1
יום שישי. הזמנתי את שלומי לארוחת ערב. בזמן האחרון זה קורה לעיתים קרובות. הוא כבר לא נוסע הרבה לאחיו.
אנחנו גרים בפנימייה, שלומי ואני, במגורי הצוות, כמובן. כל אחד מסיבותיו שלו.
כשאני מזמינה את שלומי, גם דביר מצטרף. הוא לא רוצה לחזור הביתה בסופי שבוע, ומבקש להישאר עם שלומי. זה לא תקין. אני יודעת שזה לא תקין. אבל דביר, קשה איתו. לחזור הביתה לאמא שלו הוא לא רוצה, וגם למשפחה מארחת הוא לא רוצה. שלומי נעתר לו. הוא לא רוצה להכריח אותו.
שאול, מנהל הפנימייה, לא יודע. אנחנו, המדריכים, שומרים על זה בסוד. זה לא בסדר, גם את זה אני יודעת. אבל את דביר אי אפשר להכריח. התגובות שלו בלתי צפויות.
ושאול אטום. ומעצבן. שלומי מוותר לדביר, ולטובת הילד, מוטב כך.
אז ביום שישי הם באו לארוחת ערב. הדלקתי נרות כמו שאני רגילה, ובישלתי את האוכל שאני מבשלת תמיד. מזל ששלומי אוהב אוכל פשוט, כי אני לא בשלנית גדולה. הכנתי שניצלים, תפוחי אדמה וסלט ירקות. לקינוח אפיתי עוגת תפוחים. אכלנו ושתינו והיה נחמד מאוד.
אחרי הארוחה עברנו לספה לאכול את הקינוח, ואז דביר שאל אותי פתאום למה אני לא נשואה ואין לי ילדים.
היה רגע של שתיקה. שלומי אמר לו, "דביר, זאת שאלה ממש לא מנומסת. לא שואלים שאלה אישית כזאת. וחווה לא חברה שלך."
דביר הסמיק. אני לא רציתי שיתפתח עניין שלם שיעכיר את האווירה. הרגעתי את שלומי שזה בסדר, ולדביר אמרתי: "הייתי נשואה. בעלי נהרג במלחמה. לא הספקנו להוליד ילדים."
דביר השפיל את העיניים אל צלחת העוגה שלו, ושלומי קם וניגש לפטיפון והתחיל לדפדף בין התקליטים.
"לא ראיתי פה איזה תקליט של אריק איינשטיין?" הוא שאל.
"כן, יש שם, תחפש טוב," עניתי.
"הלוואי שהייתם אבא ואמא שלי," דביר פלט פתאום. הוא הוריד שוב את הראש והמשיך לאכול את העוגה שלו.
שלומי שלח לעברי מבט במין פרצוף ספק תמה ספק נבוך. אני לא יודעת מה הוא חשב. אני יודעת מה אני חשבתי. הלוואי שהיינו אמא ואבא של מישהו, הוא ואני יחד.
קצת אחר כך הם הלכו.
ראיתי אותם שוב בשבת מתישהו, נדמה לי שבצהריים. הם הלכו לכיוון המכונית של שלומי. שלומי הלך קדימה בצעד נמרץ, ודביר השתרך אחריו עם התיק שלו. שיערתי ששלומי הצליח איכשהו לשכנע אותו לנסוע לבקר את אמא שלו. לפחות לכמה שעות.
2
בעשר וחצי בערב התקשרו מהפנימייה אל יהודה, לבדוק אם הוא יודע משהו. שלומי נראה לאחרונה ביום ראשון אחר הצהריים. ביום שני היה אמור ללמד. הוא לא הגיע. לפנות ערב כבר התחילו לדאוג.
בפנימייה ידעו שלפעמים הוא נוסע לבקר את המשפחה.
בכל זאת חיכו, נמנעו בהתחלה מלהתקשר אל יהודה, אבל ביום שני, בשעה עשר וחצי בלילה, החליטו לבדוק גם איתו. בכל זאת אח. קרוב מדרגה ראשונה.
קולה של האישה שדיברה איתו, רכזת אדמיניסטרטיבית בפנימייה ששלומי עבד בה, היה סמכותי, ענייני, אבל יהודה הרגיש שהיא מתפתלת. יכול להיות שהוא ביקש יום חופשה ומי שאישר לו לא יִידע אותי, אמרה בסוף. נחכה עד מחר, הוסיפה. אני בטוחה שהוא יחזור.
שיחת הטלפון הזאת נחתה על יהודה במקלחת, בדיוק כשגמר להתנגב מול התנור ועמד לתחוב את רגליו לנעלי הבית הצמריריות שלו. זיווה היתה בישיבת מורים, והוא רץ לטלפון שהעלה אבק בחדר של דנה. הוא עמד יחף על הרצפה הקרה, בבהונות מכווצות, והקשיב לדברי הרכזת. בעיני רוחו ראה כיצד הולכת ונמוגה פנטזיית הערב החורפי שהשתעשע בה במהלך היום: בילוי במיטה החמה מתחת לשמיכת הפוך עם כוס תה בדבש ולימון וסרט בטלוויזיה. גם את הרעיון שלא לכוון את השעון למחרת ולהודיע על מחלה יצטרך לגנוז כנראה.
החדר של דנה היה קר. חייבים לתקן את הטלפון בחדר השינה. הוא התעטף במגבת שכבר היתה ספוגה במים והביט על לוח השעם מעל שולחן הכתיבה שלה, שהיה מלא עד אפס מקום בתצלומים, בשירים, בכרזות, בקטעי עיתונות, בחשבונות, בפרחי בד. הוא אף פעם לא התעכב להביט בהם, אבל עכשיו נחו עיניו על תצלום אחד שבו נראתה דנה עומדת חבוקה עם ארז, החבר הקודם שלה, או הידיד שלה, כפי שכינתה אותו — הוא לא לגמרי האמין לה — שעבד עם שלומי אחיו בפנימייה. את התצלומים החדשים נעצה דנה במסגרת העץ. שם היה גם התצלום הזה.
יהודה ניסה לבלום את הכעס שניצת בו. זה לא הזמן לחשוב על דנה וארז, נזף בעצמו, וגם לא לכעוס למראה התמונה. הוא דידה על הרצפה הקרה יחף חזרה לחדר האמבטיה כדי לנעול את נעלי הבית שלו, ונעטף בחום המהביל ששרר שם. בבואתו נשקפה אליו מן המראה מטושטשת מאדים. הוא שלף קיסם אוזניים מהקופסה והתחיל לחפור באוזניו. בטח היתה איזו אי־הבנה בעניין יום החופשה שלו, כמו שאמרה הרכזת. באמת אין צורך לדאוג. או שיש לו מישהי והוא שכח את עצמו.
יהודה נאנח. הוא כל כך רצה להאמין בזה. לגעור בשלומי ולומר לו מילים כמו, "אה, שלומי, שוב נעלמת באיזו מיטה ושכחת להודיע?"
באחת הגיחות של שלומי אליהם היה נדמה לו ששלומי רומז משהו, אבל זיווה ביטלה את זה מכול וכול ואמרה שהוא בטח לא שמע טוב, שנדמה לו, ושזאת רק משאלת לב. היא היתה נחרצת.
איך היא יכולה להיות בטוחה כל כך? חשב אז. אבל כדרכו, קיבל את דבריה. היא יודעת, היא הרי קרובה לשלומי. הוא מספר לה הכול.
זמן רב עבר מאז עורר בו שלומי דאגה של ממש, אבל עכשיו ראה כמה קל לו לחזור לאותה תבנית קדומה, מוכרת, של תגובות. בשניות ספורות הוא עובר מניסיונות שכנוע רציונליים אל בהלה מהפכת בטן. כאילו יש בתוכו מנגנון עתיק משומן שרק מצפה לבשורות כאלה.
הוא הביט על עצמו במראה. חיוור. עיניים נפולות. אולי זה רק בגלל הווירוס שכנראה מסתובב לו בגוף. לא צריך לייחס כל שינוי גופני למצב נפשי. יהודה קירב את פניו למראה והתבונן בכתם החום שצמח לו על הלחי. הוא חייב לשאול את הרופא מה זה. עוד משהו לדאוג בגינו. לעולם, לעולם לא יהיה חופשי, סיכם לעצמו כשסירק את שערו הרטוב. וכל המנוחה כביכול שזכה לה בשנים האחרונות היא רק אתנחתה קלה בין מה שהיה למה שמצפה לו בעתיד.
שוב הוא חושב רק על עצמו, שם לב. והרי מדובר פה בשלומי שנעדר. וחייבים לעשות משהו. אבל מה הוא יכול לעשות עכשיו בלילה, בגשם, כשהוא רחוק כל כך וגם מרגיש לא טוב? ולמה הוא צריך תמיד לסחוב את אחיו על הגב שלו, כאילו היה איזו חטוטרת שצמחה לו?
הוא יצא מהאמבטיה והתקשר חזרה לרכזת.
אמא שלו. היא האשמה. היא שהטילה עליו את העול הזה. הפקידה בידיו את שלומי. ציוותה עליו לדאוג לו אחרי מותה. אבל מה היה קורה אילולא הטילה עליו את העול הזה, השתעשע לא פעם במחשבה. הוא עדיין היה דואג, כנראה. כועס ודואג. זה הוא, הדאגן, וזה שלומי, אחיו.
והיתה גם זיווה. למעשה, זיווה לקחה על עצמה את האחריות לשלומי, מה שעזר ליהודה להתרחק מהדאגה לו. לזיווה קל יותר. היא לא מעורבת רגשית כמוהו. בשבילה זאת לא המתנה מורטת עצבים לאסון, אלא החיים עצמם. היא התייחסה אל שלומי כאילו היה עוד ילד שלהם. דיברה איתו, האכילה אותו, כיבסה את בגדיו כשבא לפעמים לסופי שבוע. התעניינה בכל מה שעשה. היתה בקיאה בפרטי פרטים. הצליחה להצחיק אותו.
הודעתם למשטרה? שאל. עדיין לא. ממילא הם מתחילים להתייחס רק אחרי היעדרות של ארבעים ושמונה שעות.
הוא חזר לאמבטיה ובדק את הבגדים שהסיר, רחרח אותם. לכביסה? כן, זרק לכביסה. לא היה לו כוח עכשיו להפריד כמו שזיווה מבקשת. "אתה סתם זורק לכביסה בגדים נקיים," העירה לו בלי סוף. מבעד לאדים שזלגו על המראה באמבטיה נראו פניו כבוכות. הגרון צרב לו עם כל בליעה. התאים לו להיות חולה עכשיו. לחטוף איזה וירוס שיכניס אותו למיטה, כדי שיוכל להתחפר מתחת לשמיכת הפוך, לאטום את אוזניו ולישון, לישון, לישון.
החום של הסדין החשמלי עלה מכפות רגליו עד ראשו בצמרמורת של עונג. אילו רק היה אפשר למחוק את הטלפון הזה!
הוא הדליק את הטלוויזיה. על המסך התנהל קרב יריות בתוך סופרמרקט.
מתי החל שלומי להרדים אותו עם התובנות הבוגרות שלו, עם השלווה הזרה והדיבור השקט והשקול שסיגל לעצמו? זה היה הדרגתי, כמובן, ואיטי, אבל הוא זוכר את היום שבו ציין לעצמו שאולי חוסר השקט של שלומי והמוזרויות שלו היו רק מחלות ילדות שהתארכו יתר על המידה. זה כבר היה אחרי מות אימם. יהודה ידע שייתכן שהוא משקר לעצמו, אבל כמה נעים היה להסיר מעל כתפיו את האסל הכבד הזה, עם הדליים המלאים שמימיהם איימו להישפך עם כל צעד, ולדלג כמו עז חופשייה על ההרים.
לא שדברים נעלמו מעיניו. שלומי עדיין היה משונה. אחר. יוצא דופן.
אז מה! אמר לעצמו. הוא החליט לאמץ את הגישה של אימו. לא כולם צריכים להיות אותו הדבר. והיתה גם זיווה, כמובן.
על מסך הטלוויזיה נראה ג'יפ דוהר במרחבי השלג. הג'יפ נעצר על יד בקתת עץ וגבר יצא מתוכו. הוא צלע לעבר הבקתה והותיר מאחוריו, על הלובן הבוהק, שובל של דם. אחר כך יצא שוב לשלג ורובה בידו. הוא התקדם לעבר הג'יפ, אבל התמוטט על השלג לפני שהגיע אליו. פניו התעוותו מכאב.
האישה מהפנימייה אמרה לא לדאוג. כדאי שישמע בקולה. אבל משהו סירב להרפות. בביקור האחרון של שלומי, שלמען האמת היה די מזמן, שלומי נראה פזור נפש. מיד כשהגיע, התיישב לדבר עם זיווה במטבח, ויהודה שעמד ליד הקומקום והכין לעצמו קפה, חש קצת כמו סרח עודף. הם דיברו בקולות מהוסים, והיה נדמה שזאת שיחת המשך לשיחה קודמת, אולי בטלפון. לפני שנסוג לחדר השינה שאל אותו יהודה, מתוך נימוס, אם משהו מטריד אותו, והתפלל בליבו שלא ימצא את עצמו לפות בצבת מצוקותיו של שלומי עד חצי הלילה, כמו שקרה לא פעם בעבר. "הכול בסדר," אמר שלומי בחיוך מאומץ. "יש לי איזה ויכוח מקצועי עם שאול. שטויות של המוסד, אתה יודע," הוסיף כמתנצל. יהודה שמח להימלט. בכל פעם שראה אותם מסתודדים כך בלעדיו, בירך על מזלו הטוב.
לא פעם חשב שאם מישהו מבחוץ היה רואה את שלומי וזיווה מסתודדים כך, היה ודאי חושב שיש ביניהם משהו.
מטחים של גשם וברד הכו בעוצמה בגגון הכביסה שגבל בחדר השינה. גיבור הסרט הצליח לגרור את עצמו חזרה לבקתה ונשכב על הרצפה. במקום ששכב בו, לצד רגלו, נקוותה שלולית של דם. יהודה הרגיש שעיניו נעצמות. הוא שלח יד וכיבה את הטלוויזיה והאור והתחפר במיטה.
אני צריך לנסוע לפנימייה, שוכב לי פה במיטה החמה ומתפנק, ושלומי, מי יודע מה איתו. אולי נפגע בתאונה והוא שוכב באיזה בית חולים, בלי הכרה, ואף אחד לא יודע מי הוא? אולי הסתבך עם עבריינים? הרי כמה מהילדים באים ממשפחות כאלה. אולי. אבל אני לא יכול לקום עכשיו. לא יכול.
וצריך להודיע לזיווה. אם כי הגיע הזמן שינסה להתמודד עם דברים שמדאיגים אותו בלי לרוץ לזיווה עם כל שטות. כבר התבזה מספיק עם כל מיני דאגות טיפשיות.
ואיך היא אף פעם לא דואגת? אולי דואגת, אבל מחזיקה. איך? התפלא בכל פעם מחדש. הוא ידע היטב שהחולשה שלו רק מחזקת אותה. ולכן גם אם היא דואגת, היא אף פעם לא תראה את זה. התפקיד שלקחה על עצמה מחייב אותה.
עם המחשבה הזאת נרדם.
"כוכב ים" / רינה גרינולד. הוצאת שתיים. 175 עמודים.