עבור חלק מהקהל העולמי שיצפה ב"חולית - חלק 2", המדבר הוא נוף יפהפה ואקזוטי. עבורנו פה בארץ, המדבר הוא היומיום, תדלוק בצומת בית קמה, הדרך חזור באוטובוס מטיול שנתי באילת. כשאני חושב על המדבר אני חושב על מחנה סיירים: ארבעה חודשים טירונות, ארבעה חודשים אימון מתקדם. לא אוכל לומר שנהניתי, אבל זאת הייתה חוויה. וזה לא היה מרהיב כמו ב"חולית - חלק 2", אבל זה בוודאות היה הרבה יותר מעניין.
אין סיבה להישאר אדישים מול מה שיש לסרטו החדש של דני ווילנב ("המפגש", "בלייד ראנר 2049") להציע: העיצוב, הצילום, הסאונד, האפקטים - כל אלה מאוד מרשימים. בשביל מי שבא לקולנוע בשביל הקול והתנועה, שני סרטי "חולית" נותנים מעל ומעבר. אבל אני פה גם, ובעיקר, בשביל הסיפור. סיפורים לא יכולים לעבוד בלי דמויות שמזיזות לי, ולא מצאתי כאלה בשני חלקי "חולית", שעושים קולות של סדרת סרטים מאוד, מאוד ארוכה.
בשביל מי שפספס, מדובר באפוס מדע-בדיוני שמתרחש בעתיד הרחוק מאוד, ובקיצור נמרץ הוא מציג את היריבות בין שני בתי אצולה, אטראידיס והארקונן, על השליטה באראקיס, כוכב לכת מדברי והמקור לתבלין רב עוצמה. הצופה מלווה את בית אטראידיס, וליתר דיוק, את פול: יורש העצר הצעיר לכס המלכות. בסוף הסרט הראשון פול קיבל על עצמו את הנבואה שמבטיחה שהוא זה שיביא שלום לאראקיס, ולתושביה הדררים.
בסרט השני, על פול לעבור את דרך החתחתים שתבטיח לו את אמונם של הדררים השבטיים בשעה שהוא מנהיג אותם בקרב מול בית הארקונן. על הדרך, אנחנו לומדים יותר על השושלות המתחרות, מקבלים קצת מהאהבה המתוקה שנרקמת בין פול ובין צ'אני, הדררית היפהפייה, רואים איך פול נהיה למנהיג ישועי ואמו ההריונית נהיית לדמות רוחנית עליונה (בשעה שנרקם קשר מיוחד בינה ובין בתה שטרם נולדה). וכל זה כל כך שעמם אותי.
הכל ביקום של "חולית" קודר ורציני. לכאורה, הז'אנר מחייב - אנחנו הרי פה באפוס פנטסטי ומכובד שמבוסס על קלאסיקה ספרותית. לא באנו בשביל הדאחקות. ומצד שני, אין חוק שאוסר על זריקת מרץ ליקומים כאלה: ב"שר הטבעות" קיבלנו שמחת חיים וצחוקים מצד ההוביטים, ב"משחקי הכס" קיבלנו חרמנות מתפקעת מצד כל דמות שנייה. אבל ב"חולית" אין חן או סקס. הבימוי של ווילנב מרשים אבל לא מרגש, בין השאר בגלל שהתסריט לא הציע לו את האפשרות לרגש. יש פיצוצים והם מרהיבים, יש אקשן והוא רחב יריעה, אבל הקרבות והבומים לא עירבו אף דמות שהזיזה לי, ולכן לא נסחפתי לתוכם. אתם מבינים, ב"חולית" אין בני אדם: יש דמויות.
והדמויות האלה מדברות במטבעות לשון מיוחדים, הן זורקות כבדרך אגב מושגים פנטסטיים שאמורות לבנות עולם שלם באגביות, אבל שום דבר לא אגבי בעולם של "חולית": הכול גדול, הכול חייב שם ומונח משל עצמו. על הנייר זה אולי נקרא טוב, אבל כששחקנים אמיתיים מתבקשים לומר את הג'יבריש הזה, הם עשויים להיראות כאילו לא הבינו מה הרגע יצא להן מהפה.
ופה אנחנו מגיעים לבעיה הכי גדולה של "חולית" - כוכביו. טימותי שאלאמה בתפקיד פול מבצע פה את אחד התפקידים הראשיים האנמיים ביותר שראיתי בסרט הוליוודי כבר תקופה ארוכה: אחד השחקנים הכי בולטים בתעשייה מספק תפקיד אנמי, עייף, חסר אנרגיה וכריזמה. לצדו זנדאיה, לכאורה הכוכבת של הרגע, שמגלמת את אהובתו הלוחמת - וגם היא מסתובבת סרט שלם עם פרצוף חמוץ. כשהשניים סוף סוף מממשים את אהבתם אין שם ולו ניצוץ אחד של כימיה.
הם לא היחידים שמאכזבים: אוסטין באטלר בתפקיד הנבל התורן נוהם בצרידות שאמורה להטיל אימה אבל בעיקר נשמע כאילו הוא חייב כוס תה קמומיל אחרי כל טייק; פלורנס פיו מתבזבזת בתפקיד משעמם, שרלוט רמפלינג גם; וכריסטופר ווקן פשוט נמצא שם, עם פרצוף של אחד שהסוכן שלו עומד מאחורי המצלמה ומנופף בפניו בצ'ק. רבקה פרגוסון בתפקיד ליידי ג'סיקה, אמו של פול, דווקא עושה עבודה טובה.
ובשלב שבו פניה הנאוות של פרגוסון כוסו בקעקועים שבטיים, "חולית" הפסיק לשעמם אותי והתחיל להרגיז אותי. מהר מאוד "חולית - חלק 2" מתבסס כסרט על תרבות ילידית שנאבקת בכובש אכזר - ומה שאולי עבר כפרשנות פוליטית מעניינת בספר נראה כמו חנופה מערבית ואוריינטליסטית למיש-מש של תרבויות עלק-עממיות עלק-אותנטית מרחבי העולם.
כוהנות הדת ובנות הגשרית של "חולית" נראות כמו שילוב משונה בין נשות שבט מאוריות למוסלמיות פונדמנטליסטיות. הדררים נראים כמו חיקוי מד"בי מטופש לכל מה שנשמע ערבי, עם שמות ומונחים כמו "שייח חולוד" ו"מואדיב", מבטא לא-אחיד ובדיחות על אשכנזים שלא יודעים לאכול חריף. וכמו ב"לורנס איש ערב", "רוקד עם זאבים" ו"אווטאר", גם כאן הלבן המכובד יהיה זה שייטמע בתוכם ויוביל אותם לקרב.
כשהקרב הגיע לסיומו שמחתי: סיפור שהתחיל בחלק 1 יסתיים בחלק 2. וידעתי ש"חולית" היא קלאסיקה ספרותית, אבל לא ידעתי שיש לה כל כך הרבה כרכים! ווילנב חצה את הספר הראשון בסדרת חולית לשני חלקים, שנגמרו בהבטחה די ברורה לעוד מנה גדושה של כל הכיף הזה. האחים וורנר עוד לא הכריזו רשמית על "חולית: משיח - חלק 1" או משהו בסגנון, אבל הסרט נגמר בטון שמבהיר שעלינו להיערך לסאגה שלמה. כבן לעם הנצח אני לא מתנגד לדרך ארוכה, אבל מיציתי סאגות קולנועיות של עשרות סרטים בערך ב-2022. המדבר הוא מקום יפה, אבל כשיצאתי מ"חולית - חלק 2" אמרתי לעצמי את שאמרתי בפעם האחרונה שיצאתי ממחנה סיירים - אני למדבר הזה לא חוזר.