והעליה לארץ, דרך הסובלנות כלפי מוסלמים שפוגשת אלימות בקמפוסים, קיבוץ הגלויות הישראלי ("אמא מהמדבר, אבא מהשלג" על לחן של פיוט "שלום עליכם") ועד ההבנה שהיא יכולה להיות אשת העולם הגדול, אבל שאין לה באמת לאן ללכת.

כל זה יושב על צלילים שנשמעים כמו קטע מפסקול של טרנטינו, מה שמאפשר לשיר להיות גם דרמטי ומאיים וגם אישי ונוגע. "הסנדקית" בשיר היא כמובן ישראל ובת הסנדקות שלה היא ארז, שבפזמון מיוצגת על ידי בן זקן שמתחננת שהארץ שלה לא תעזוב אותה לבד ומזכירה שאהבה אותה לאורך כל הדרך. או כמו שאמר ג'ון רמבו: "אנחנו רוצים שהארץ שלנו תאהב אותנו, כמו שאנחנו אוהבים אותה".

אפשר לפרגן לאייל גולן ולהגיד שהזמר הכי טוב שהיה פה מבחינה קולית שוב הוציא בלדת פרידה מושלמת, שתרגש את הקהל שלו ב-12 הופעות רצופות בקיסריה ואחת בארנה בירושלים, שמגיעות אחרי חמש הופעות בבלומפילד, כלומר יותר מ-200 אלף איש בקיץ אחד, כמות קהל שאף אמן ישראלי אחר לא יכול אפילו לחלום עליה. ואפשר גם לומר שכבר שמענו מאייל גולן את בלדת הפרידה הזו כמה וכמה פעמים בעבר, ושמדובר בתבנית כמעט קבועה, שרק המילים והמלודיה מתחלפים בה. כך או אחרת, המילים פה מתיישבות יפה עם סיפורי הפרידה שלו מזוגתו האחרונה, שכיכבו בשנים האחרונות במדורי הרכילות, כך שהמעריצים יכולים להיזכר בהם בזמן ההאזנה לשיר.

לפני קצת יותר מעשור, הקריירה של דיקלה דורי היתה גמורה. ארבע שנים בלי אלבום, אחרי אלבום שלישי שנכשל, כשמעט הקהל שזכר לה את חסד "אהבה מוזיקה" לא הספיק כדי להחזיק מעמד. ואז הגיע רוני בראון מ"הליקון" והציל לה את החיים עם האלבום "ואם פרידה", שכלל שורה של להיטים והפך אותה לאחד השמות החמים בארץ. עשור ועוד שני אלבומים קדימה, דיקלה היא כבר טאלנט, שתוך כדי קריירה מוזיקלית שמתפרשת גם לחו"ל, לקולנוע ולטלוויזיה, מוציאה שירים מאלבום חדש. וזה ניכר, שאין פוקוס, כי "ים של געגוע" חסר את הקסם שהיו לשירים הגדולים שלה בעבר, והשירה שלה כאן נשמעת לחוצה, קפוצה ולא פתוחה מצד אחד, ולא מספיק חודרת לנשמה מצד שני. דיקלה היא זמרת שאמורה לגרום ללב שלך להתכווץ, וכאן זה לא קורה. חבל. לא מזמן סיפר רוני בראון שהאלבום של ריטה שיועד בזמנו לחו"ל, נכשל קודם כל בגלל רמי וריטה, שהעדיפה להישאר כוכבת בארץ מלהתחיל מחדש דרך חתחתים באירופה. אפשר לקוות שהאלבום החדש של דיקלה לא ישלם את מחיר ההצלחה שלה בחו"ל.

כישרון עובר בירושה. רן דנקר קיבל מאבא שלו קול יפה, חוש מוזיקלי ויכולות משחק (חפשו ביו טיוב את האבא אלי שר ג'אז). עיליי אשדות קיבל מאבא שלו את היכולת להפיק להיטי פופ באיכות וברמה שמשאירים אבק למתחרים. כשמוסיפים את אקו, ראפרית וזמרת שיודעת את העבודה, מתקבל להיט אורבני-לילי שעושה חשק לצאת איתם למסיבה ולפרק את הבר, עד שנשתגע או עד שיסגרו את המועדון, גם אם מדובר בספריה הלאומית הנטושה, שבה צולם הקליפ. כבר אמרנו שההצלחה של נס וסטילה גרמה לפופ המקומי להתחיל להסתדר בזוגות ולהוציא דואטים, ובמקרה הנוכחי הצימוד הצליח, כשהשורה שתיזכר מהשיר הזה היא "הולך ברחוב ומאוהב כמו כלב". רן דנקר הוא סלב-על ומולטי טאלנט, שיכול לעשות הכל ובשנים האחרונות מצא את מה שהכי מתאים לו, להיות זמר פופ-דאנס רומנטי עם קריצה למציאות, שהכריזמה והנוכחות התקשורתית שלו משמשות כמנוע לקריירת השירה שלו ולא מאפילות עליה. כאן הוא הרוויח עוד להיט שירים את הקהל בהופעות.

מפה לשם, דנה אינטרנשיונל כבר בת 55 ובשנה הבאה ימלאו 30 לאלבום הבכורה שלה. כבר שלושה עשורים שהיא משמרת את מעמדה כדיווה, ולא נראה שזה עומד להשתנות בקרוב. השנה נדם קולה. המלחמה גרמה לה להפסיק לשיר. עד שהגיע מותו של אדם, אותו העריצה בילדותה, מופע המחווה לזכרו, בו ביצעה שני שירים, "הכרזת מלחמה" ו"שקיעה אחת", שיוצא עכשיו כשיר ראשון שלה מאז ה-7.10. יש כאן הפקת פופ-דאנס מצוינת של אסי טל, שגורמת לשיר הזה להישמע כמו שיר של דנה, והיא עצמה שרה אותו כאילו נכתב עבורה, וכדרכה, כזמרת דאנס, שנחשב לז'אנר "קריר", היא מצליחה לגעת ולרגש, גם כשהפלייבק נשמע מועדוני לגמרי וגם כשהעולם מסביב משתגע. פלייליסט חובה.

כבר 25 שנה שהקיבוצניק ממעברות הוא אחד הגיטריסטים והאמנים הכי עסוקים בארץ, ורגע לפני אלבום סולו שמיני הוא מוציא את אחד השירים היפים שלו, שכמובן מתייחס למצב. "אנחנו רצים, אנחנו נשרפים, נגמר הזמן, הלקח נלמד", הוא שר בפזמון, ובבית השני הוא מודאג מהעתיד ומנסה לחזות אותו בחלומות.

כל זה באמצעות השירה הגבע אלונית שהיא תמיד גם מספיק רוקיסטית וגם מספיק רכה ונעימה וכמובן על רקע גיטרות חשמליות מעולות (יחד עם ניר גבע), שהפכו לסימן ההיכר שלו, והבס תופים של להקתו "ויגן פרנדלי", ג'נגו עמיר רוסיאנו ואסאפיס אסף רייז. יחד עם שני הסינגלים הראשונים שיצאו מהאלבום החדש, "Running down" ושיר הנושא "I NEVER LAND", מצטייר אלבום שאף חובב רוק אמיתי לא יכול להרשות לעצמו להחמיץ אותו.