"מחר יום חדש" ועוד: ארבעה סרטים שכדאי לראות עכשיו (ואחד שלא)

שניים מן הלהיטים הגדולים של הקיץ בקופות המקומיות עוסקים באלימות נגד נשים. אחד הוא "איתנו זה נגמר" ההוליוודי, שהפך לתופעת תרבות של ממש וכבר כחודש צועד במקום הראשון בטבלת הסרטים הכי נצפים באולמות; השני הוא "מחר הוא יום חדש" האיטלקי, שהיה להיט עצום במולדתו ועלה אצלנו לפני הרבה מדינות אחרות, כולל ארצות הברית. גם אצלנו הסרט זוכה להצלחה. למרות שהוא בשחור לבן, דובר איטלקית, ולא מציג כוכבים מוכרים במחוזותינו, הוא מכר כאן עשרות אלפי כרטיסים והיד עוד נטויה.

זהו סרטה הראשון כבמאית של פאולה קורטלזי, שגם כתבה את התסריט ואף מופיעה בתפקיד הראשי. בדומה להרבה קלאסיקות של הניאו-ריאליזם האיטלקי, גם "מחר הוא יום חדש" מתרחש באיטליה של סוף שנות הארבעים, אחרי החורבן הפיזי והמוסרי של מלחמת העולם השנייה. הקולנוענית משחקת עם הסוגה המיתולוגית הזו, שבזמנו פעלו בה בעיקר במאים גברים, ומוסיפה לה נקודת מבט של אישה וגם שימוש מפתיע במוזיקה עכשווית.

קורטלזי מגלמת אישה נשואה עם שלושה ילדים. בתה הבכורה עומדת להתחתן בעצמה. הסרט מתחיל כשבן זוגה של הגיבורה נותן לה סטירה, והיא מחליטה שהגיע הזמן להשתחרר ממנו ומן המבנה הפטריארכי של משפחתה. המאבק האישי משתלב במאבק הקולקטיבי של נשות איטליה למען שיוויון זכויות, ושני המאבקים מובילים לעבר עתיד טוב יותר. לא סתם קוראים לסרט "מחר הוא יום חדש".

לא סתם גם הסרט כל כך מצליח. נדיר למצוא, בטח על המסכים שלנו, סרט שאפשר לקטלג אותו גם כ"איכותי" וגם כקומוניקטיבי ומהנה. אמנם הלהיט הזה עמוס במניירות וסטריאוטיפים, למשל דמות של סבא איטלקי צעקן, ואמנם השילוב שלו בין סגנון ריאליסטי ואופראי לפעמים חורק - אבל בסופו של דבר קורטלזי מצליחה לחזור לעבר כדי ליצור משהו חדש, מקורי, רלוונטי ומרומם רוח.

סיבה נוספת להצלחת הסרט כמעט מובנת מאליה: המנטליות הישראלית דומה לזו האיטלקית, וקל לדמיין את "מחר יום חדש" כדרמה ישראלית. סביר להניח שאז המבקרים היו פחות אדיבים כלפיה ואף מכנים אותה "סרט בורקס", אבל זה כבר נושא אחר. כך או כך, רבות מן הסוגיות שעולות בו רלוונטיות גם אלינו, והמסר שלו רלוונטי לכל העולם - העתיד שייך לנשים.

כשטים ברטון לא במיטבו, הוא בלתי נסבל; אבל כשהוא במיטבו - סרטיו הם מופת של יצירתיות ושאר רוח. זה היה נכון למשל ל"ביטלג'וס", אחד מלהיטיו המופרעים והמופלאים הראשונים, שיצא ב-1988 והפך לפולחן, וזה נכון במידה מסוימת גם להמשכון שלו, שעלה לאקרנים בארץ וברחבי העולם בשבוע האחרון והפך להצלחה אדירה.

כזכור, "ביטלג'וס" המקורי התחיל בצורה מורבידית באופן יוצא דופן להוליווד באותה תקופה: הוא הציג זוג צעיר מקונטיקט שמת בתאונת דרכים משונה. בהמשך לכך, הם חוזרים לביתם כרוחות רפאים ומגלים בו משפחה של יאפים מעצבנים שעברו אליו מניו יורק. כדי לסלק אותם, השניים פונים לביטלג'וס - רוח זדונית שמתמחה במשימות שכאלה.

הסרט הזניק את הקריירה של ברטון וגם של וינונה ריידר, שגילמה את לידיה, הבת הגותית של זוג הסחים. היא נמשכה לעולם המתים וביטלג'וס נמשך אליה ואף ניסה לכפות עליה להתחתן עמו.

הפעם ריידר שוב מגלמת את לידיה, אבל היא כבר בעצמה אמא לילדה מתבגרת - אסטריד,
טינאייג'רית שחיה בפנימיה אבל נדרשת לחזור הביתה בעקבות מוות במשפחה. הדבר מוביל לשרשרת אירועים. במהלכם, הנערה נתקלת בעלם חמודות בן גילה שמסתיר סוד אפל, תרתי משמע. המפגש הזה פותח מחדש בפני משפחתה את השער לעולם המתים, ובסופו של דבר הם גם פוגשים שוב את ביטלג'וס - המתגלה כזדוני מתמיד.

אם בסרט הקודם ההתמקדות היתה בדור ההורים, הפעם היא בדור הצעיר יותר. אסטריד היא הגיבורה כאן. מגלמת אותה ג'נה אורטגה, שפרצה אצל ברטון בסדרה "וונסדי", וניכר ש"ביטלג'וס ביטלג'וס" מנסה לקרוץ למעריצים שלה ושל "דברים מוזרים", ובכלל לדור הנטפליקס.

אורטגה היא פשוט שחקנית נפלאה. זה היה ניכר באחד מסרטיה הראשונים, "יום הכן", וזה בולט גם כאן. יש לה נוכחות ייחודית ועוצמתית, ובקיצור - יש לה את זה. את ביטלג'וס מגלם שוב מייקל קיטון, המוכיח מחדש שהוא אחד השחקנים האמריקאים הלא מוערכים דיים בימינו (וסליחה ממי שכן מעריך אותו כהלכה ולא מבין על מה אנחנו מדברים). אומרים שאלוהים נותן אגוזים למי שאין לו שיניים, אבל לקיטון יש שיניים חדות וברטון נותן לו שקית מלאה באגוזים שהוא עושה איתם את המיטב, בתצוגת משחק שהיא טור דה פורס של ממזריות מדליקה, מבריקה ומשולחת רסן.

גם עבודת הבימוי של ברטון מתפוצצת מרוב כישרון, רעיונות ומוטיבציה. הוא מיטיב למצוא פתרונות לאתגרים ולהפוך חסרונות ליתרונות. כך, למשל, הבמאי לא היה יכול להשתמש בג'פרי ג'ונס, שגילם את האבא בסרט הראשון אך כיום ידוע בעיקר כעבריין מין מורשע. כדי להציג את דמותו ואז להיפטר ממנה, הקולנוען משתמש באנימציה בצורה מקורית וגאונית. יש עוד כמה רגעים שמתחשק למחוא להם כפיים: רגע אחד מזכיר את הלוני טונס בשיאם. רגע אחר מציג סופת חול בצורה שמשתווה באיכותה לסצינות דומות ב"חולית 2" שגם כן יצא השנה, ויש פה עוד כמה פנינים.

גם במקרה של "ביטלג'וס ביטלג'וס", אפשר להבין למה הוא מרסק קופות - בגלל הפופולריות של הסרט הראשון, שגם הוליד כל מיני פרויקטים-חוץ קולנועיים מצליחים, למשל מיוזיקל בימתי; בגלל הפופולריות של אורטגה; בגלל שהקהל התגעגע לברטון; ובגלל שבסך הכל הוא מעלה חיוך - וזה מה שכולם צריכים עכשיו.

לרבים שיצפו בסרט מחכה תזכורת יפה ורלוונטית. הוא צולל לעולם המתים כדי לתאר אותו בצורה מסעירה ומשכרת חושים, ובכל זאת טורח להזכיר לנו שהחיים בעולם החיים כיפיים הרבה יותר, אז חבל לא לנצל אותם.

איזה קטע: לסרט האמריקאי הזה קראו במקור "Violent Night". דווקא אצלנו, לא מדינה נוצרית כזכור, העניקו לו שם נוצרי יותר - "מי מפחד מסנטה?". זו עוד דוגמה לכך שהמפיצים שלנו אוהבים כותרים עם שמות ילדותיים, גנריים ודבילים, אבל גם המחשה לנורמליזציה של חג הכריסמס בתרבות המקומית. בצד ההדתה היהודית, יש גם תופעה הפוכה - דרך הטלוויזיה האמריקאית, התרבות הנוצרית הפכה לחלק בלתי נפרד מן התרבות הישראלית.

בכל מקרה, הסרט הזה יצא לפני כשנה ושלושת-רבעי, וזכה להצלחה נאה בקופות ברחבי העולם וגם אצלנו. עכשיו, הוא הצטרף לקטלוג הישראלי של נטפליקס, אז אם פספסתם אותו בקולנוע תוכלו להשלים פערים.

הסרט עוסק בחבורת פושעים המגיעה בחג המולד לאחוזה של משפחה עשירה כדי לגנוב ממנה שלושים מיליון דולר. התוכנית שלהם מדוקדקת לפרטי פרטים, אבל יש דבר אחד שהם לא לקחו בחשבון - סנטה בסביבה, והפעם הוא לא סבא חביב עם זקן, אלא כוח שלא כדאי להתעסק איתו, והוא קורע לפושעים את הצורה.

את הסרט ביים טומי וירקולה, קולנוען נורבגי שמחלק את זמנו בין מולדתו והוליווד, ויודע לעשות קולנוע ממזרי שלא גולש למחוזות הטראש. "מי מפחד מסנטה" לא מקורי במיוחד, ולמעשה מעתיק מלא פחות משני להיטי כריסמס קלאסיים - "מת לחיות" ו"שכחו אותי", אך גם חיקויים צריך לדעת לעשות, והתוצאה מהנה להפליא.

יותר מכל, הסרט מוכיח את הקלישאה שהכל תמיד מתחיל בדמויות, ועיצוב הדמויות פה מצוין: הרעים כל כך רעים שאתה באמת רוצה שיאונה להם רע, והטובים כל כך טובים שבא לך שיהיה להם טוב.

מה שכן, חשוב להדגיש: מדובר ביצירה אלימה ביותר. לכן, ההחלטה לא לתרגם אותה מילולית כ"לילה אלים" אלא לקרוא לה "מי מפחד מסנטה" כל כך מטעה. זה לא סרט אימה, והוא לא מפחיד בכלל. מדובר בקומדיית פעולה ברוטלית, עם כמה סצינות אכזריות. למשל, הרגע שבו אחת הדמויות משתמשת במפצח אגוזית כדי לפצח לאחת מן הדמויות האחרות את האגוזים שלהם. אתם מבינים למה הכוונה, נכון?

ועם זאת, למרות כל האלימות, יש כאן גם מסר מתוק, אופטימי ורוחני לגבי המשמעות של אמונה והמשמעות של חג המולד - תזכורת עד כמה מגוחך שיהודים בישראל מתעלמים מן האספקטים הדתיים שלו וחוגגים אותו אחרי שלמדו עליו בפרק של "חברים" וזה נראה להם מגניב.

לפני כעשור, כשעוד היתה בת 18, הזמרת-שחקנית הצרפתייה הידועה בשם הבמה לואן אמרה עשתה את הופעת הבכורה הקולנועית שלה. זה היה בלהיט הענק "משפחת בלייה", שריסק את הקופות במולדתו ובמדינות רבות אחרות - כולל אצלנו. הוא גם זכה לעיבוד אמריקאי - "Coda", שזכה באוסקר.

מאז, הכוכבת התמקדה בעיקר בקריירה המוזיקלית המשובחת שלה, מלבד כמה פרויקטים קולנועיים וטלוויזיוניים זניחים למדי שלא זכו אצלנו לחשיפה. עכשיו, היא חוזרת למסכים שלנו ב"אדוני השופט", בו היא מככבת בצד מישל בלאן, מן השחקנים הוותיקים בצרפת.

"אדוני השופט" עלה אצלנו לאקרנים לפני שבועיים. לואן מגלמת בו מלצרית קשת יום משכונת עוני בנורמנדי. שמה הוא מרי-לין, ומכאן שמו המקורי של הסרט בצרפתית (Marie-Line et son juge) היא ממלצרת לצעיר שחולם לפתח קריירה קולנועית, ומגלם אותו ויקטור בלמונדו - נכדו של האליל הצרפתי המנוח ז'אן-פול בלמונדו. השניים מתחילים לצאת, מתאהבים, ואפילו מתככנים תוכניות לעתיד, אבל אז הוא זורק אותה בצורה מגעילה כשמתברר שאין לה שום ידע כללי ובעיקר שום ידע קולנועי - היא אפילו לא יודעת מי זה טריפו!

מארי-לין כל כך נעלבת מהגוסטינג, שהיא יוצאת להתעמת עם האקס שלה, בצורה שיוצאת משליטה ומידרדרת לאלימות. המקרה מגיע לבית המשפט. היא פוגשת שם שופט בא בימים בגילומו של בלאן, ומסיבות שנגלה רק בסוף הסרט, הוא חומל עליה ולוקח אותה תחת חסותו.

אז, מתברר כי "אדוני השופט" משתייך לתת-ז'אנר נפוץ למדי בקולנוע הצרפתי: סרטים על גברים שלוקחים נשים צעירות מהם ועוזרים להן לגלות את העולם. כזה היה למשל "המילים הפשוטות" שזכה אצלנו להצלחה גדולה לפני כמה שנים.

אם "אדוני השופט" היה להיט אמריקאי, הגבר המנוסה והמקושר היה עוזר למלצרית להשיג כסף ולמצוא עבודה מכניסה, אבל זה סרט צרפתי, אז הוא נותן לה חכה ומעודד אותה ללמוד, לפתח סקרנות, להרחיב את האופקים ולשאול שאלות.

בקו עלילה אחר, שהוא אולי הסיבה לכך שבחרו להפיץ את הסרט הזה בישראל, מתברר כי השופט פוקד את בית הכנסת המקומי. גם זאת מסיבות שיתבררו עם הזמן. מארי-לין הנוצרית מבקרת אותו שם ובגלל חוסר הבקיאות שלה ביהדות, עושה שתי טעויות שמובילות לרגעים המשעשעים ביותר כאן. סביר להניח שהקהל בארץ משתולל מצחוק מולן. מעניין גם לציין כי זה הסרט הצרפתי השני שמוקרן אצלנו כרגע, ומציג יהודים שומרי מצוות: ב"עוד משהו בקטנה", אחד הגיבורים הוא יהודי חובש כיפה.

את הסרט ביים ביים ז'אן פייר אמרי, במאי ותיק אך לא בולט במיוחד. היומרות שלו צנועות, והן מולידות דרמה צנועה וסימפטית, שלבה במקום הנכון. לואן ומישל בלאן מייצגים דורות שונים לחלוטין בקולנוע הצרפתי, ולמרות ואולי דווקא בגלל זה, יש ביניהם כימיה טובה. "אדוני השופט" הוא לא "משפחת בלייה", אבל הוא בהחלט חביב ולא מזיק, ואולי הכי חשוב בימים אלה - אופטימי, נאור, ומלא אמונה במין האנושי. פסק הדין: הוא זכאי!

שפכנו את חמתנו על הסרט הזה כשהוקרן בקולנוע לפני כמה שבועות, ועכשיו נעשה זאת שוב לכבוד עלייתו בדיסני פלוס.

מדובר בסרטו החדש של יורגוס לנתימוס. הקולנוען ולד וגדל ביוון, ולאט-לאט עשה לעצמו שם בינלאומי עם סרטים דוברי יוונית כמו "שיני כלב". ב-2015 התחיל לביים באנגלית, ועם להיטים כמו "הלובסטר" ו"המועדפת" הפך למטאור בשמי הקולנוע האמנותי, כזה שעובד עם הכוכבים הכי גדולים, וכל סרט חדש שלו מציג במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן או ונציה, מקבל ביקורות משתפכות ומועמד לאוסקרים. השיא הגיע לפני כמה חודשים עם "מסכנים שכאלה", שזיכה את אמה סטון באוסקר והיה מן הסרטים המדוברים של החורף האחרון, וכבר עכשיו הוא חזר עם סרט נוסף.

כיאה למעמדו של לנתימוס, גם הסרט הזה הוקרן במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן, וכוכבו ג'סי פלמונס זכה בפרס השחקן הראשי. בצידו, מככבים עוד כמה שמות לוהטים - לא רק אמה סטון, שמאז "המועדפת" הפכה לשותפה קבועה של הבמאי היווני, אלא גם מרגרט קוואלי, ווילם דפו, הונג צ'או, ג'ון אלווין וגם האנטר שפר בתפקיד קטן, כי כל להיט בימינו צריך שחקן או שחקנית שהיו ב"אופוריה".

"סוג של חסד" הוא סרט מאתגר ומנכר שנמשך כמעט שלוש שעות, ויש בו סצינות מין ואלימות בוטות. סביר להניח שבנסיבות אחרות הוא היה מציג בסינמטקים בלבד, אבל בזכות השם של לנתימוס הוא הוקרן במולטיפלקסים ועכשיו הגיע לשירות סטרימינג גדול.

"המועדפת" ו"מסכנים שכאלה" היו סרטים תקופתיים, ועד כמה שהיו שונים מן התוצר ההוליוודי הרגיל, הם היו יחסית קלים לעיכול. בסרטו החדש, לנתימוס חוזר לסגנון שאפיין את עבודותיו הראשונות - הטרלות פרובוקטיביות ומיזנתרופיות.

"סוג של חסד" עושה זאת בסגנון של סרט אנתולוגיה, ובו שלושה פרקים. כולם קשורים תמטית, ועוסקים בשליטה -ברוח "Sweet Dreams" של יוריתמיקס, השיר שמלווה את העלילה, לנתימוס דן ברצון של אחרים לשלוט בנו, בנכונות או אולי אפילו התשוקה שלנו שישלטו בנו, ובשאלה עד כמה רחוק כל אחד מן הצדדים יסכים ללכת.

בניגוד לרוב סרטי האנתולוגיה, כאן אותם שחקנים מופיעים בכל אחד משלושת הפרקים. בסיפור הראשון, פלמונס מגלם גבר שהבוס שלו מטיל עליו משימות שונות ומשונות; בסיפור השני, הוא מגלם אדם שבעצמו מציב שורה של מבחנים לזוגתו, בגילומה של אמה סטון; ובשלישי הוא וסטון מגלמים חברים בכת. כל אחד מן הסרטים כולל קטעים שמטרתם לזעזע: פורנו ביתי, סדיזם וסאדו-מזוכיזם, כריתת אצבעות אדם, פציעת כלב ועוד דימויים שמיהרתי להדחיק. למרות הפרובוקציות, כל אחד משלושת הסרטים משעמם להפליא, נפוח להחריד ומסתיים באנטי-קליימקס. הכל ביחד מסתכם בממבו-ג'מבו אחד גדול.

מבקרים רבים הסכימו עם כל החולשות הללו ובכל זאת היללו את הסרט. לצורך כך הם השתמשו בלוליינות מילולית כה מרשימה, עד שהם יכולים להיחשב כפייבוריטים לזכייה במדליה אולימפית. לנתימוס הוא המותג הכי אופנתי כרגע והסרטים שלו הם הטרנד הכי לוהט - מבחינת הפסטיבלים שרוצים להקרין אותם, המפיצים שרוצים להפיץ אותם, הכוכבים שרוצים להשתתף בהם והמבקרים שרוצים לנפנף בהם.

להסביר איך זה קרה זה כמו להסביר למה כולם לבשו סגול בקיץ מסוים - אלה מסוג הדברים שפשוט קורים לפעמים. אפשר לנסות לספק הסברים רציונליים יותר: תגידו מה שתגידו, לנתימוס משתמש במבע הקולנועי בצורה משוכללת ומיומנת, גם אם הוא לא עושה עם זה כלום; הוא מאפשר לקהל להתענג על עירום ואלימות במסווה של חוויה אינטלקטואלית; ואולי הכי חשוב - הוא מספיק מופשט כדי להשאיר מקום לכולם. אפשר לרטון: כמה חבל שקולנוען מקבל כל כך הרבה אשראי וכזו במה רחבה, ולא מנצל אותה כדי להגיד משהו בעל ערך ומשמעות, אבל זה בדיוק העניין. תארו לעצמכם שהסרטים של לנתימוס היו מנסחים אמירה אקטואלית ורלוונטית בתקופה כה טעונה פוליטית. נראה לכם שאנשים היו עומדים בתור לפופקורן בשבילם? כמה נוח לו שהוא לא גדל בישראל, אלא במרחק שעה טיסה ממנה.

גילוי נאות. לנתימוס הוא מקרה נדיר מבחינתי - במאי שצפיתי בכל סרטיו ולא אהבתי אף אחד מהם. "סוג של חסד" הוא לדעתי מהגרועים בהם, ובכל זאת יש לי כמה דברים טובים להגיד. איכשהו, הוא עובר די מהר. יש בו תצוגות משחק נהדרות והאמת שיש בו גם שניים-שלושה רגעים נפלאים, למשל הריקוד של אמה סטון שמופיע כבר בטריילר, אבל הם טובעים בכמעט שלוש שעות של יומרה חסרת הצדקה. הסרט נכשל במבחן הכי חשוב - מבחן בוזגלו, או במקרה היווני, מבחן בוזגלוס. אני משוכנע שלו קולנוען אחר היה חתום על הסרט הזה, אין סיכוי שהוא היה מקבל כאלה ביקורות, ובעצם מלכתחילה אין סיכוי שהיו מקרינים אותו, או אפילו מפיקים אותו.

התקשורת בימינו נוטה לסגוד לסדיזם ולמיזנתרופיה, ובהמשך לכך היא נוטה גם להחמיא לבמאי היווני על הרשעות שלו. אז הרשו לי לסיים בהימור מרושע. כמו בכל תחום, גם בעולם הקולנוע האמנותי טרנדים באים וחולפים. ראינו כבר לא מעט במאים אירופאים שהיו יפים ונכונים למשך תקופה מסוימת, עד שהעולם המשיך הלאה והפנה להם עורף: זה קרה למשל לאמיר קוסטוריצה, ואולי זה יקרה גם לסופר-סטאר היווני, שבעוד עשר שנים יביים סרט כמו "סוג של חסד" ויגלה להפתעתו שפתאום כולם אדישים אליו. אם וכאשר זה יקרה, אני מבטיח להיות היחיד שיכתוב עליו ביקורת חיובית. מה יש, גם לי מותר להטריל.