מחברת "חמישים גוונים" חוזרת עם "הגברת": קראו את הפרק הראשון

צעדי מהדהדים בקצב בהול על הרצפה הקשה המוארת, ואני מסתנוור מאורות הניאון שאינם מרפים.
"מכאן." הרופאה במיון עוצרת ומכניסה אותי לחדר קריר וסטרילי. חדר המתים של בית החולים.
על השולחן, מתחת לסדין, נמצא גופו השבור וחסר החיים של אחי.
הזעזוע מטלטל אותי, לוחץ על חזי ומוחץ את שאריות האוויר שבריאותי. שום דבר לא הכין אותי לזה.
קיט, אחי הגדול. אבן הבוחן שלי.
קיט, הרוזן השנים־עשר של ְטר ֵוותיק. מת.
"כן. זה הוא." המילים הן כמו צמר גפן בפי. "תודה, לורד טרוותיק," ממלמלת הרופאה. שיט. זה אני עכשיו! אני לורד טרוותיק. אני משפיל מבט אל קיט.
אלא שזה לא הוא. אני שוכב על השולחן — חבול ושבור... קר... מת.
אני? איך?
ממקום משכבי אני מתבונן בקיט רוכן מעלי ומנשק את מצחי. "שלום, חתיכת מזדיין," הוא אומר וקולו צרוד, חנוק מדמעות. "זה קטן עליך. זה מה שנולדת לעשות." הוא מחייך את חיוכו העקום והכן, זה השמור לרגעים הנדירים שבהם פישל.
קיט! לא! אתה טועה! חכה!
"זה קטן עליך, גלגל רזרבי," הוא אומר. "אתה בר המזל השלוש־עשרה". חיוכו מתפוגג והוא נעלם. ואני שוב מסתכל עליו מלמעלה, רוכן מעליו כשהוא ישן. אלא שגופו החבול מספר לי ש... הוא לא ישן. הוא... מת.
לא! קיט! לא! המילים נשארות תקועות בגרוני החנוק מצער כבד.
לא! לא!
אני מתעורר בלב הולם.
איפה אני?
נדרש לי שבריר שנייה כדי למקם את עצמי כשעיני מסתגלות לאור
העמום. ָא ֶל ְס ָיה מכורבלת סביבי, ראשה על חזי, ידה מונחת על בטני. אני
נושם נשימה עמוקה ומטהרת, והפניקה שלי שוככת כמו גלים עדינים של ים ללא גאות.
אני בקוקס בצפון אלבניה, בבית הוריה של אלסיה. בצדו השני של האגם, השחר מפציע באטיות, כמו לחישה בקצה האופק.
אלסיה כאן. איתי. היא בטוחה והיא שקועה בשינה עמוקה. אני כורך בזהירות את זרועי סביב כתפה ומנשק את שערה, שואף פנימה את ניחוחה. ניחוח קל של לוונדר, שושנים ונערתי המתוקה. כל כך מרגיע אותי וכל כך מעורר את חושי.
גופי מתעורר. תשוקה, חמה וכבדה, זורמת במורד גופי.
אני רוצה אותה. שוב.
הצורך הזה חדש, אבל הוא נעשה טבוע בי, חלק ממי שאני, והוא מתעצם כשאני איתה. היא מפתה ומקסימה כל כך שאני משתוקק אליה כמו מכור. אבל אני מתאפק לא להעיר אותה — היא עברה שבעת מדורי גיהינום.
שוב. פאק.
אני משתלט על גופי ועוצם את עיני כשהכעס והחרטה צפים בי שוב. נתתי לה להחליק מבין אצבעותי. הנחתי למניאק האלים ההוא, ל"ארוס" שלה, לגנוב אותה. אני לא רוצה לדעת מה עבר עליה, מה היא סבלה, אבל החתכים והחבלות בגופה מספרים סיפור מחריד בעצמם.
לעולם לא אתן לזה לקרות שוב. תודה לאל שהיא בטוחה.
תן לה לישון.
אני משחק בעדינות בקווצה משערה, וכמו תמיד, מתפעל עד כמה הוא רך. אני מקרב אותו לשפתי, מתחכך בו בנשיקה עדינה.
אהובתי. נערה יפהפייה ואמיצה שלי.
היא התגברה על כל כך הרבה בתקופת זמן כל כך קצרה: סחר בנשים, חיים ברחוב, חיפוש עבודה... וההתאהבות בי.
המנקה המתוקה שלי. בקרוב כלתי.
אני שוב עוצם עיניים, מתכרבל קרוב יותר אליה בחיפוש אחר חמימותה ושוקע בנמנום.

אני מתעורר פתאום — רעש ממקור כלשהו, חיצוני. מה זה היה?
השעה מאוחרת — האור בחדר חזק יותר.
"אלסיה!"
אמא שלה קוראת לה.
שיט! לא התעוררנו!
"אלסיה! תתעוררי. אמא שלך קוראת לך." אני מנשק את מצחה והיא רוטנת כשאני מחלץ את עצמי מזרועותיה ומתיישב. "אלסיה! קדימה! אם אבא שלך ימצא אותנו, הוא יירה בשנינו".
במוחי עולה זיכרון לא רצוי מאמש של אביה ורובה הציד שלו.
אתה הולך להתחתן עם הבת שלי.
אמא שלה שוב קוראת לה ואלסיה פוקחת את עיניה וממצמצת. היא מרימה אלי את מבטה, כולה סתורה וישנונית ומגרה, ומחייכת את החיוך הכי קורן שלה. לרגע אני שוכח כמה רציני נראה אביה כשאצבעו מונחת על הדק רובה הציד.
"בוקר טוב, יפהפייה." אני מלטף את לחייה ונזהר שלא לגעת בשפשוף שעדיין שם. היא עוצמת עיניים ומתכרבלת לתוך מגעי. "אמא שלך קוראת לך."
עיניה נפקחות בבת אחת והבעת בהלה מחליפה את חיוכה. היא מתיישבת זקופה, עירומה מלבד שרשרת הצלב הקטן שעל חזה. "אוי זוט! אוי זוט!"
"כן. אוי זוט." "הכותונת שלי!"
נשמעת נקישה עמומה אך דחופה. "אלסיה!" גברת דמאצ'י מסננת בשקט.
"שיט! תתחבאי! אני אפתח." הלב שלי דופק במהירות. אלסיה מזנקת מהמיטה, כולה איברים עירומים ויופי, בזמן שאני קופץ ולובש את הג'ינס שלי. למען האמת, אני רוצה לצחוק — זה כאילו אנחנו באיזה מערכון בריטי מגוחך. זה מטורף. שנינו עברנו את גיל ההסכמה ובקרוב נתחתן. אני מעיף מבט מהיר באלסיה, שנאבקת עם כותונת הלילה הגותית שלה, פוסע בשקט לעבר הדלת, פותח אותה כדי סדק ומעמיד פנים שהרגע התעוררתי. אמא שלה עומדת בצד השני. "גברת דמאצ'י, בוקר טוב."
"בוקר טוב, הרוזן מקסים. איפה אלסיה?" היא שואלת. "היא שוב נעלמה?" אני מנסה להיראות מודאג.
"היא לא במיטה שלה."
רגליה של אלסיה מטופפות על רצפת האריחים הקרה, והיא מחליקה את זרועותיה סביב מותני כשהיא מציצה מאחורי. "מאמא, אני פה," היא לוחשת באנגלית. זה למעני, אני חושב.
שיט.
עלו עלינו, ועכשיו יצאתי שקרן מול חמותי לעתיד. אני מושך בכתפי בהתנצלות אל שפרסה והיא מזדעפת, בלי שמץ שעשוע על פניה.
שיט.
"אלסיה!" היא מסננת ומביטה בעצבנות מעבר לכתפה. " ּפ ֹו טֶה ֵג'טִי
א ּוט ָא ֶטה ֵקט ּו"!
" ֶא די, ֶא די," אלסיה עונה ומשיבה להבעת הזעף שלי במבט מתוק
ומלא חרטה. היא מרימה את שפתיה אל שפתי ונותנת לי נשיקה חסודה. היא חומקת מהחדר, עטופה בכתונת הלילה הוויקטוריאנית שלה, ומעיפה אלי מבט לוהט מעבר לכתפה כשהיא עולה במדרגות בעקבות אמה. אני סולח לה שהיא הוציאה אותי שקרן מול אמא שלה, ועומד ומקשיב כשהן מתחלשות באלבנית. אני לא שומע את אבא שלה.
נראה לי שהצלחנו לצאת מזה.
טוב, הוא באמת אמר שעכשיו היא הבעיה שלי. המחשבה מכעיסה אותי ואני מניד בראשי כשאני סוגר את הדלת. אלסיה היא לא הבעיה שלי, למען השם. היא אישה שיודעת מה היא רוצה. איך הוא אפילו מסוגל לחשוב ככה? זה מרגיז אותי. מבחינה תרבותית, אבא שלה ואני רחוקים זה מזה שנות אור. אף שאני רוצה להתנהג אליו בכבוד, צריך לגרור אותו בכוח למאה העשרים ואחת. ברור לי למה אלסיה נזהרת ממנו. כשהיינו בקורנוול, היא רמזה בעקיפין שיש לו מזג הפכפך. היא אמרה אז שהיא לא מתגעגעת אליו — רק לאמא שלה.
לעזאזל. כמה שנעזוב מהר יותר, כך ייטב. כמה זמן ייקח לנו להתחתן?
אולי כדאי לנו לברוח.
להתחתן בסתר?
נוכל להתמקם במלון פלאזה בטירנה בזמן שנחכה לדרכון החדש של אלסיה, ונגלה יחד את מנעמי עיר הבירה. כמה זמן בכלל ייקח לנו להוציא לה דרכון? מספיק זמן כדי שאבא שלה יבוא אחרינו עם רובה הציד שלו? אני לא יודע. ומשום מה, לא נראה לי שהרעיון ימצא חן בעיני אלסיה.
אבל ההתרוצצות הסודית הזאת כאילו אנחנו ילדים — זה מטורף. כאילו נסענו אחורה בזמן כמה מאות שנים. אני לא בטוח שאוכל לסבול את זה עוד הרבה זמן.
אני בודק מה השעה. עדיין מוקדם, אז אני פושט את הג'ינס שלי ונשכב במיטה. כשאני בוהה בתקרה ומהרהר בימים האחרונים, מחשבות על החלום האחרון שלי מרחפות לתודעה שלי.
על מה לעזאזל זה היה? קיט?
הוא מאשר שאני אירש את הרוזנ ּות.
זה העניין?
האם הוא היה מאשר את הצעת הנישואים החפוזה שלי ואת החתונה הכפויה?
לא, לא נראה לי. אולי זאת היתה משמעות החלום? כשאני חושב על זה, אני לא בטוח שמישהו מהמשפחה שלי יתמוך בחתונה הזאת. אני עוצם את עיני ומדמיין את תגובתה של אמי לחדשות. אולי היא תשמח לראות אותי נשוי... סוף־סוף.
לא. היא תרתח מכעס. אני יודע את זה.
אולי משמעות החלום היתה שקיט מביע את התמיכה שלו בי. יכול להיות...
כן.
זאת היתה משמעות החלום.

אמא שלה כועסת, ואלסיה לא יודעת מה לומר כדי לפייס אותה.
"מה את חושבת שאת עושה?" שפרסה נוהמת. אלסיה מרימה גבה בתגובה.
"אלסיה"! אמא שלה אומרת בכעס, מודעת היטב מה אלסיה מנסה לרמוז. "זה שהאיש לקח ביס מהבתולים שלך לא אומר שאת לא צריכה לחכות עד אחרי שתתחתנו"!
"מאמא!"
"אם אבא שלך יתפוס אותך!" היא נאנחת. "אני חושבת שהוא יצא, כנראה כדי לחפש אותך. הוא בטח יחטוף התקף לב אם ידע מה עשית." היא מצקצקת ברוגז כשהן עושות את דרכן לאורך המסדרון, אבל מבטה מתרכך כשהן מגיעות לסלון. "ממילא את כבר בהיריון, אז..." היא מושכת בכתפיה בהשלמה.
סומק אטי מתגנב אל פניה של אלסיה. האם לספר לאמה שזה היה שקר?
"אז הרוזן הנאה שלך... הוא נראה בכושר." שפרסה מסתכלת על בתה בחיוך מקניט.
"מאמא!" אלסיה קוראת. "יש לו קעקוע."
"כן. זה סמל האצולה של המשפחה שלו."
"אני מבינה." היא נשמעת לא מרוצה ומהדקת את שפתיה. אלסיה מושכת בכתפיה. היא אוהבת את הקעקוע שלו. אמא שלה מחייכת. "הוא טוב אלייך... במיטה?"
"מאמא!" קולה של אלסיה עולה בכמה אוקטבות מרוב הלם.
"זה חשוב. אני רוצה שתהיי מאושרת ואת צריכה לדאוג שהוא יהיה מאושר. בתוך זמן קצר יהיה לכם ילד, ואז..." אמא שלה פולטת נשיפה. אכזבה ניכרת בה בבירור כשאלסיה ממשיכה לנעוץ בה מבט חתום.
מה היא יכולה להגיד? שהיא שיקרה להוריה?
האם זה מה שקרה לאמא שלה אחרי שאלסיה נולדה?
אלסיה לא רוצה לחשוב על זה. חוץ מזה, מוקדם מדי לנהל את השיחה הזאת.
"אני חושבת שהוא מאושר," היא אומרת בסופו של דבר. "יופי. נוכל להמשיך לדבר על זה."
"אני לא רוצה להמשיך לדבר על זה," אלסיה עונה במבוכה. "אין לך שאלות?"
המחשבה גורמת לאלסיה להחוויר. "לא!"
"אני מניחה שכבר מאוחר מדי בשביל זה. אבל אם יש לך שאלות, אבא שלך ואני —"
"מאמא! תפסיקי!" אלסיה מכסה את אוזניה בידיה. "אני לא רוצה לדעת."
אמא שלה צוחקת בעליצות. "אני שמחה שחזרת, לב שלי. התגעגעתי אלייך כל כך." ואז צחוקה דועך ועיניה מצטמצמות. הבעתה נהפכת רצינית. "אתמול בלילה התהפכתי והסתובבתי במיטה. חשבתי על משהו שלורד מקסים אמר. לא הצלחתי לישון מרוב דאגה." קולה נמוג.
"מה זה, מאמא?"
היא נושמת עמוקות, כאילו היא עומדת לומר משהו לא נעים במיוחד. "הוא אמר משהו על סחר בנשים."
אלסיה משתנקת. "אוי, מאמא, יש לי כל כך הרבה מה לספר לך, אבל קודם אני צריכה להתרחץ."
אמא שלה אוספת אותה בזרועותיה. "ילדה מתוקה של הלב שלי," היא אומרת לה בשקט באוזן. "אני כל כך שמחה שאת בבית. ושאת בטוחה."
"גם אני, מאמא. וסיימנו עם אנטולי."
שפרסה מהנהנת. "והארוס שלך, יש לו מזג אלים?" "לא. לא. אין לו. בדיוק ההפך."
אמא שלה קורנת מאושר. "את מתמלאת אור כמו הקיץ כשאת מדברת עליו." היא לוקחת את ידה של אלסיה ומרימה גבות בהתפעלות למראה טבעת האירוסין היפהפייה. "יש לו כסף וטעם."
אלסיה מהנהנת ונועצת מבט בטבעת הנוצצת שעל אצבעה. הטבעת היפהפייה הזאת שלה עכשיו.
היא בקושי מאמינה.
"לכי להתרחץ. אני אכין לחם וקפה."

אלסיה עומדת במקלחת בחדר האמבטיה המשפחתי ומתענגת על המים החמים. זרם המים לא חזק כמו במקלחות בקורנוול, אבל היא מברכת על החום כשהיא משפשפת את עורה. זאת הפעם הראשונה שהיא מרשה לעצמה לחשוב על כל מה שקרה בימים האחרונים.
אנטולי. החטיפה שלה. המסע הארוך לכאן. האכזריות שלו.
היא מתחלחלת. הוא כבר לא חלק מחייה והיא אסירת תודה על כך. והיא התקבלה בביתה בברכה. אפילו אבא שלה הודה שהתגעגע אליה. אלסיה עוצמת את עיניה כשהיא חופפת את ראשה במרץ ומנסה
למחוק את רגשות האשמה שהיא חשה. היא שיקרה להוריה, וההונאה הזאת דוקרת את מצפונה כמו קוץ.
היא לא בהיריון, אבל האם היא צריכה לספר להם את האמת? מה אביה יגיד אם הוא ידע? מה הוא יעשה?
היא מרימה את פניה ונותנת לזרם המים לשטוף אותן. ויש גם את מקסים.
היא מחייכת לתוך זרם המים. הוא חצה יבשת כדי למצוא אותה והביא איתו טבעת כדי להציע לה נישואים. זה הרבה יותר ממה שיכלה לחלום או לקוות לו. עכשיו היא תצטרך לגלות איך מקסים באמת מרגיש לגבי זה שכפו עליו חתונה אלבנית.
הוא לא התנגד אתמול בלילה.
אבל הלוואי שאביה היה עקשן פחות.
היא תשמח לחזור ללונדון, והיא חוששת שמקסים מרגיש אותו הדבר. כמה זמן יעבור עד שהוא ישתעמם מהשהות כאן? הוא רגיל לחיים שונים בתכלית, ואין הרבה מקורות בידור בקוקס. אולי כדאי להם לברוח יחד. הם יוכלו להתחתן באנגליה.
האם מקסים יהיה מוכן לשקול את הרעיון הזה? אלסיה שוטפת את שערה ועוצרת.
לא. מאמא!
אלסיה לא תוכל לעזוב את אמה לחסדי אביה. היא חייבת להביא את אמא שלה איתה. היא תוכל? האם מקסים יתנגד? אחרי הכול, שפרסה מדברת אנגלית שוטפת. אמא שלה, וירג'יניה, סבת ּה האהובה של אלסיה, היתה אנגלייה. בטוח יש לה משפחה באנגליה. אלסיה לא יודעת בוודאות. סבתא שלה מעולם לא דיברה על משפחתה האנגלייה, כי הם התנגדו לנישואיה עם גבר אלבני.
האם זה יהיה אותו הדבר עם משפחתו של מקסים? האם הם יתנגדו לה?
רעד זורם במורד גבה. מקסים מתחתן עם המנקה שלו, זרה חסרת כול. מובן שהם יתנגדו. המחשבה מעכירה את מצב רוחה של אלסיה.
מה יש בידה לעשות?
אולי לא כדאי שיתחתנו לפני שהיא תפגוש את משפחתו ותדע אם יסכימו לקבל אותה או לא. כי במעמקי לבה — היא רוצה את ברכתם.
אבל קודם כול, עליה להתנהל מול אביה והציפיות שלו, והוא איש עקשן, סוער וגאה. הוא אמר שהוא רוצה אותם נשואים עד לסוף השבוע.
זה בכלל אפשרי?
היא משפשפת את פניה. יש הרבה על מה לחשוב והרבה מה לעשות.
כשאלסיה נכנסת למטבח, אמה מרימה מבט מהבצק שהיא לשה ובוחנת אותה. "את נראית שונה," היא אומרת ומניחה את הבצק בצד, שיתפח.
"אלה הבגדים?" אלסיה עושה סיבוב. היא לובשת חצאית, חולצה וקרדיגן שמקסים קנה לה ב ַּפ ְדסט ֹוב.
"כן, אולי. אבל את נראית יותר כמו אשת העולם הגדול." אמא שלה ניגשת לכיור כדי לשטוף ידיים.
"נכון," אלסיה עונה בשקט. סחרו בה בכל אירופה, היא היתה חסרת בית, התגוררה באחת הערים הסואנות ביותר בעולם, והיא התאהבה... ואז הכול נלקח ממנה כשהיא נחטפה וכמעט נאנסה על ידי הארוס שלה. אלסיה מצטמררת.
אל תחשבי עליו.
"קפה?" אמא שלה שואלת.
"בלי סוכר בשבילי," אלסיה אומרת ומתיישבת ליד השולחן. שפרסה מסתכלת עליה בפליאה.
"זה טעים?" "מתרגלים לזה."
שפרסה מניחה על השולחן כוס קפה מלאה לפני אלסיה ומתיישבת מולה עם כוס משלה. "תספרי לי. מה קרה אחרי שהעליתי אותך על המיניבוס בדרך לשקו ֶדר?"
"אוי, מאמא." שפתה של אלסיה רועדת כשכל האירועים המטלטלים שחוותה מאז עזבה את אלבניה עולים בחז ּה כמו צונאמי. במקוטע, כשהיא מזילה דמעות, היא מספרת לאמה את כל הסיפור.

ני מתעורר בתחושת רעננות. השמש גבוהה יותר בשמים וכשאני בודק מה השעה, אני רואה שכבר תשע וחצי בבוקר. מאוחר. אני
ממהר ללבוש טישרט וסוודר. בשלב מסוים אצטרך לחזור למלון ולאסוף את חפצי. אבל מה שיותר חשוב, אני צריך לדעת מה קורה עם החתונה החפוזה שלנו.
אני מוצא את אלסיה ואמה במטבח, מתייפחות בשקט ליד השולחן.
מה לעזאזל?
"מה קרה?" הן קופצות שתיהן בעוד חרדה מציפה אותי. אלסיה מנגבת במהירות את דמעותיה ומזנקת לתוך זרועותי. " ֵהי. מה קרה?"
"כלום. אני שמחה שאתה כאן." היא מחבקת אותי. אני מנשק את ראשה. "גם אני."
שפרסה קמה גם היא ומנגבת את עיניה. "בוקר טוב, לורד מקסים." "בוקר טוב. ו... אה... רק מקסים זה בסדר. זה השם שלי."
היא מחייכת אלי חיוך מתוח. "קפה?" "בבקשה."
"בלי סוכר, מאמא," אלסיה מתערבת.
אני מרים את סנטרה באצבעותי ומביט לתוך עיניים עצובות וכהות שראו וחוו יותר מדי. לבי מתכווץ.
אהובה שלי.
"למה את עצובה כל כך?"
"סיפרתי לאמא על כל מה שקרה אחרי שעזבתי את קוקס."
אני מהדק את אחיזתי בה בעוד גל של רצון לגונן מכווץ את חזי. "אני מבין." אני מנשק את שערה ומצמיד אותה אלי, אסיר תודה על שהיא שרדה את הדברים הקשים והמכאיבים שעברה. "עכשיו את איתי ואני לא מתכוון להוריד ממך את העיניים."
אף פעם.
אני מקמט את מצחי, מופתע מעוצמת הרגשות שלי. אני ממש לא רוצה להוריד ממנה את העיניים. היא כבר עברה יותר מדי. "אני מתכוון לזה," אני מוסיף. היא מעבירה את אצבעותיה על זיפי הזקן שלי והמגע שלה מהדהד בי... בכולי. "אני צריך להתגלח." קולי נשמע צרוד.
היא מחייכת. "אני רוצה לראות." "הממ... מה את אומרת?" אני מרים גבה.
עיניה של אלסיה כבר לא עצובות, אלא נוצצות בשעשוע ובמבע שמתקשר ישירות עם המפשעה שלי.
גברת דמאצ'י מתעסקת בהכנת הקפה ומקימה שאון עם הסיר הקטן. הכישוף בין אלסיה וביני מתפוגג. אני מנשק את אפה של אלסיה ומחייך כמו טיפש, ואז מפנה את תשומת לבי בחזרה לאמה. אלסיה טומנת את פניה בחזה שלי כשאני מסתכל על התהליך הסבוך שכולל סיר פח קטן, כפית ארוכה, ובחישה נמרצת מעל לכיריים.
גברת דמאצ'י מעיפה אלי חיוך מהיר. "שב," היא אומרת, ואני משחרר את הארוסה שלי, ולאחר מבט קצר ברובה הציד התלוי על הקיר, מתיישב ליד השולחן.
אלסיה מביאה מהמזנון ספל וצלוחית. היא לובשת את חצאית הג'ינס הכהה שקנינו ב ַּפ ְדסט ֹוב, שנצמדת באופן מפתה לתחת המושלם שלה.
היא יפהפייה.
אני זע בכיסא ואלסיה מוזגת מסיר הפח וממלאה את הספל שלי. "הקפה שלך," היא אומרת, ועיניה הכהות נוצצות מהנאה כשהיא מניחה את הספל לפני. היא יודעת שאני לוטש בה עיניים וזה מוצא חן בעיניה. אני מחייך, וכשעיני נעולות על עיניה, אני מצמיד את שפתי כדי לנשוף בעדינות מעל שפת הספל. שפתיה נפשקות כשהיא שואפת בחדות, והחיוך שלי מתרחב.
שניים יכולים לשחק את המשחק הזה.
אמה מכחכחת בגרונה ומחזירה את שנינו למציאות. אלסיה צוחקת ואומרת משהו באלבנית לגברת דמאצ'י, שמהנהנת לעבר בתה במורת רוח שקטה.
אני מנסה ללגום מהקפה. הוא רותח, ריחני ומר, אבל מחמם. אמה של אלסיה מדליקה את התנור ומתחילה לרדד בצק. היא מהירה ויעילה, ובתוך זמן קצר היא חותכת את הבצק לרצועות ואז לריבועים. המהירות שלה מרשימה. אין פלא שאלסיה בשלנית טובה כל כך. אלסיה מצטרפת אליה ואני מביט, מרותק, כשהן קורצות כדורי בצק קטנים בידיהן. הקלילות שבה הן נעות במטבח מזכירה לי את ג'סי ודני באחוזת טרזיליאן הול בקורנוול.
גברת דמאצ'י מצופפת את כדורי הבצק בתבנית אפייה, ואלסיה מברישה אותם בחלב עם מברשת פלסטיק קטנה. מנחם אותי להתבונן במיומנות שלהן, בהתנהלות הטבעית שלהן זו עם זו — במשפחתיות שלהן.
לעזאזל. איפה הנימוסים שלי?

תן צריכות עזרה?" מקסים שואל.
אלסיה מנידה בזהירות בראשה לשלילה, בעוד אמא שלה מהנהנת. "לא, מאמא. הנהון זה כן."
שפרסה צוחקת. "אנחנו לא רגילות לעזרה מגברים במטבח." צחוקה מאיר את עיניה כשהיא מכניסה את תבנית האפייה לתנור.
אלסיה מתחילה לערוך את השולחן. "אמרתי לך. רק הנשים מבשלות כאן."
רוחת הבוקר היא סעודה טעימה שמוגשת היישר מהתנור. אני אוכל את הלחמנייה הרביעית שלי עם חמאה וריבת אוכמניות ושותה כוס
קפה שנייה, כשאנחנו שומעים את דלת הכניסה נטרקת. כעבור כמה רגעים, מר דמאצ'י מופיע כשהוא עוטה חליפה קודרת והבעה תואמת, שלא מסגירה דבר. שפרסה מזנקת מהשולחן ומתחילה למלא את סיר הקפה במים.
אולי היא צריכה סיר גדול יותר.
אלסיה קמה מהשולחן, שולחת יד לצלחת ומניחה אותה בראש השולחן כשלצדה סכין. מר דמאצ'י מתיישב וניכר שמבחינתו זאת התנהלות רגילה — כל חייו שירתו אותו ודאגו לכל צרכיו.
אממ... גם אותי. אבל לא אמא שלי — או אחותי, לצורך העניין. "מִי ָאמֶ ְנ ֶז'ס," הוא נוהם, ונועץ בי מבט ישיר וחתום מאי־פעם.
"אבא שלי מאחל לך בוקר טוב," אלסיה מתרגמת ונראית משועשעת.
למה היא חושבת שזה מצחיק?
"בוקר טוב." אני מהנהן לעבר חמי לעתיד.
הוא מתחיל לדבר ואלסיה ואמה מקשיבות, מרותקות לקולו העמוק והמלודי, כשהוא מסביר להן משהו. הלוואי שידעתי מה הוא אומר.
בשלב מסוים, אלסיה פונה אלי, עיניה פעורות כאילו היא לא ממש מאמינה מה היא עומדת לומר לי. "אבא שלי... הוא ארגן את החתונה שלנו."
כבר?
עכשיו תורי להיראות ספקן. "תספרי לי." "כל מה שאתה צריך זה את הדרכון שלך."
אנחנו מביטים זה בזה, ואני חושב שאותה המחשבה עוברת בראשה ובראשי.
זה נשמע קל מדי.
עיני פוגשות את עיניו והוא זוקר סנטר ונועץ בי מבט של אל־תתעסק־ איתי, כאילו מתריס בי שלא אעז להתווכח.
"הוא פגש את הפקיד של ה... אה... משרד ה... מעמד האזרחי. אני לא יודעת מה התרגום המדויק," אלסיה אומרת. "הם נפגשו הבוקר לקפה. הם סיכמו הכול."
ביום ראשון? זה עד כדי כך פשוט?
"אוקיי. מתי?" אני שומר על טון מדוד, כי אני לא רוצה לעצבן את התיש הזקן. יש לו פתיל קצר — הוא גרוע כמעט כמו החבר שלי טום.
"שבת."
רטט של ספק עובר במורד עמוד השדרה שלי. "אוקיי," אני עונה. כנראה ההיסוס שלי מסגיר אותי, כי גברת דמאצ'י מביטה בדאגה בי ואז בבעלה ובבתה.
אלסיה אומרת משהו לאביה, והוא צועק עליה ומבהיל את כולנו. היא מחווירה ומשפילה את מבטה, אבל מציצה אלי מבעד לריסיה כשאני דוחף לאחור את הכיסא שלי.
הוא לא יכול לדבר אליה בצורה כזאת.
"הפקיד ואבא חברים טובים," אלסיה אומרת במהירות. "חברים ותיקים. ואני חושבת שאני מכירה אותו. פגשתי אותו פעם. אבא שלי אמר שהכול סודר." מן הסתם, היא רגילה להתפרצויות שלו, אבל נראה כאילו גם היא לא בטוחה מה קורה.
גם אני. הסידור הזה נראה נוח מדי. אני מבולבל אבל מתיישב בחזרה בכיסאי. אני לא רוצה להרגיז את מר דמאצ'י. "מה אני צריך לעשות?"
"אנחנו צריכים להיפגש עם הפקיד מחר ב ַּב ׁ ְש ִק ָיה — כלומר בבניין העירייה — לענות על כמה שאלות ולמלא טפסים." היא מושכת בכתפיה ונראית מוטרדת לא פחות ממני.
אוקיי. נלך לשוחח עם הפקיד.

כשאני עומד במקלחת הבסיסית משהו וחופף את שערי, אני חווה משבר מצפון מוחלט. חיפוש מהיר באינטרנט בטלפון שלי הראה לי שלאזרח זר הרבה יותר מסובך להתחתן באלבניה ממה שאבא של אלסיה טוען. צריך למלא טפסים, ואז לתרגם אותם ולהעביר לחתימת נוטריון — ואלה רק הדרישות הבסיסיות.
מה אביה ארגן?
האם הוא הצליח לעקוף את הפרוטוקול הרגיל? ואם כן, זה חוקי?
ואם לא, איך אוכל להתקדם עם חתונה שכנראה אינה חוקית, כדי לפייס איש זקן, גאה וחסר סבלנות? אני יודע שהוא יהיה חמי, אבל הוא מבקש יותר מדי. כל הדיבורים שלו אתמול על כבוד לא שווים כלום אם הוא מתייחס ככה לבתו.
אני במלכוד. לא אוכל לעזוב בלי אלסיה, ואני יודע שהממזר הזקן
לא ייתן לי לקחת אותה איתי. היא צריכה ויזה ודרכון כדי לחזור לאנגליה, ואין לי מושג איפה ואיך נשיג אותם. בטח איפשהו בטירנה. אני לא יודע.
אם כי הוא באמת אמר שעכשיו היא הבעיה שלי. אולי כדאי שאתפוס אותו במילה.
אני סוגר את הברז במקלחת, כועס ומבולבל מהמצב שנקלעתי אליו — ומשלולית המים הענקית שהשארתי על הרצפה. היא לא מעידה טובות על הצנרת האלבנית. אני תופס מגבת, מתנגב במהירות, מתלבש ופותח את הדלת.
אלסיה עומדת בחוץ ומחזיקה מה שנראה כמו מכשיר היי־טקי משוכלל לניקוי המקלחת. אני צוחק, מופתע ושמח לראות אותה. זה מחזיר אותי לתקופה שבה היא היתה בדירה שלי ולבשה את חלוק הניילון המזעזע שלה, ואני התבוננתי בה בסתר... והתאהבתי בה.
היא מחייכת ומצמידה את אצבעותיה לשפתיה. "הוא יודע שאת כאן?" אני לוחש.
היא מנידה בראשה, מניחה את ידה על החזה שלי ודוחפת אותי בחזרה לאמבטיה. היא שומטת את כלי הניקיון ונועלת מיד את הדלת.
"אלסיה," אני מזהיר, אבל היא חופנת את פני ומושכת את שפתי לשפתיה. הנשיקה שלה רכה ומתוקה, אבל תובענית — תובענית באופן מפתיע. כשלשונה מוצאת את לשוני, היא מצמידה אלי את גופה ואני עוצם עיניים וכורך את זרועותי סביבה, מתענג על נשיקתה. אצבעותיה מחליקות לתוך שערי הרטוב והנשיקה שלה נעשית נחושה יותר כשהיא מושכת בו. זאת קריאת השכמה לזין חסר הסבלנות שלי.
לעזאזל. אנחנו עומדים להזדיין. באמבטיה אלבנית עם צנרת גרועה.
אני זז לאחור כדי שנוכל להשיב לעצמנו את הנשימה ומביט בה. עיניה של אלסיה אפלות ומלאות בהבטחה, אבל גם בחוסר ודאות.
"מה קרה?" אני שואל.
היא מנידה בראשה לשלילה.
"לא." אני אוחז בפניה ומביט לתוך עיניה. "אלוהים, עד כמה שאני רוצה אותך, אנחנו לא מזדיינים באמבטיה. ההורים שלך קרובים ואין לי קונדום. עכשיו תגידי לי — מה קרה? זה בגלל החתונה?"
"כן."
אני פולט נשיפת הקלה ומשחרר אותה. "כן. מה שאבא שלך סידר — אני לא יודע אם זה... חוקי."
"אני יודעת. ההורים שלי רוצים לשוחח איתנו אחר הצהריים על ה... סידורים. אני לא יודעת מה לעשות. אני חושבת שזה בגלל שאבא שלי חושב שאני בהיריון. הוא הצליח למשוך את החוטים."
בראשי עולה תמונה של אבא שלה כבובנאי רשע כשאלסיה ואני הבובות שלו, ואני מתחיל לצחוק. "אומרים 'ולמשוך בחוטים'."
היא חוזרת על ה ִאמרה ומחייכת אלי בביישנות. "עדיין לא אכפת לך שאני מתקן את האנגלית שלך?" "בחיים לא."
אוקיי. אז עכשיו נתקדם עם תוכנית א'. קדימה.
"בואי ניסע מפה. את לא חייבת להישאר כאן. את בגירה. את לא מחויבת לאבא שלך, לא משנה מה הוא חושב. נוכל לנסוע לטירנה, נוציא לך דרכון ונארגן ויזה. ואז נוכל לטוס בחזרה לאנגליה. נתחתן שם. וההורים שלך יצטרפו אלינו לחתונה."
עיניה של אלסיה נפערות בעוד קשת של רגשות חולפת על פניה. נראה שהתקווה מנצחת את השאר, ועולה על דעתי שהיא שקלה בעצמה את האפשרות הזאת.
אבל אז פניה מתעננות, אז אני מושך אותה לזרועותי ומחבק אותה. "טוב, נמצא פתרון." אני מנשק את שערה.
היא מציצה אלי ואני חושב שהיא מתלבטת אם לשאול אותי משהו. "מה?"
"לא, זה בסדר." "מה?" אני מתעקש.
היא בולעת במאמץ. "אמא שלי." "מה איתה?"
"אני לא יכולה להשאיר אותה כאן איתו." "את רוצה להביא אותה איתך?"
"כן."
פאק. "אוקיי. אם זה מה שאת רוצה." אלסיה נראית המומה. "אתה אומר כן?" "כן."
היא מתמלאת אור כמו עץ חג המולד, כאילו סוף־סוף השילה מעצמה
את כל דאגותיה. היא משליכה את זרועותיה סביב צווארי. "תודה. תודה. תודה". היא אומרת חסרת נשימה בין נשיקה לנשיקה, ומתחילה לצחוק ולבכות.
אוי, בייבי.
"אל תבכי. אני אעשה הכול בשבילך. את צריכה לדעת את זה. אני אוהב אותך." אני מוחה את דמעותיה ומלטף את פניה. "וכמו שאמרתי, נראה מה אפשר לעשות. נחשוב על תוכנית."
עיניה, אפלות מאהבה, מביטות בי כאילו יש לי את כל התשובות לכל השאלות הנצחיות של היקום, וחמימות נעימה מתפשטת בחזי. האמון והביטחון שלה בי מבלבלים, אבל לעזאזל, זה גורם לי להרגיש טוב.
ואני יודע שבשבילה אעשה הכול.

"הגברת" / א ל ג'יימס. מאנגלית: עמית פרדס. ידיעות ספרים. 415 עמודים.