כשטים ברטון לא במיטבו, הוא בלתי נסבל; אבל כשהוא במיטבו - סרטיו הם מופת של יצירתיות ושאר רוח. זה היה נכון למשל ל"ביטלג'וס", אחד מלהיטיו המופרעים והמופלאים הראשונים, שיצא ב-1988 והפך לפולחן, וזה נכון במידה מסוימת גם להמשכון שלו, שעלה לאקרנים בארץ וברחבי העולם בסוף השבוע האחרון.
כזכור, "ביטלג'וס" המקורי התחיל בצורה מורבידית באופן יוצא דופן להוליווד באותה תקופה: הוא הציג זוג צעיר מקונטיקט שמת בתאונת דרכים משונה. בהמשך לכך, הם חוזרים לביתם כרוחות רפאים ומגלים בו משפחה של יאפים מעצבנים שעברו אליו מניו יורק. כדי לסלק אותם, השניים פונים לביטלג'וס - רוח זדונית שמתמחה במשימות שכאלה.
הסרט הזניק את הקריירה של ברטון וגם של וינונה ריידר, שגילמה את לידיה, הבת הגותית של זוג הסחים. היא נמשכה לעולם המתים וביטלג'וס נמשך אליה ואף ניסה לכפות עליה להתחתן עמו.
הפעם ריידר שוב מגלמת את לידיה, אבל היא כבר בעצמה אמא לילדה מתבגרת - אסטריד,
טינאייג'רית שחיה בפנימיה אבל נדרשת לחזור הביתה בעקבות מוות במשפחה. הדבר מוביל לשרשרת אירועים. במהלכם, הנערה נתקלת בעלם חמודות בן גילה שמסתיר סוד אפל, תרתי משמע. המפגש הזה פותח מחדש בפני משפחתה את השער לעולם המתים, ובסופו של דבר הם גם פוגשים שוב את ביטלג'וס - המתגלה כזדוני מתמיד.
אם בסרט הקודם ההתמקדות היתה בדור ההורים, הפעם היא בדור הצעיר יותר. אסטריד היא הגיבורה כאן. מגלמת אותה ג'נה אורטגה, שפרצה אצל ברטון בסדרה "וונסדי", וניכר ש"ביטלג'וס ביטלג'וס" מנסה לקרוץ למעריצים שלה ושל "דברים מוזרים" (שריידר היא כמובן אחת מכוכבותיו), ובכלל לדור הנטפליקס.
אורטגה, שבדיוק חתמה על עצומה הקוראת לעצור מכירת נשק לישראל, היא פשוט שחקנית נפלאה. זה היה ניכר באחד מסרטיה הראשונים, "יום הכן", וזה בולט גם כאן. יש לה נוכחות ייחודית ועוצמתית, ובקיצור - יש לה את זה. את ביטלג'וס מגלם שוב מייקל קיטון, המוכיח מחדש שהוא אחד השחקנים האמריקאים הלא מוערכים דיים בימינו (וסליחה ממי שכן מעריך אותו כהלכה ולא מבין על מה אנחנו מדברים). אומרים שאלוהים נותן אגוזים למי שאין לו שיניים, אבל לקיטון יש שיניים חדות וברטון נותן לו שקית מלאה באגוזים שהוא עושה איתם את המיטב, בתצוגת משחק שהיא טור דה פורס של ממזריות מדליקה, מבריקה ומשולחת רסן.
גם עבודת הבימוי של ברטון מתפוצצת מרוב כישרון, רעיונות ומוטיבציה. הוא מיטיב למצוא פתרונות לאתגרים ולהפוך חסרונות ליתרונות. כך, למשל, הבמאי לא היה יכול להשתמש בג'פרי ג'ונס, שגילם את האבא בסרט הראשון אך כיום ידוע בעיקר כעבריין מין מורשע. כדי להציג את דמותו ואז להיפטר ממנה, הקולנוען משתמש באנימציה בצורה מקורית וגאונית. יש עוד כמה רגעים שמתחשק למחוא להם כפיים: רגע אחד מזכיר את הלוני טונס בשיאם. רגע אחר מציג סופת חול בצורה שמשתווה באיכותה לסצינות דומות ב"חולית 2" שגם כן יצא השנה, ויש פה עוד כמה פנינים.
אך יש גם צרות. הבעיה העיקרית היא שקורה בסרט הרבה, אבל לא קורה בו כלום. נוסף לכל מה שהזכרנו, יש בו אינספור דמויות וקווי עלילה, ורובן חולפות מהר בלי להותיר חותם ונראות זניחות למדי. בעיה נוספת היא שהתסריט מתמקד יותר מדי בדינמיקות של לידיה ומשפחתה, אותן למדנו להכיר בפרק הקודם. אך עד כמה ש"ביטלג'וס" הוא להיט איקוני ופולחני, זה לא שבילינו את שלושים השנה האחרונות במחשבה על המשפחה שעומדת במרכזו ועל מה שעובר עליה, כך שהניסיון לעניין אותנו בסאגות שלה קצת תמוה.
בצד התצוגות המעולות של אורטגה וקיטון, יש כאן הופעות פחות מוצלחות. ריידר לא מרשימה במיוחד, וכמה שחקנים מתבזבזים לגמרי. יש כנראה חוק שווילם דפו חייב להופיע בכל סרט, אבל מעבר לכך - לא ברור מה הוא עושה כאן. גם ההופעה של מוניקה בלוצ'י לא ברורה.
חבל, כי הסרט לא מעיק ולא מזיק לרגע, ויש בו הרבה מומנטים של התרוממות רוח. לא ברור למה לא שמו עוד קצת את הרגל על הגז, כי ל"ביטלג'וס ביטלג'וס" היה סיכוי אמיתי להתקרב ואפילו להשתוות לרמה המופלאה של קודמו. הוא לא מאוד רחוק משם, אבל הוא גם לא ממש שם.
ובכל זאת, "ביטלג'וס ביטלג'וס" כנראה יהיה להיט - בגלל הפופולריות של הסרט הראשון, שגם הוליד כל מיני פרויקטים-חוץ קולנועיים מצליחים, למשל מיוזיקל בימתי; בגלל הפופולריות של אורטגה; בגלל שהקהל התגעגע לברטון; ובגלל שבסך הכל הוא מעלה חיוך - וזה מה שכולם צריכים עכשיו.
לרבים שיצפו בסרט מחכה תזכורת יפה ורלוונטית. הוא צולל לעולם המתים כדי לתאר אותו בצורה מסעירה ומשכרת חושים, ובכל זאת טורח להזכיר לנו שהחיים בעולם החיים כיפיים הרבה יותר, אז חבל לא לנצל אותם.