כמיהה לאורך הדורות: קראו את פתיחת הרומן החדש "הנערה הגרמניה"

הייתי כמעט בת שתים-עשרה כשהחלטתי להרוג את הורי.
קיבלתי החלטה. אני אלך לישון ואחכה שהם יירדמו. היה קל לדעת מתי כי אבא נעל תמיד את החלונות הכפולים, הגדולים והכבדים וסגר את הווילונות העבים, שהיו בצבע ברונזה-ירקרק. הוא חזר על אותם דברים שאמר בכל ערב אחרי הארוחה, שבאותם ימים היתה לא הרבה יותר מקערית מהבילה של מרק בטעם כלום.
"אין מה לעשות. הכול נגמר. אנחנו צריכים לעזוב."
ואז אמא היתה מתחילה להאשים אותו בצעקות, עד שקולה נשבר בבכי. היא פסעה כה וכה ברחבי הדירה, מבצרה בלב העיר השוקעת — החלל היחיד שהכירה זה למעלה מארבעה חודשים — עד שהתישה את עצמה. ואז היתה מחבקת את אבא, ויללותיה החלושות היו גוועות סוף-סוף.
החלטתי לחכות שעתיים. הם לא יתנגדו. ידעתי שאבא כבר הרים ידיים ורצה ללכת. עם אמא יהיה קשה יותר, אבל היא לקחה כל כך הרבה כדורי שינה כך ששנתה תהיה עמוקה, שרויה בניחוחות תמציות היסמין והגרניום שלה. היא העלתה בהדרגה את המינון, אבל עדיין התעוררה בבכי באמצע הלילה. נהגתי למהר אליה לראות מה קרה, אבל דרך הדלת הפתוחה למחצה ראיתי רק את אמא בוכה בזרועותיו של אבא, ממאנת להתנחם, כמו ילדה קטנה שהתעוררה מחלום רע. רק שאצלה הסיוט היה בשעות
הערות.
אף אחד כבר לא שמע את זעקותי שלי. הן לא הטרידו אף אחד. אבא אמר לי שאני חזקה. שאשרוד כל מה שיקרה. אבל לא אמא. הכאב כרסם בה. היא היתה הילדה בבית שבו אור יום הפך לאסור. במשך ארבעה חודשים היא בכתה בכל לילה מאז התמלאו רחובות העיר שברי זכוכיות וצחנת אבק שרפה, ברזלים ועשן. באותם ימים הורי התחילו לתכנן את בריחתנו. הם החליטו על נטישת הבית שבו נולדתי ואסרו עלי ללכת לבית הספר, שבו אף אחד כבר לא רצה בחברתי. ואבא נתן לי במתנה את המצלמה השנייה שלי.
"כדי שתוכלי להותיר אחרייך שובל של סימני דרך ליציאה מהמבוך כמו אריאדנה," הוא לחש.
העזתי לחשוב שיהיה הכי טוב להיפטר מהם.
חשבתי לפורר אספירין באוכל של אבא, או לגנוב את כדורי השינה של אמא — היא לא תשרוד שבוע בלעדיהם. הבעיה היחידה היתה, לפני הכול, הספקות שלי. כמה אספירין צריך לבלוע כדי לעשות לו אולקוס קטלני, דימום פנימי? כמה זמן אמא באמת תוכל לשרוד בלי שינה? כל שיטה שכרוכה בדם לא באה בחשבון, כי לא הייתי מסוגלת לראות דם. הדרך הטובה ביותר להביא למותם היתה חנק. פשוט לחנוק אותם עם כרית פוך ענקית. אמא תמיד אמרה שהחלום שלה הוא למות בהפתעה בשנתה. "אני לא סובלת פרידות," נהגה לומר במבט ישיר אלי — או, אם לא הקשבתי, היא אחזה בזרועי ולחצה עליה במעט הכוח שנשאר לה.
לילה אחד התעוררתי בדמעות, במחשבה שהפשע שלי כבר בוצע. ראיתי את גופותיהם חסרות החיים של הורי אבל לא יכולתי להזיל דמעה. הרגשתי חופשייה. עכשיו לא יהיה אף אחד שיכריח אותי לעבור לגור בשכונה מלוכלכת, להשאיר מאחור את כל ספרַי, את התמונות שלי, את המצלמות שלי, לחיות בפחד שאמי ואבי ירעילו אותי למוות.
התחלתי לרעוד. קראתי, "אבא!" אבל אף אחד לא בא לעזרתי. "אמא!" לא היתה תגובה. לְמה הפכתי? איך הגעתי לשפל כזה? מה אעשה עם גופותיהם? אחרי כמה זמן יתחיל הריקבון?
כולם יחשבו שהם התאבדו. איש לא יוכל לערער על כך. הורי סבלו ארבעה חודשים ברצף עד אז. אנשים יראו בי יתומה. אני אראה בעצמי רוצחת. לפשע שלי היתה הגדרה מילונית. חיפשתי אותה. מילים נוראות. בשרי נעשה חידודין-חידודין רק מאמירתן. רצח אב. ניסיתי לומר בקול ולא הצלחתי. הייתי רוצחת.
היה קל כל כך לזהות את פשעי, את אשמתי, את כאבי. מה עם הורי, שתכננו להיפטר ממני? האם יש מילה מיוחדת לאדם שהורג את ילדיו? האם זה פשע כה חמור שאפילו אין לו הגדרה במילון? המשמעות היא שהם יכולים לחמוק מהמעשה ללא עונש, ואילו אני איאלץ לשאת את משקל המוות ואת המילים המבחילות. אדם יכול להרוג את הוריו, את אחיו ואת אחיותיו. אבל לא את ילדיו.
שוטטתי בין החדרים, שנראו לי קטנים וחשוכים יותר ויותר, בדירה שבקרוב לא תהיה ביתנו. הרמתי את עיני לתקרה שמעבר להישג ידי, התהלכתי במסדרונות שעל קירותיהם תמונות של בני משפחה שהלכו ונעלמו. אור ממנורה עם אהיל לבן בספרייה של אבא חלחל למסדרון שבו עמדתי חסרת כיוון, חסרת יכולת תנועה. ראיתי את כפות ידי הלבנות מזהיבות.
פקחתי את עיני והייתי באותו חדר שינה, מוקפת בספרַי הישנים ובבובות שמעולם לא שיחקתי בהן ולעולם לא אשחק. עצמתי את עיני והיתה לי הרגשה שבעוד זמן לא רב נימלט ליעד שאינו ידוע מראש, על אונייה שתפליג לאוקיינוס העצום מנמל כלשהו כאן בארץ הזו, שאליה מעולם לא היינו שייכים.
בסוף לא הרגתי את הורי. לא היה צורך. אבא ואמא היו האשמים. הם אילצו אותי להשליך את עצמי אל התהום איתם.

הריח בדירה הפך לבלתי נסבל. לא הבנתי איך אמא יכולה לחיות בין קירות מצופים במשי ירוק כטחב, שבלע את מעט אור היום שנכנס בעונה זו של השנה. זה היה ריחו של אזור סגור.
נותר לנו פחות זמן לחיות. ידעתי את זה. הרגשתי את זה. את הקיץ הקרוב לא נעביר בברלין. אמא הניחה כדורי נפטלין בארונות כדי לשמר את עולמה, והריח החריף מילא את הדירה. לא היה לי מושג על מה היא מנסה להגן, מאחר שעמדנו לאבד הכול ממילא.
"יש לך ריח כמו של הזקנות בגרוסֶה המבורגר שטראסה," ליאו התגרה בי. ליאו היה חברי היחיד. האדם היחיד שהעז להסתכל בפני בלי לרצות לירוק עלי.
האביב בברלין היה קר וגשום, אבל אבא נהג לצאת מהבית בלי המעיל שלו. בכל פעם שיצא מהבית באותם ימים, הוא לא היה מחכה למעלית אלא יורד במדרגות, שחרקו עם כל דריכה. אבל לי היה אסור להשתמש במדרגות. הוא לא ירד ברגל כי הוא מיהר, אלא כי העדיף לא להיתקל בשכנים אחרים מהבניין. חמש המשפחות שהתגוררו בקומות שמתחתינו חיכו בקוצר רוח לעזיבתנו. הדיירים, שהיו פעם חברים שלנו, כבר לא נהגו בנו בידידות. אנשים שנהגו להודות לאבא או שניסו להתחבב על אמא וחוג מכריה — נשים שהיללו את טעמה המשובח או שאלו בעצתה איך להתאים בין תיק בהיר לנעליים אופנתיות — הסתכלו עלינו עכשיו בהתנשאות ויכלו לקלל אותנו בכל רגע נתון.
אמא העבירה עוד יום בלי לצאת מהבית. בכל בוקר היא קמה וענדה את עגילי אבן האודם שלה וסירקה את שערה העבות והיפה, שהיה מושא לקנאתן של חברותיה בכל פעם שהופיעה בחדר התה של מלון אדלון. אבא כינה אותה האֵלָה, כי היא היתה מוקסמת מהקולנוע, הקשר היחיד שלה לעולם החיצון. היא מעולם לא החמיצה הקרנת בכורה של סרט בכיכובה של אלת המסך האמיתית, גרטה גרבו "האלוהית", בקולנוע פָּלאסְט.
"היא יותר גרמנייה מכולם," התעקשה בכל פעם שהזכירה את גרבו האלוהית, שהיתה למעשה שוודית. אבל בזמנו של הסרט "האישה האלוהית" הסרטים היו אילמים עדיין, ולאף אחד לא היה אכפת היכן נולדה הכוכבת.
אנחנו גילינו אותה. תמיד ידענו שיסגדו לה. ידענו להעריך אותה לפני כולם. לכן הוליווד הבחינה בה. ובסרטה המדבר הראשון היא אמרה בגרמנית מושלמת, "ויסקי — אבּר נישְט צוּ קְנָאפּ!"
לפעמים כשהם חזרו מהקולנוע, דמעותיה של אמא לא יבשו עדיין. "אני אוהבת סופים עצובים — בסרטים," היא הסבירה. "קומדיות הן לא בשבילי."
פעם היא אהבה להטיל את ראשה לאחור בדרמטיות בזרועותיו של אבא, להרים את גב כף ידה אל מצחה כשידה השנייה אוחזת בשובל המשי של שמלתה המשתפכת, ולהתחיל לדבר בצרפתית.
"ארמאנד, ארמאנד..." היא אמרה ברפיון ובמבטא כבד, כמו האלוהית עצמה.
ואבא היה קורא לה, "קמיל שלי."
"אֶספֶּר, מון אמי, אֶ סוּאָה בּיֶין סֶרטא דְיוּן שוּז, סֶה קֶה, קוּאָה קיל אריב, טָה מרגריט טֶה רֶסטֶרָה," היא ענתה לו בצחוק פרוע. "דומא נשמע נורא בגרמנית, נכון?"
אבל אמא כבר לא יצאה לשום מקום.
"יש יותר מדי חלונות ראווה מנופצים" היה התירוץ הקבוע שלה מאז הפוגרום הנורא בנובמבר האחרון, שבו אבא איבד את עבודתו. הוא נעצר במשרדו באוניברסיטה ונלקח לתחנה בגרוֹלמַנְשטראסה. הם החזיקו אותו שם מנותק בעוון דבר מה שמעולם לא הצלחנו להבין. הוא שהה באותו תא נטול חלונות עם אביו של ליאו, הֶר מרטין. אחרי שחרורם השניים התחילו להיפגש מדי יום, ופגישותיהם הדאיגו את אמא אפילו יותר, מחשש שהם מתכננים בריחה שהיא עדיין לא היתה מוכנה לקראתה. הפחד מנע ממנה לעזוב את מבצרה. היא חיה במצב תמידי של חרדה. לפני האירוע, היא נהגה ללכת לסלון האלגנטי של מלון קייזרהוף, שנמצא רק כמה רחובות מביתנו, אבל בסוף המקום התמלא באנשים ששנאו אותנו. אנשים שחשבו שהם טהורים, ושליאו כינה אותם עוֹגים.
פעם, היא היתה מתרברבת לגבי ברלין. אם יצאה למסע קניות בפריז, התאכסנה תמיד בריץ. ואם היא נסעה עם אבא להרצאה או לקונצרט בווינה, הם שהו באימפריאל.
"אבל לנו יש את אדלון, המלון המפואר שלנו באוּנטֶר דֶן לינדֶן. האלוהית התאכסנה בו, והנציחה אותו על המסך."
באותם ימים, היא נהגה להסתכל החוצה מהחלון, ולנסות למצוא סיבה לכל הדברים שקורים. מה נהיה משנותיה המאושרות? מה נגזר עליה, ולמה? היא הרגישה שהיא משלמת על חטאיהם של אחרים. של הוריה, של סביה — כל אבותיה בכל הדורות.
"אני גרמנייה, האנה. אני בת למשפחת שטראוס. אָלְמָה שטראוס. זה לא מספיק, האנה?" היא אמרה לי בגרמנית, ואז בספרדית, ובאנגלית, ולבסוף בצרפתית. כאילו מישהו מקשיב לה; כאילו כדי לחדד את המסר בכל אחת מארבע השפות שהיו שגורות בפיה.
סיכמתי להיפגש עם ליאו באותו יום כדי ללכת לצלם. נפגשנו בכל יום בקפה של פראו פלקנהורסט ליד הָאקֶשֶר מָרְקְט. בעלת הבית היתה מחייכת אלינו וקוראת לנו "בנדיטים" בכל פעם שראתה אותנו. אהבנו את זה. אם אחד מאיתנו איחר להגיע, הראשון שהגיע היה צריך להזמין שוקו חם. לפעמים קבענו להיפגש בקפה שליד היציאה מתחנת אלכסנדרפלאץ, שבו היו מדפים עמוסים בדברי מתיקה עטופים בניירות כסופים. כשליאו היה צריך לראות אותי בדחיפות, הוא חיכה לי בקיוסק ליד ביתי כדי שלא נצטרך להיתקל באף אחד משכנינו, שלמרות היותם דיירים שלנו, תמיד נידו אותנו.
כדי לא להמרות את פיהם של המבוגרים, עקפתי את המדרגות המצופות בשטיח, שאבק הצטבר בהן יותר ויותר, והשתמשתי במעלית. המעלית עצרה בקומה השלישית.
"שלום, פראו הופמייסטר," אמרתי וחייכתי לבתה, גרטל, שפעם היתה חברתי למשחק. גרטל היתה עצובה כי זמן לא רב לפני כן הכלבלב הלבן והיפה שהיה לה הלך לאיבוד. כל כך ריחמתי עליה.
היינו בנות אותו גיל, אבל אני הייתי גבוהה ממנה בהרבה. היא השפילה את מבטה ופראו הופמייסטר אמרה לה בחוצפתה, "בואי נרד במדרגות. מתי הם יעזבו כבר? הם מעמידים את כולנו במצב כל כך לא נעים..."
כאילו אני לא מקשיבה להן אלא רק הצל שלי עומד בתוך המעלית. כאילו לא הייתי קיימת בכלל. זה מה שהיא רצתה. שאני לא אהיה קיימת.
משפחות דיטמאר, הרטמן, ברוייר ושולץ התגוררו בבניין שלנו. השכרנו להן את הדירות. הבניין היה בבעלות משפחתה של אמי עוד בטרם נולדה. שהם יעזבו, אם כבר. הם לא היו מכאן. אנחנו כן. היינו יותר גרמנים מהם.
דלת המעלית נסגרה. היא התחילה לרדת וראיתי את כפות רגליה של גרטל.
"אנשים מטונפים," שמעתי.
שמעתי נכון? מה עשינו שנאלצתי לספוג דברים כאלה? במה חטאנו? מה היה פשענו? לא הייתי מטונפת. לא רציתי שאנשים יחשבו שאני מלוכלכת. יצאתי מהמעלית והתחבאתי מתחת למדרגות כדי לא להיתקל בהן שוב. ראיתי אותן יוצאות מהבניין. ראשה של גרטל היה מורכן עדיין. היא הפנתה את מבטה לאחור לחפש אותי, אולי רצתה להתנצל, אבל אמהּ האיצה בה.
"על מה את מסתכלת?" היא צעקה.
עליתי במדרגות בריצה, בבכי. כן, בכיתי מזעם ומחוסר אונים כי לא יכולתי להגיד לפראו הופמייסטר שהיא יותר מלוכלכת ממני. שאם אנחנו מפריעים לה, היא מוזמנת לעזוב את הבניין. זה הבניין שלנו. רציתי להרביץ לקירות, לשבור את המצלמה היקרה שאבא נתן לי. נכנסתי לדירה שלנו ואמא לא הצליחה להבין על מה אני כועסת כל כך.
"האנה! האנה!" היא קראה לי, אבל בחרתי להתעלם ממנה.
נכנסתי לחדר הרחצה הקר, טרקתי את הדלת, ופתחתי את הברז במקלחת. עדיין בכיתי. רציתי להפסיק לבכות אבל לא הצלחתי. נכנסתי לאמבטיה הצחורה עם הבגדים והנעליים. אמא המשיכה לקרוא לי עד שלבסוף הניחה לי לנפשי. שמעתי רק את המים הרותחים נשפכים עלי. הנחתי להם לשטוף את עיני עד שהן צרבו. את אוזני, את אפי, את פי.
התחלתי לפשוט את בגדי ולחלוץ את נעלי. הכול היה כבד יותר בגלל המים והלכלוך שלי. הסתבנתי. מרחתי את מלחי האמבט של אמי שגירו את עורי וקרצפתי את עצמי עם מגבת לבנה כדי להסיר כל תא טמא מעורי, שהיה אדום ונראה על סף קילוף. הגברתי עוד את זרם המים החמים, עד שהיו חמים מדי ולא יכולתי יותר. כשיצאתי מהמקלחת, קרסתי על אריחי הרצפה הקרים, המשובצים שחור-לבן.
מזל שנגמרו לי הדמעות. התנגבתי ושפשפתי את העור הזה שלא רציתי, ושאשיל מעלי, אם ירצה האל, אחרי כל החום שהמטתי עליו. בחנתי את נקבוביות עורי מול המראה המכוסה אדים. פנים, ידיים, רגליים, אוזניים — הכול — כדי לראות אם נותרו שרידים לטומאה. רציתי לדעת מי המלוכלכת עכשיו.
התכנסתי בפחד בפינה, רועדת, מכווצת, והרגשתי כמו גוש בשר ועצמות. זה היה מקום המסתור היחיד שלי. בסופו של דבר, ידעתי שלא משנה כמה אקרצף ואשרוף את עורי, אגזוז את שערי, אעקור את עיני ואהפוך לחירשת, גם אם אשנה את לבושי ואת דיבורי ואפילו את שמי, הם תמיד יראו בי טומאה.
אולי זה לא יהיה רעיון גרוע לדפוק על דלתה של פראו הופמייסטר ולבקש ממנה לבדוק שלא נותר על עורי שום כתם זעיר. להגיד לה שהיא לא צריכה להרחיק ממני את גרטל, שלא אשפיע לרעה על בתה, שהיתה בלונדינית מושלמת ומוקפדת בדיוק כמוני.
הלכתי לחדרי ולבשתי רק דברים ורודים ולבנים, הצבעים הטהורים ביותר שמצאתי בארון שלי. הלכתי לחפש את אמא וחיבקתי אותה, כי ידעתי שהיא מבינה אותי, למרות העובדה שבחרה להישאר בבית ולפיכך לא נאלצה להתמודד עם אף אחד. היא בנתה לה מבצר בחדרה, שבתורו היה מוגן על ידי העמודים העבים של הדירה, בבניין שנבנה מלבני אבן ענקיות והיו בו חלונות כפולים.
ליאו בטח כבר היה בתחנה והתרוצץ מצד לצד כדי להימנע מהיתקלויות עם כל הממהרים לרכבות.
ידעתי שהוא לפחות חושב שאני נקייה.

ביום שאבא נעלם, אמא שלי היתה בהיריון איתי. בחודש השלישי. היתה לה הזדמנות להיפטר מהתינוק, אבל היא לא ניצלה אותה. היא מעולם לא איבדה תקווה שאבא יחזור, גם לא כשקיבלה את תעודת הפטירה שלו.
"תנו לי הוכחה, דנ"א שלו, ואז נדבר," תמיד אמרה להם.
אולי מפני שאבא היה עדיין זר לה במובנים מסוימים — גבר מסתורי ומתבודד שאינו מכביר מילים — היא חשבה שהוא יכול להופיע שוב בכל רגע.
אבא שלי עזב בלי לדעת שאני עומדת להיוולד.
"אם הוא היה יודע שיש לו בת בדרך, הוא עדיין היה פה איתנו," אמא התעקשה בכל ספטמבר ככל שאני זוכרת את עצמי.
ביום שאבא לא חזר, אמא התכוונה להכין ארוחה חגיגית לשניהם בחדר האוכל המרווח שלנו, ליד החלון שממנו אפשר לראות את העצים במורנינגסייד פארק מוארים בפנסי הרחוב. היא התכוונה לבשר לו על ההיריון. היא עדיין ערכה את השולחן באותו ערב כי היא סירבה להודות בקיומה של האפשרות שהוא נעלם. היא לא פתחה את בקבוק היין האדום. הצלחות נשארו על המפה הלבנה במשך ימים. האוכל נזרק לפח. באותו
ערב, היא הלכה לישון בלי לאכול, בלי לבכות, בלי לעצום עיניים.
היא השפילה את מבטה כשסיפרה לי על כך. אילו היה הדבר תלוי בה, הצלחות והבקבוק היו עדיין על השולחן. ומי יודע, כנראה גם האוכל המצומק והרקוב.
"הוא יחזור," היא תמיד התעקשה.
הם דיברו על להביא ילדים לעולם. דיברו על ילדים כעל אפשרות רחוקה, פרויקט לטווח רחוק, חלום שהם לא ויתרו עליו. שניהם היו בטוחים שאם אכן יהיו להם ילדים יום אחד, שמותיהם יהיו מקס לבן ואנה לבת. זה היה הדבר היחיד שאבא דרש ממנה.
"זה חוב שאני חייב למשפחה שלי," נהג לומר לה.
הם היו ביחד חמש שנים, אבל היא מעולם לא הצליחה לדובב אותו על שנותיו בקובה או על משפחתו.
"כולם מתים" היה הדבר היחיד שהסכים לומר.
זה עדיין הטריד את אמא שלי, אפילו אחרי שנים.
"אבא שלך הוא חידה. אבל החידה שאהבתי יותר מכול בחיי."
הניסיון לפתור את החידה היה דרכה לשחרר את עצמה מהמצוקה. מציאת התשובה היתה עונשה.
שמרתי את המצלמה הדיגיטלית הקטנה שלו. בהתחלה, העברתי שעות עם התמונות שהוא שמר על כרטיס הזיכרון שלה. לא היתה שם אף תמונה של אמא, כי בשביל מה לטרוח אם היא כל הזמן שם לידו? כל התמונות צולמו מאותה נקודה במרפסת הצרה שיצאה מהסלון. תמונות של השמש בזריחה. ימים גשומים, ימים בהירים, ימים מעורפלים, ימים כתומים, ימים כחולים-סגלגלים. ימים לבנים, כשהכול מכוסה בשלג. ותמיד השמש. קו האופק מוסתר על ידי בניינים עם עלות השחר בהארלם השקטה, ארובות פולטות עשן לבן, הנהר בין שני איים. שוב ושוב
השמש — זהובה, מרהיבה, לפעמים נראית חמה ולעתים קרה — כפי שנראתה מאחורי דלת הזכוכית הכפולה שלנו.
אמא אמרה לי שהחיים הם כמו פאזל. היא מתעוררת בבוקר, מנסה למצוא את החתיכה הנכונה, מנסה צירופים שונים ליצירת הנופים הרחוקים שלה. אני חיה כדי לפרק את הצירופים האלה ולגלות מאין באתי. אני יוצרת פאזלים משלי מהצילומים שהדפסתי בבית מהתמונות שמצאתי במצלמה של אבי.
מהיום שבו גיליתי מה באמת קרה לאבא, ושאמא הבינה שאני יכולה להגן על עצמי, היא הסתגרה בחדר השינה שלה ואני נהייתי למטפלת שלה. היא הפכה את חדרה למקום מפלט, והשאירה את החלון שהשקיף לחצר הפנימית סגור תמיד. בחלומותי הייתי רואה אותה נרדמת מהר מהכדורים שהיא בלעה לפני השינה, עטופה במצעים האפורים שלה. היא אמרה שהכדורים משככים את כאבה ומרדימים אותה. לפעמים התפללתי, תפילה כה שקטה שאפילו אני לא שמעתי ולא זכרתי אותה, שהיא לא תתעורר וכאבה יחלוף לנצח. לא יכולתי לראות אותה סובלת יותר.
בכל יום לפני שאני יוצאת לבית הספר אני מביאה לה כוס קפה שחור בלי סוכר. בארוחות הערב היא יושבת איתי כמו רוח רפאים, בזמן שאני ממציאה סיפורים על בית הספר. היא מקשיבה, מרימה כף אל פיה, מחייכת אלי כדי שאדע כמה אסירת תודה היא על כך שאני עדיין שם איתה, ושהכנתי לה מרק שאותו היא בולעת רק כדי לצאת ידי חובה.
אני יודעת שהיא יכולה להיעלם בכל רגע. לאן אלך כשזה יקרה?
כשההסעה מורידה אותי מול בניין הדירות שלנו בכל יום אחר הצהריים, הדבר הראשון שאני עושה הוא לקחת את הדואר. אחר כך אני מכינה ארוחת ערב לשתינו, מסיימת שיעורי בית, בודקת אם יש חשבונות שצריך לשלם ומעבירה אותם לאמא.
היום קיבלנו מעטפה גדולה ועליה פסים בצבעים לבן, צהוב ואדום, ואזהרה באותיות אדומות גדולות: לא לקפל. כתובת השולח היתה בקנדה והיא ממוענת לאמא. אני משאירה אותה על שולחן האוכל ושוכבת על מיטתי ומתחילה לקרוא את הספר שקיבלתי בכיתה. כמה שעות לאחר מכן, אני נזכרת שלא פתחתי את המעטפה. אני מתחילה לדפוק על דלת חדרה של אמי. בשעה כזאת? היא בטח חושבת. היא מעמידה פנים שהיא ישנה. דממה. אני ממשיכה לדפוק.

היא מקדשת את לילותיה. היא מנסה להירדם, משחזרת בראשה דברים שהיא כבר לא יכולה לעשות, וחושבת כיצד היו נראים חייה אילו היתה יכולה להימנע מהגורל או פשוט למחוק אותו.
"הגיעה חבילה היום. אני חושבת שכדאי שנפתח אותה ביחד," אני אומרת, אבל אין תשובה.
אני נשארת ליד הדלת ופותחת אותה בעדינות כדי לא להפריע לה. האורות כבויים. היא מנמנמת, גופה נראה כמעט חסר משקל, נחבא באמצע המזרן. אני מוודאת שהיא עדיין נושמת, עדיין קיימת.
"זה לא יכול לחכות למחר?" היא ממלמלת, אבל אני לא מוותרת.
היא עוצמת עיניים ופוקחת אותן שוב, מסובבת את ראשה אל פתח החדר, שם אני עומדת עם הגב לאור מהמסדרון — שמסנוור אותה בהתחלה כי היא רגילה לחושך.
"מי שלח אותה?" היא שואלת, אבל אני לא יודעת.
אני מתעקשת שהיא תבוא איתי. שיעשה לה טוב לקום קצת.
אני מצליחה לשכנע אותה. היא קמה מתנדנדת, מסדרת את שערה השחור והחלק, שלא ראה מספרה זה חודשים רבים. היא נשענת על זרועי ואנחנו הולכות לאט לחדר האוכל, לראות מה שלחו לנו. אולי מתנה ליום הולדתי. מישהו נזכר שאני עוד מעט בת שתים-עשרה, שגדלתי, שאני קיימת.
היא מתיישבת לאט, והבעת פניה אומרת, למה הכרחת אותי לקום מהמיטה ולשבש את השגרה שלי?
כשהיא רואה את שם השולח, היא לוקחת את המעטפה ומצמידה אותה אל החזה. עיניה פקוחות לרווחה, והיא אומרת לי בכובד ראש, "זה מהמשפחה של אבא."
מה? אבל לאבא לא היתה משפחה! הוא בא לעולם הזה לבד ויצא ממנו אותו דבר, בלי אף נפש חיה. אני זוכרת שהוריו נהרגו בהתרסקות מטוס כשהוא היה בן תשע. נועד לטרגדיה, כמו שאמא אמרה פעם.
אחרי מותם הוא גדל אצל האנה, דודה זקנה שלהנחתנו גם היא כבר מתה עכשיו. לא היה לנו מושג אם הם שמרו על קשר טלפוני, מכתבים או דואר אלקטרוני. קרובת משפחתו היחידה. קוראים לי אנה על שמה.
החבילה נשלחה מקנדה אבל היתה בעצם מהוואנה, עיר הבירה של האי הקריבי שבו נולד אבא שלי. כשאנחנו פותחות אותה, אנחנו מוצאות מעטפה שנייה בתוכה. "לאנה, מהאנה" כתוב עליה באותיות גדולות ורועדות. זאת לא מתנה, אני חושבת. נראה כמו מסמכים או מי יודע מה. בטח לא קשור בכלל ליום הולדתי. או שאולי היא מהאדם האחרון שראה את אבא בחיים, והחליט סוף-סוף לשלוח את חפציו. באיחור של שתים-עשרה שנה.
אני כל כך נרגשת שאני לא יכולה להפסיק לזוז. אני קמה ומתיישבת. הולכת לפינת החדר ובחזרה. מתחילה לשחק עם קווצת שיער, מסובבת ומסובבת עד שכולה קשרים. אני מרגישה שאבא שוב איתנו. אמא פותחת את המעטפה השנייה. בפנים יש גיליון תמונות ממוזערות והרבה תשלילים של תמונות, ומגזין — בגרמנית? — ממרס 1939. על השער תמונת פרופיל של ילדה בלונדינית מחייכת.
"הנערה הגרמנייה," אמא מתרגמת את הכותרת. "היא דומה לך," היא אומרת לי במסתוריות.
אני רואה את התמונות וחושבת שעכשיו אני יכולה להתחיל פאזל חדש. שאני הולכת ליהנות מכל התמונות האלה שהגיעו אלינו מהאי שבו אבא נולד. אני כל כך מתרגשת מהתגלית, אבל קיוויתי למצוא את השעון של אבא שלי, מזכרת מסבא שלו מקס, שעון שעדיין עובד. או את טבעת הנישואים שלו מזהב לבן, או את משקפיו חסרי המסגרת. אלה הפרטים שאני זוכרת מאבא שלי מתמונה שתמיד איתי, שישנה לידי בכל לילה מתחת לכרית שהיתה פעם שלו.
החבילה לא קשורה לאבא שלי בכלל. לא למותו, בכל אופן.
אנחנו לא מזהות אף אחד מהאנשים. קשה לזהות אנשים בתמונות כל כך קטנות ומטושטשות שנראות כאילו שרדו מאונייה שנטרפה בים. אבא יכול להיות אחד מהם. לא, לא יכול להיות.
"התמונות האלה הן בנות שבעים שנה או יותר," אמא מסבירה. "אני חושבת שאפילו סבא שלך עוד לא נולד אז."
"אנחנו חייבות ללכת להדפיס אותן מחר," אני אומרת, שולטת בהתלהבותי כדי לא להרגיז אותה. היא ממשיכה לבחון את התמונות המסתוריות. פנים מהעבר שהיא מנסה לפענח.
"אנה, התמונות האלה הן מלפני המלחמה," היא אומרת ברצינות תהומית שמבהילה אותי. עכשיו אני מבולבלת אפילו יותר. על איזו מלחמה היא מדברת?
אנחנו עוברות על התשלילים ונתקלות בגלויה ישנה מקופלת. היא מרימה אותה בזהירות רבה, שלא תתפורר.
בצד אחד אונייה. בצד השני הקדשה.
הלב שלי מתחיל לדפוק חזק. זה בטח רמז, אבל התאריך על הגלויה הוא 23 במאי, 1939, אז אני לא חושבת שהיא קשורה להיעלמותו של אבא שלי. אמא מטפלת בגלויה כמו ארכיאולוגית. חסרות לה רק כפפות משי כדי לא לגרום נזק לממצאים. בפעם הראשונה זה יובלות היא נראית ערנית.
"הגיע הזמן לגלות מי זה אבא," אני אומרת בלשון הווה, כמו שהיא נוקטת בכל פעם שהיא מדברת עליו. אני בוחנת את פניה של הנערה הגרמנייה.
אני בטוחה שאבא לא חוזר, שאיבדתי אותו לנצח באותו יום בהיר בספטמבר. אבל אני רוצה לדעת עליו יותר. אין לי אף אחד אחר פרט לאמי שחיה מסוגרת בחדר חשוך, שקועה במחשבות עגומות שהיא מתעקשת לשמור לעצמה בלבד. אני יודעת שלפעמים אין תשובות ושאנחנו צריכים להשלים עם זה, אבל אני לא מבינה למה, כשהם התחתנו, היא לא גילתה עליו יותר; לא ניסתה להכירו טוב יותר. כעת מאוחר מדי. אבל אמא היא כזאת.
עכשיו יש לנו פרויקט. לי יש, בכל אופן. אני חושבת שאנחנו עומדות לגלות רמז חשוב. אמא חוזרת לחדר שלה, אבל אני מוכנה כעת לנער אותה מהפסיביות שלה. אני נאחזת בפרויקט הזה שנשלח בידי קרובת משפחה רחוקה שאני משתוקקת עכשיו להכיר. אני משעינה את הגלויה הקטנה על מנורת הלילה שלי ומנמיכה את עוצמת האור. ואז אני נכנסת למיטה, מתכסה בשמיכה, ומסתכלת על התמונה עד שאני נרדמת.
בגלויה רואים אונייה בשם "סנט לואיס", של חברת הספנות המבורג-אמריקה. ההודעה כתובה בגרמנית. "אָלֶס גוּטֶה צוּם גֶבּוּרְטְסטָאג האנה." על החתום: "דֶר קָפּיטֶן."

"הנערה הגרמניה" / ארמנדו לוקס קוריאה. מספרדית: כנרת היגינס דוידי. מטר הוצאה לאור. 368 עמודים.