קהלת המודרני מסתובב בירושלים: קראו פרק ראשון מתוך "אושר"

אושר קרליבך הולך למות, ולא יעזרו תרופות וטיפולים ולא תפילות ותחנונים. הוא ימות כי כך נגזר. הוא ימות כי כך קבע בחוכמתו מלך מלכי המלכים בורא העולם וסולל נתיבותיו. הוא ימות כי אלה החיים. יאמר הקורא: מה פה חידשת? הרי גם אני אמות וגם אתה, המחבר, וגם אשתי שתחיה וראש ממשלת בריטניה וכל ברייה וברייה בכל דור ודור — כולנו ביום מן הימים נגווע ונתכלה מן העולם עד שלא ייוותר לנו זכר. אמנם כן, אבל ההבדל פה עמוק, כי אושר קרליבך הולך למות היום, היום ולא ביום מן הימים.
היום הזה החל בסימן רע, אם כי יום יפה עמד בפתח, יום יפה לכל הדעות. החמה ביצבצה מתוך הרי קדם ושפכה זיווהּ על בתים ומגדלים, וניצנצו קרניה על פני כיפת הסלע ועל פני בלוני הגז שבפתח הבניין ועל פני פעמון הנחושת התלוי על הברוש בחצר. זוג תורים נחת על אדן חלונו של אושר, ישבו וגירגרו ניגוני אהבה, עד שזינק החתול ונסו הציפורים. המיית תפילות עלתה מבית הכנסת שמול ביתו. יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל הַמֵּאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶיהָ בְּרַחֲמִים וּבְטוּבוֹ מְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. רישרשה הרוח מתוך הברוש ושרקה בעד החריץ בחלון, והקיש הענבל בזוֹג הנחושת והצטלצל הפעמון, וניחוחות יסמין ואפרסמון עם מנגו וחרדל חלפו עם אותה הרוח בעד אותו החריץ לדובב נחירי ישֵנים. אבל אושר לא השגיח בכל אלה, כי טרוד היה בכאבו. וזה הסימן הרע שבו החל היום הזה, האחרון: בחדרו של אושר, על ארון הספרים, ישב פסלון בדולח כחול בדמות בודהה בריא וחייכן. קפץ החתול ושיחק עם הבודהה ונפל האליל השמן הצוחק לכל העולם והתנפץ לרסיסים למרגלות המיטה. ונחרד אושר משנתו והבין, בהבזק הארה, שבא יומו למות.

כאב לו הראש, ולא מהיום ולא מאתמול. זה חודשיים ויותר שמייסרים את אושר מֵחושים מוזרים עמוק בתוך הגולגולת, ולא הועילו כל משככי הכאבים שרשמו לו וכל טיפול משלים, לא אקמול ולא איבופרופן ולא רוקסט, לא אופטלגין ולא ולריאן ולא טרמדקס, לא תה ג'ינג'ר עם נענע ולא שמן דגים ולא דיקור סיני. וכיוצא באלה. עשרים ושבעה מיני תרופות וטיפולים, וכלום.
כאב מוזר אמרנו, כאב מוזר. הופיע יום אחד הפולש, התנחל במרכז המוח, נאחז בו בכל מאודו, ולא יגורש ולא ייפלט. ומה שמוזר, מה שהכי מוזר: הכאב אינו רק כאב. הכאב מוחשי, מוצק. אושר חש בו, בפולש, חש בו ממש, כפי שחש הקורא בספר הזה שבין ידיו. מקנן במוחו יצור קטן, חי ונושם. עם לב שפועם. עובּר שכזה. צחק אחד הרופאים — ד"ר פַּבְּלוֹ לֶבּוֹבְסְקִי, רופא משפחה וחבר ותיק — כששמע זאת מפיו ואמר לו, "ציפורים בראש, זה מה שיש לך. זה כמו תמיד אצלך, הכול רק בראש שלך."

את אושר זה לא הצחיק.
"קח אקמול פורטה," אמר פבלו, שלמד עם אושר בתיכון עירוני ג', "תעשה מדיטציה. ואם בעוד שבוע עדיין כואב, תחזור אלי."
אושר עשה כמצוות הרופא, אקמול, מדיטציה, ועדיין כאב. ואופטלגין ורוקסט וכן הלאה, גם אלה לא הועילו. כבר אמרנו.
כי הפעם באמת משהו לא בסדר. הכאב הזה, הכאב הזה המוצק, הפועם, הבועט.
גידול, זה מה שיש לו. גידול ממאיר.
והפעם באמת.
נפל הבודהה והתנפץ לרסיסים. דברים כאלה לא קורים סתם. זה אומר משהו. חייבים לפרש. התנפץ הבודהה, פסלון שקיבל לפני שנים במתנה משירה גרושתו, לפני שהתגרשו, לפני שהתחתנו. זה אומר שזהו זה, הכול נגמר, הוא הולך למות, והפעם באמת.
אושר קם, נעל כפכפים וטיאטא את רסיסי הפסל, גרפם אל היעה והשליכם הפחה: יחיה הבודהה חיים אחרים, מפוזרים ומרוסקים, באשפתות ומזבלות בלב האדמה.
שׁפת קומקום על הכירה וחלט לו תה ג'ינג'ר עם נענע. נתן אוכל לחתול, גולם שמו, יצא אל המרפסת וספל בידו מעלה הבל. התיישב על הכורסה ובהה בשמים, ולא השגיח באותות היום הנפלא הזה, בזהרורי השמש, בברוש שבחצר וברוח המזמזמת בו, בפעמון הנחושת המצטלצל, בהדי התפילה מבית הכנסת, בריחות היסמין והאפרסמון עם מנגו וחרדל.
כואב, כואב.
הוא הניח את הספל על המעקה, עצם עיניים ולפת בכפותיו את ראשו כמו היה אבטיח. משהו פועם שם, בפנים. הרעד הזה מתוך הגולגולת. יש שם משהו, יש. הרי רק לפני שבוע שלחו אותו לעשות בדיקות מקיפות MRI, CT, לצלם ולגלות מה מקור הסבל. הוא לא חלם את זה. בדיקות כאלה לא עושים סתם. גם הרופא חושד שיש שם משהו מוצק ומסוכן.
זוג התורים שהכרנו השתכן על מעקה המרפסת, בפינה. נתבונן בצמד החביב ונלמד פרק באהבה, במסירות ובשבועת אמונים. ידוע שציפורים ממינים שונים, והתור ביניהם, מזוּוגות לצמיתות. מרגע שמצאה הציפור את בן זוגה, לא ייפרדו עוד ורק המוות יתיר את הקשר. ישבו התור והתורה צמודים זה לזו, מתרפקים ומתגפפים, רועדים מאושר, מלחשים דברי דודים. הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע. ואושר אחינו? שוב לא השגיח בהם, ושוב זינק החתול מנתץ האלילים והתעופפו האוהבים.
מאז הבדיקות אושר דרוך כמו קשת, וכל צפצוף מקפיץ אותו עד התקרה. הלב הולם והוא מתנשף, והפולש הקטן בתוך המוח בועט ומרטט. הטלפון בידו והוא מפחד להדליק אותו. לא פעם בזמן האחרון זמם להיפטר מהמכשיר המטריד, להשליך אותו לפח הזבל.
הוא הדליק את המכשיר. אי-אפשר לחיות ככה. מה השעה? עוד לא שמונה בבוקר. אין שיחות חדשות. זה טוב. אבל הודעות יש ויש. נראה מי מציק לו על הבוקר. מקופת חולים אין הודעות, ממרפאת הנוירוכירורג גם אין. רווח לו. "אם לא תשמע ממני, זה סימן שהכול בסדר." כך אמר לו פרופסור שחם הנוירוכירורג. "נו ניוז איז גוד ניוז." כך הוסיף הרופא המנתח והבזיק מתוך זקנו הסב חיוך קטן. מרונן פולישוק שבע-עשרה הודעות, זה כן. יקרא אותן אחר כך. ועוד הודעות ועוד הודעות, כולן בהולות, כולן חשובות. העולם יתהפך אם לא יענה מיד. כשיגיע למשרד יענה, לא עכשיו.

אושר קם, נשם לרווחה, נעץ את הטלפון בכיס המכנסיים. משהו רע הולך לקרות היום? מוות? למה בעצם? מה פתאום. כי נשבר איזה פסלון? סימן רע? הבזק הארה? מה סימן בזה. אמונות טפלות, סיפורי סבתא, הבלים. אם כואב לו הראש אז כואב לו הראש, ואם צמח לו משהו שם בפנים אז צמח לו משהו, ואם ימות אז ימות, ואם יחיה אז יחיה. מה זה קשור לפסלון שנשבר?
הוא לא ימות, לא היום ולא בקרוב. הוא בן ארבעים וארבע. אף אחד לא מת בגיל כזה. עוד שלושים שנה נותרו לו, עוד ארבעים. שום דבר רע לא יקרה לו היום, אלא אם כן תדרוס אותו משאית, ירצח אותו מחבל או השד יודע מה. מה החרדה הזאת, אושר? מה החרדה? חרדה, נו, מאז שהוא זוכר את עצמו הוא כזה. רק שאז לא היתה מילה כזאת, או אם היתה לא השתמשו בה. בן חמש-שש, אולי לפני, כבר התחיל לפחד מהמוות והיה שואל את אבא, את אמא, מתי הוא ימות. "עוד שמונים שנה לפחות." כך אמרה לו אמא תמיד, ואבא היה אומר שלא ידאג, שעד שיגיע לגיל מופלג כבר ימציאו תרופות שיאריכו את חיינו עד מאה ועשרים. אבל אושר המשיך לדאוג, והיה רועד על משכבו בלילות, בוהה בתקרה ומדמיין עולם שממשיך להתקיים בלעדיו, החיים ממשיכים להתנהל בדרכם, הילדים הולכים לבית הספר ומשחקים תופסת ומחבואים, השמש זורחת, הציפורים מתעופפות, אנשים הולכים לעבודה, הרדיו מנגן שירים, ואושר איננו, התנדף כמו גז, ואין מי שיזכור אותו.
"מה זה משנה?" אמר לו פעם גילי בן כיתתו. "כשאתה מת אתה לא חושב, אתה לא מרגיש שום דבר, אתה סתם שוכב באדמה ונרקב. מה אכפת לך מה קורה בעולם ואם זוכרים אותך ואם לא זוכרים אותך? שיירקב העולם, אתה גם את זה לא תדע ולמה שזה יפריע לך אם גם אתה כבר נרקבת?"
זה היה בטיול השנתי של כיתה ה'. הם ביקרו במערת המקדש וראו את האיש שבקיר, וישבו עכשיו על גדת נחל כזיב ודיברו על החיים.
"אני לא רוצה להירקב," אמר לו אושר.
"אתה תירקב, ברור שתירקב. מה אתה, אליהו הנביא? כולם מתים בסוף, וזורקים אותם בתוך בור ומכסים אותם בעפר, גם כלבים גם אנשים."
"זה לא מפחיד אותך?"
"מה צריך להפחיד אותי?"
"למות," אמר אושר, "אל תגיד לי שזה לא מפחיד אותך."
"אני לא נקבה."
"אני לא רוצה למות," אמר אושר.
"נקבה," פסק גילי. "כשאתה חי תחשוב על החיים, ושהמתים יחשבו על עצמם."

ולא סיפר אושר לחברו על הבחילות, על כאבי הבטן והסחרחורות שתקפוהו כשאחזה אותו האימה מפני המוות, האין, הריק, החיים הנמשכים בלעדיו. בלעדיו. אפילו החיים שהתנהלו לפני בואו אל העולם הפילו עליו מורא. לפעמים, כשסיפר לו אבא על הימים האחרים ברחוב היהודים בעיר העתיקה, כשהיה הוא ילד ועוד שלטו פה האנגלים, היתה הבטן מתחילה לרעוד ולהתכווץ וגל של חלחלה היה שוטף את קרביו ותוכן קיבתו מטפס חזרה אל הוושט, מאיים להיפלט. העולם שלפניו הפחיד אותו לא פחות מהעולם שאחריו.
זה לא חיים, זה לא חיים. כך היה אומר אושר הקטן ומנסה למצוא פטנטים להתגבר על האימה. פטנט אחד: אמבטיה חמה. שעות היה שוכב הילד, הנער, שקוע כולו במים חמים כמו עובּר ברחם אמו — עד שהיו פושרים המים ומתקררים, או עד שאמא היתה דופקת בדלת, צועקת שיֵצא כבר, מה הוא עושה שם עם עצמו?
פטנט אחר, מוצלח מאוד, מצא בפח זבל ברחוב הפורצים. בפח הזה מצא גיטרה שבורה, צווארה מזדקר מתוך המכסה. הוא לקח אותה הביתה ותיקן אותה. תיבת התהודה היתה מרוסקת לגמרי ונותרה ממנה רק החזית. במשך חודשיים שקד על המלאכה. את הגשר, שנתלש, הדביק חזרה, וכך גם את אחד מברזלי השריג שהשתחרר. הוא ניסר רצועות של דיקט, טבל אותן במים וכופפן ועיקמן וקבע להן צורה גלית. מתוך דיקט אחר ניסר את גב התיבה והדביק וחיבר הכול יחד באהבה ובסבלנות ללא גבול ועם לא מעט מסמרים קטנים שמצא בארגז הכלים של סבו המנוח, הסנדלר, ואחר כך צבע את התיבה בצבע סופרלק מבריק סגול בהיר של טמבור.
אז היתה לו גיטרה, חצי מעשה ידיו. גיטרה קלאסית משופצת בעלת צליל קצת מתכתי. מתוך ספר ששאל מהספרייה למד איך לכוון את המיתרים ולהפיק אקורדים. סי די אי אף ג'י איי בי, מז'ורים ומינורים. והוא מצא לו מורה, פיני פינטו בן כיתתו, שהיה ספץ בגיטרה. שיעוריו של פיני באו אל סופם מקץ חודשיים, כשבא החופש הגדול ופיני עקר עם משפחתו לרמת השרון, אבל בפרק הזמן הקצר הזה קיבל אושר יסודות מוצקים שליוו אותו לאורך כל חייו. ראשית קיבל מפיני את סודות הקצב. "שירגישו שאתה חי ולא פגר," היה אומר, וגם: "קצב זה כמו לב שדופק." הוא לימד את אושר לפרוט בסגנונות שונים. בלוז, פולק, פסיכדלי, רגאיי, רוק. הוא היה אומר, "צליל מוזר יש לגיטרה שלך, כמו פח זבל." עוד היה אומר, "בארץ הזאת הכול זיפת, רק מחקים פה מה שמייבאים מחו"ל. תראה למשל את משינה, זה רק גרסה עברית של מאדנס. תיסלם, פונץ' — מה זה בכלל? רוק צעצוע. או תראה את כל הפרֵחים האלה, זוהר ארגוב, שימי תבורי, זה בסך הכול מוזיקה ערבית. אין שום דבר מקורי במקום הדפוק הזה. אין פה אף אחד רציני. אפילו מאיר אריאל הוא סתם חקיין של בוב דילן."
"מה עם רמי פורטיס?" שאל התלמיד. "מה עם נושאי המגבעת?"
"נושאי המגבעת?" נחר המורה בבוז. "אתה צוחק עלי. מה הם בכלל — ילדים. בחו"ל אף כלב לא היה משתין לכיוון שלהם. מילא פורטיס כשהוא היה במינימל קומפקט, אבל מאז שהוא חזר לארץ הוא התמסחר לגמרי."
שיר אחד פיני לימד את אושר, שיר אחד בלבד — "הוד מעלתה" של החיפושיות (ג'י אי-אם סי די ג'י אי-אם סי די אי-אם ג'י די אי-אם ג'י אי-אם סי די ג'י אי-אם סי די ג'י). "נגן אותו חמשת אלפים פעם," ציווה פיני, "עד שיֵצא לך מהאוזניים, וכל פעם בסגנון אחר, עד שתהיה ספץ. כשתהיה ספץ, תוכל גם להיות כוכב."
"אני לא רוצה להיות כוכב," אמר אושר.
"מה זאת אומרת?" דרש המורה. "אז למה אתה לומד לנגן? כדי לשיר בשירותים בליווי גיטרה? אל תהיה דפוק. הצלילים רוצים לצאת החוצה, כמו ציפורים שכלואות בכלוב. ואם אף אחד לא שומע, הן תקועות בפנים. דווקא יש לך כישרון, חבל לבזבז אותו."
אבל אושר לא שמע בקול מורו. הוא לא ניגן מעולם בפני קהל, בעיקר כי התבייש, אבל גם כי לא זה מה שעניין אותו. לא להופיע, לא שישמעו אותו, לא שיכירו בכישרונו, לא שימחאו לו כפיים ולא לשחרר שום ציפורים. הוא חיפש רק את השקט הנפשי, את הרוגע שבנגינה. כל זמן שניגן לא חשב על כלום, רק על הצלילים שיש להפיק מהכלי, ואימת המוות היתה נדחקת אל מתחת להכרה. מנגן היה הנער — מנגן בשקט, שלא ישמעו — ונרגע לרגע.
הבחילות וכאבי הבטן נעלמו אמנם עם השנים, אך התחלפו בתגובות ותסמינים אחרים. אקזמה. שלשול. גרדת. אנמיה. עצירות. פעמת. אנגינה. טחורים. קצרת.
ועוד ועוד היו, עוד תסמינים למכביר. חובב רשימות אחינו אושר מנעוריו, ורשם לו במשך השנים בפנקס סודי כל תסמין ותסמין, ארבעים ותשעה תסמינים סך הכול.
אבל לא כאב ראש. מעולם לא כאב לאושר הראש, עד לאחרונה.
אושר חזר פנימה ונטל את הגיטרה. כיוון. זה חודשיים ויותר שלא ניגן בה, מחמת המחושים. סיים לכוון וחשב: מה אנגן? מתוך מאות שירים שהכיר בעל פה על כל אקורדיהם ומנגינות אינספור, לא הצליח לשלוף ולו תו אחד. ישב עם הגיטרה על ברכיו שותקת, עקרה.
כך ישב, מביט אל הקיר, מחפש איזה שיר, כשצילצל הטלפון.
אושר קפץ עד התקרה.
נפלה הגיטרה ופלטה קולות צורמים אל חלל החדר ואל גולגולתו הכואבת.
על מסך הטלפון: "פרופסור ד' שחם נוירוכירורג".
אושר קפא, מבועת, והמכשיר מצלצל ומצלצל.
צילצל הטלפון דקה ארוכה עד שהשתתק.
עוד לא שמונה בבוקר ופרופסור שחם מתקשר, פרופסור שחם הנוירוכירורג, מנתח מוח, הוא ששלח את אושר לעשות בדיקת. MRI ובדיקת CT, לצלם ולחקור את מוחו ולגלות מה צמח לו שם
ציפצף הטלפון: הודעה קולית חדשה.
הלב דופק, הלב משתולל. הגוש, הפולש, הגידול פועם גם הוא, בועט בתוך מוחו. השיניים נוקשות, משקשקות. זיעה קרה שוטפת את הבשר. שרירי הלסת מתאבנים. הנשימה מתקצרת. הראש כואב, כואב כל כך, כנתון בתוך מלחצת. מתוך הייסורים האלה בהה אושר במסך המכשיר ולא הצליח מחמת הרעד בידיים להקיש בכפתור ולשמוע את ההודעה.
עיוורון. עילפון. חישכון.
וכשהוחזרה בו נשמתו בחמלה, כלומר כששבה הכרתו, נמצא אושר על הרצפה שוכב פרקדן והגיטרה למראשותיו. הוא קם על הרגליים, נטל את הטלפון — גם הוא נפל ונסדקה זכוכית הצג — והקיש בכפתור, לשמוע את ההודעה.
מתוך המכשיר עלה קולו של פרופסור שחם בכבודו ובעצמו, קולו הנמוך, הערב, עם המבטא המעודן שהיה בו איזה גוון אירופאי: "בוקר טוב, אושר. תתקשר אלי בבקשה."
אושר התקשר, וענה הרופא בכבודו ובעצמו: "הלו?"
אושר נאלם, התנשף.
"הלו? בוקר טוב. מי שם?"
לנתק, לנתק. לא לשמוע. לנתק. טלפון קווי יש לרופא, בלי שיחה מזהה. הוא לא יֵדע מי, אפשר לנתק.
"אושר?" אמר הרופא.
לנתק. עכשיו. מהר.
"מי שם?"
ואושר פצה את פיו: "בוקר טוב, פרופסור שחם."
"אושר?"
"בוקר טוב."
"אושר, איפה אתה? בבית?"
"בבית, כן."
"אני רוצה שתבוא למרפאה."
"למרפאה?"
"תבוא למרפאה."
"מתי?"
"עכשיו. מיד."
"מיד? אני לא צריך תור?"
"תבוא."
"עכשיו עכשיו?"
"עכשיו עכשיו. תבוא."
"הגיעו התוצאות?"
"יש תשובה," אמר הפרופסור.
"מה גילו?"
"תבוא בבקשה. אני פה."
לנתק. לא לבוא. להישאר בבית. ללכת לישון.
"אושר? אתה שם? תבוא בבקשה."
לא פה. לא שם. לנתק.
"אושר? אתה שומע אותי?"
"כן."
"אתה בא? אני פה."
"כן. בסדר."
"אתה גר קרוב. עוד רבע שעה אתה פה."

"אושר" / ארי ליברמן. אחוזת בית. 253 עמודים.