אולי זאת בכלל אשמתי. פשוט נמאס לי. נמאס מהאולפנים הזחוחים, מהתוכן הממוחזר, מכל הזבל שמסביב. סוף היום. רציתי לראות משהו אחר. הלכתי לנטפליקס, ונפלתי על אירוע גלובלי בשידור חי. לא משהו שקורה בכל יום בשירות שמבוסס על ספריה אינסופית.
בנטפליקס עולים יותר ויותר כאלה, מתוך שאיפה ליצור מחדש מדורת שבט, לשחזר הצלחה של אירועי ספורט המוניים כמו המונדיאל והאולימפיאדה, ולנצל את הכוח של השירות כדי לכנס כמה שיותר צופים בכל העולם באותו זמן. הם הולכים על זה בכל הכוח, כי הם חושבים שזה העתיד. העתיד, אם כן, הוא תחרות אכילה. ולא סתם תחרות אכילה. אכילה של נקניקיות. אוהבים נקניקיות? אני מאוד, אבל עכשיו פחות.
וכך, "Chestnut נגד Kobayashi: עד הנקניקייה האחרונה", הפך לאירוע גלובלי בשידור חי. עם שופטים, פרשנים, וכמובן, ואולי בעיקר, קהל מעריצים נלהב. בארצות הברית, כך מסתבר, מדובר בסיפור גדול, ותחרויות אכילה מושכות קהל ואמוציות. טאקרו קוביאשי וג'ואי צ'סטנאט הם שניים מהטיטאנים של "הספורט", ובעשורים האחרונים הם מחלקים ביניהם את התארים. יכול להיות שזה עניין תרבותי שאני לא ניגש אליו ברגישות הראויה, אבל בעיניים שלי זה לא בלתי חולני: זו תחרות כל כך מופרעת, קשה לצפייה, שבמרכזה דחיפה מהירה באופן מבהיל של אוכל לפה באופן שהוא הרסני במהותו, פיזית ואסתטית. תחרויות בישול מבוססות על אשליה של טעם טוב. תחרויות אכילה משדרות את ההיפך המוחלט.
אז אחרי אירוע מקדים, חינני באופן יחסי בלבד, שכלל שבירת שיא גינס באכילת אבטיחים בשלוש דקות, ואחרי פרומואים שמציגים את שני הטוענים לכתר, צ'סטנאט וקוביאשי, כספורטאים לגיטימיים לכל דבר עם שגרת אימונים וכמובן היסטוריה של תחרות כדי ליצור רושם של אירוע דרמטי, מגיע הדבר האמיתי. עכשיו הם נלחמים על כל הקופה כדי ליישב סופית את החשבון: מי אוכל יותר נקניקיות בעשר דקות, אחת ולתמיד.
זה נשמע חביב, אבל קשה לתאר במילים כמה המראה הזה מבחיל. כשקיר זכוכית ביניהם, הם דוחפים במהירות שיא נקניקיה בלחמניה אחרי נקניקיה בלחמניה. אחרי דקה, לצ'סטנאט היו כבר 12 בתוך הבטן. אני חוזר: נקניקיה בלחמניה כל חמש שניות. אסור להפריד נקניקיה מהלחמניה, לפי החוקים של התחרות, וכדי להקל יש להם כמה כוסות מים ענקיות לידם. פירורים מתערבבים בנוזלים, לחם בשאריות בשר.
זו בעצם חגיגה של אמריקה, של מזון מהיר, של אשליה של גדולה בקיום עלוב. והקהל בטירוף, שואג, משתולל. הם לובשים כובעים בצורת נקניקיה וחולצות תואמות. במקהלה מבהילה, הם רוצים שידחפו יותר נקניקיות. באווירה כמעט פשיסטית, הם רוצים ניצחון בכל מחיר. כמו ההמון מול הגלדיאטורים, הם חייבים הכרעה. אבל למה בכלל הם מריעים?
הפער רק גדל ובסופו קוביאשי מובס. הוא אכל "רק" 67 נקניקיות בעשר דקות. צ'סטנאט אכל 83. הוא מקבל חגורת אליפות כאילו היה מתאגרף, וגביע של נקניקיה מוזהבת עם סמל נטפליקס, למרבה הביזאר. הם אכלו ואכלו ואכלו, אבל בסוף אני רציתי להקיא.
אולי זה באמת ולשם אנחנו הולכים: בידור יותר ויותר וקיצוני, חגיגה של התבזות אנושית והרס עצמי וכולם מוחאים כפיים. זה כל כך נורא. אם זה העתיד של הטלוויזיה, אנחנו גמורים.