ההפתעה הענקית של ריטה מראה כמה יפה יכול היה להיות כאן

מהרגע שהפזמון של הרצועה הפותחת "Boom Boom Boom" מתחיל להתנגן, קשה להתנגד לו. זה הקסם של שיר פופ טוב: הקול והקצב משתלטים עליך כמעט בלי שאתה מרגיש. הכינור, האנחות ברקע, שופכים צבע באוזניים. הפה מתחיל לזמזם. הגוף מתחיל לזוז. ואז נזכרים: מאחורי הרצועה המוצלחת הזאת לא עומדת כוכבת טיקטוק בת 20 וגם לא נציגה של מדינה ים תיכונית באירוויזיון. מי כן? זמרת עם קריירה שמתפרסת על חמישה עשורים, שראתה הכול ועברה כבר הכול, ולא מתביישת להמציא את עצמה מחדש בפעם המי יודע כמה באלגנטיות מרשימה.

וזה בעצם הסיפור של "Duende", הפרויקט המשותף של ריטה והמפיק הוותיק אייל ליאון קצב (ELK). פרויקט שהוא כמעט שעה של כיף, עם 13 שירים מופקים לעילא, גרוב ממכר ועשיר, ארומה קוסמופוליטית עם נגיעות ים תיכוניות ולא פחות משבע שפות (!). במסע הבינלאומי שלה - ובכל זאת: היא יודעת משהו על העולם הזה - יש עליות ומורדות, אבל אין בו שיר אחר רע, ובשורת הרכיבים שלו יש אפס מאמץ. כמה קלאס. תבדקו ותיווכחו בעצמכם.

בשביל אחת הזמרות הישראליות הגדולות אי פעם, השלב הנוכחי בקריירה מעניין במיוחד: הוא נוצץ דווקא כשהיא יוצאת מגבולות הגזרה המצופים. פרויקט הפרסית שפתח את התיאבון או האוטוביוגרפיה הנוגעת ללב, סיקרנו במפתיע הרבה יותר מאלבום המיינסטרים האחרון שלה בעברית. מסתתר כאן מוסר השכל לאמנים שמאחוריהם קצת היסטוריה: עם כל כך הרבה ניסיון, ידע ויכולת, אין טעם לעמוד במקום. להיפך: אין תבלין טעים יותר מהאומץ לנסות משהו אחר; וכשמשוחררים ממשקולות הציפיות והתבניות, הרבה יותר קל לעוף, בטח עם חברים כל כך טובים.

וריטה ואייל ליאון קצב עפים כאן, בין גיטרה לחצוצרה, כאילו אין טבעי מהדילוג הזה. רגע באיטלקית ("Fuzz Fiesta" הכיפי), רגע בפרסית ("Molla Mammad Jan", אחד השירים המעולים באלבום, והיחיד שהוא גרסת כיסוי), רגע באווירת אייטיז ("Chakhla"), רגע בטריפ אוריינטלי ("Abra Cadabra"). זו כיתת אמן של מבצעת גדולה: כל רצועה היא אתגר, ובכולם ריטה עומדת בהצלחה - לפעמים באה גדול, לפעמים באה קטן, זורמת עם הסגנונות ומתערבבת בהם. לא מעט קרדיט מגיע כאן גם לשותף השקט ELK: פרטנר טוב הוא מי שיודע בדיוק למצוא את היתרונות שלך בכל תחנה ותחנה, גם בנופים חדשים לחלוטין. קצב הצליח.

כן, היה עוד לאן להעפיל: בתוך המגוון הזה אין בלדה עוצמתית במיוחד שקורעת את הלב, אבל בינינו, בשביל לב קרוע אפשר להסתפק בכל מה שקורה מסביב. ואמנם, כשריטה מערבבת בין פרסית, ספרדית, הודית, ערבית, איטלקית, צרפתית ואנגלית, המסע הבינלאומי הזה מזכיר מה יכול היה להיות כאן אם ישראל לא הייתה שקועה במלחמות נצחיות אלא חוגגת את העושר האנושי, המוזיקלי והלשוני, ומשתלבת בעולם בגאווה וביופי. אבל רעיונות יפים לחוד ומציאות לחוד. בינתיים, יש לנו יותר מדי בומים, ופחות מדי "Boom Boom Boom".

באמצע "עננה", השיר האחרון באלבום הבכורה של הראפר אברהם לגסה, הוא שר: "הנה באתי ופניי לשלום, בני אנוש". זאת שורה מצחיקה אבל גם אמיתית: לגסה, שחלק מכם נתקלתם בו כבר השנה כשהתארח בשיר "במקום שאני גר" של ג'ימבו ג'יי, הוא כישרון בוהק מכוכב אחר, והראפ שלו לא נשמע כמו שום דבר אחר בישראל.

הוא יורה מילים במהירות של נואה ליילס וצועק את כל הנשמה החוצה, ובבת אחת חותך, תוך כדי שיר, לסיפור איטי על אלטר אגו בשם "קונו", שעל שמו נקרא האלבום. בשיר הפתיחה, בחיי, הוא אפילו שר ראפ ביפנית, עניין כנראה חסר תקדים במוזיקה הישראלית. ב"תודה רבה" גם רביד פלוטניק הגדול מגיע לתת כבוד, וב"רעידת אדמה", השיר הטוב באלבום, כבר נשאר רק להסיר את הכובע.

לגסה שר כאילו רודפים אחריו, כאילו הוא נלחם על חייו, כאילו אם לא יספיק לשחרר את כל המילים יקרה אסון. אבל הוא מספיק, ולא קורה אסון אלא נס: אלבום כמו "קונו" נחת כאן מהחלל החיצון, חד ובועט ומהיר כמו הרוח, ומעל הכול - ייחודי.

דכדוך לא חסר כאן עכשיו. גם לא אובדן. אבל אם כבר להתכרבל בעצב עם אלבום אחד בשנה שכולה שיברון לב אחד גדול, כנראה שזה צריך להיות האלבום "הרגעים הקטנים האלה" של פלורה, הלא היא לירון משולם - מוזיקאית שמסתובבת באינדי הישראלי כבר יותר מעשור ומגיעה לשיאה באלבומה הרביעי, האישי כל כך. אוסף השירים הזה מתעסק בהפיכה של המוזיקאית לאם, ובמקביל, ואולי בעיקר, עם המוות של אמה, השתיקות של אביה, הזיכרונות מסבא וסבתא והקשר המורכב עם אחיה. ובתוך כל אלה: צמיחה, כנות, היעדר, פיוס והחלמה.

לא רק התוכן אינטימי אלא גם ההפקה הרזה של תום מאירה ארמוני ושל פלורה עצמה, שמצמצמת את המרחק בין המוזיקאית למאזינים עד לקרבה צפופה ומרגשת. ובסוף הדרך, אחרי כמה וכמה רגעים קסומים, כובשים ועצובים, משיר הנושא, דרך "אמא" ועד "היא החליטה ככה", "הרגעים הקטנים האלה" עושה את מה שמוזיקה עושה יותר טוב מהכול: עוזר להתגבר.