איך נראה הגיהנום? אולי ככה. מנהרה נמוכה, חשוכה, בלי אור שמש, בלי שירותים, בלי אוויר, בלי אנושיות. שם דעכו ששת החטופים עד שנרצחו. אלה העובדות.
התיעוד מתוך המנהרה הזאת שהופץ אל הציבור באמצעות דובר צה"ל מלא באימה. החנק שבפנים, החנק שבחוץ. לפחות הדברים ברורים: זה מה שקורה שם, זאת המציאות הבלתי נסבלת של הכמות הבלתי נסבלת של אזרחים שנחטפו מבתיהם. הסיוט מקבל צורה מול עינינו. לא נוכל להגיד: לא ידענו.
הגיבורים של הסצינה הזאת לא מופיעים בסרטון כלל. הם שרדו כמעט שנה בתנאים לא אנושיים עד לרצח. ישראל לא הצליחה להציל אותם בזמן.
כן מופיע בסרטון אדם אחד שההיסטוריה גזרה עליו להביא בשורות איומות במשך שנה שלמה ערב אחרי ערב. זה התפקיד שלו. אבל הנושא הוא לא דובר צה"ל - הוא איננו הקורבן - אלא איך אדם שוקע מול הזוועה. גם הגרי קמל מול המצלמה.
הוא משתנק כבר כשהוא מציג את הסרטון לציבור, אבל זה מתחיל אחרת. עם קסדה ונשק מעל לפני הקרקע, הגרי מתחיל את המסע אל בטן האדמה כשהוא זקוף ומדוגם. כשהוא נכנס פנימה, אל הלחות והחשכה, כשאי אפשר עוד לעמוד ישר וניתן רק בקושי לראות את ההמשך, הוא נראה אחרת.
הגרי מתאר למצלמה את מה שהוא מוצא. בקבוקי שתן, דלי לצרכים, משחק שח, ספרי קוראן, מוצרי היגיינה לנשים, פנסי ראש, מברשות שיער. "הכל יילקח, הכול יתועד", הוא ממלמל. רטוב מזיעה, פניו נפולים.
ואז הוא מגיע אל הדם.
זה רגע חריג בחדשות. בדרך כלל, מראות כאלה נחסכים מכולנו. גם במלחמה, מדברים איתנו ברמזים מגבול זירות האסון, בלי להראות לנו את המשמעות הפיזית של הדברים. הפעם, הדם מגיע לכל בית. מול עינינו.
והגרי נשבר. הוא פותח במונולוג עקר על נקמה, אבל המילים לא שוות דבר ברגע הזה, כל כך חלשות מול המציאות. כל הסיפור כולו בפריים: הפער בין נאומים על ניצחון ומרדפים ו"נגיע למי שרצח אותם" לאדם המבוגר, הסחוט מזיעה, שבור הלב בוודאי, שלא יכול לזקוף עוד את קומתו.
הגרי הוא אנחנו. אומה שבורה מול עוד שלולית של דם שלא נמנעה. אנחנו יכולים להמשיך לדבר על ניצחון מוחלט, פסע או לא פסע, ואנחנו יכולים לזכור מה שוות המילים האלה מול הכאב של עוד 101 משפחות שיקיריהן נמצאים בגיהנום. מה שווה כל יום. ראינו. לא נוכל להגיד: לא ידענו.