השנה הייתה 1993. שש שנים אחרי מותו של הזמר זוהר ארגוב, עולה לאקרנים לראשונה הסרט "זהר" - הביוגרפיה הקולנועית הרשמית של מלך המוזיקה המזרחית, בבימויו של ערן ריקליס ובכיכובו של שאול מזרחי בתפקיד הגיבור, דפנה דקל בתפקיד גרושתו, וגבי עמרני בתפקיד ראובני, האמרגן (שלמעשה היה איחוד של שתי דמויות: מאיר ראובני ואשר ראובני. הם לא אהבו את זה). מההתחלה היה ברור שלא מדובר בסתם סרט.
"בערב הראשון שלו על המסך נסענו ברכב אחד ערן ריקליס הבמאי, מיכה שרפשטיין ועמית מנלזון המפיקים, אמיר בן דוד ואני", מספר משה זונדר (לימים יוצר "טהרן"), שכתב את הסרט יחד עם בן-דוד (המוכר, בין היתר, גם כחבר להקת "אבטיפוס"), על התגובות המיידיות. "היינו בחמש הקרנות בערב אחד. הקולנוע האחרון שהגענו אליו היה קולנוע היכל בפתח תקווה. נכנסנו כשהסרט היה בעיצומו, הקהל כבר חם, ולפתע באחד הקטעים המוזיקליים אני רואה שמישהו יוצא למסדרון בין הכיסאות בתוך האולם, שר יחד עם זוהר, מוריד את החולצה ומתחיל לנופף בה. אני מסתכל אחורה כדי לראות אם אולי הסדרן ירגיע אותו, אבל אז אני מבין - זה הסדרן!".
30 שנים (וקצת) עברו מאז, ועכשיו, במסגרת פסטיבל סאונדטראק מבית סינמטק תל אביב המוקדש כולו לממשק של קולנוע ומוזיקה, תיערך ביום רביעי הקרוב הקרנה מיוחדת של "זהר", אחרי רסטורציה מורכבת ומושקעת שהופקה על ידי ארכיון הסרטים הישראלי-סינמטק ירושלים, לצד פאנל בהשתתפות יוצרי הסרט, הקאסט וחתן פרס ישראל אביהו מדינה, בשיתוף הפודקאסט "היו זמנים בישראל". לקראת האירוע, חזרנו לסיפורים מאחורי הסרט הבלתי נשכח.
מעמדו של זוהר ארגוב כדמות מיתולוגית וכאחד הזמרים הגדולים בתולדות מדינת ישראל יציב ואיתן. כמי שעלה לגדולה בתחילת שנות ה-80, עם להיטי ענק כמו "הפרח בגני", "אלינור", "בדד", "נכון להיום" ועוד אינספור אחרים, הוא נחשב כמי שפרץ מחסומים חברתיים ותרבותיים, ניפץ את תקרת הזכוכית של התרבות המזרחית בישראל, וסלל את הדרך למהפכה מוזיקלית אדירה. בצד זה, התמכרותו לסמים, הסתבכויות פליליות וגם הרשעה באונס מעיבים על המורשת שלו. מאז שמת ביולי 1987 בבית הכלא בגיל 32 בלבד ועד היום, כך נדמה, השיח עליו לא פסק לרגע. גם ל"זהר", שתיאר את עלייתו ונפילתו של ארגוב במקרה נדיר של סרט ביוגרפי עלילתי על מוזיקאי ישראלי יש חלק בכינון המיתולוגיה הזאת.
"לא מזמן הייתי בסרט בסינמה סיטי בגלילות, והזמנתי מונית חזרה הביתה", מספר במאי הסרט, ערן ריקליס. "הנהג שואל אותי אם יש לי חנות פה. אמרתי לו שאני בסרטים אז הייתה לי פה איזו פגישה. שאל אותי אילו סרטים עשיתי. אמרתי 'הכלה הסורית', 'עץ לימון', אבל בסוף הבנתי שאני חייב לומר: 'זוהר'. הוא כמעט התנגש במשהו. כל נהג מונית שנסעתי איתו בשנות התשעים, וגם אחרי, אמר לי שזוהר ישב אצלו במונית. 'אה, זוהר? הוא הקיא אצלי!' היו אומרים לי. לכל אחד שחי בתקופה ההיא היה משהו להגיד על זוהר. זה הראה את הכוח שלו. אני חושב שזה ככה עד היום. יש איזה משהו שנשאר בתודעה של המון אנשים".
"מתישהו לפני הצילומים נסעתי לבית הקברות שבו זוהר קבור", מוסיף ריקליס. "עמדתי מול המצבה הידועה עם הגיטרה השבורה, ולמרות שאני אדם אינטליגנטי באופן סביר, מצאתי את עצמי מבטיח לזוהר שאעשה סרט שמטפל בסיפור שלו בצורה הכי טובה שאפשר".
מה הפך אותו לדמות קולנועית גדולה? למה לעשות עליו סרט?
"רוב האנטי-גיבורים מסתובבים ברחובות ניו-יורק ולא מגיעים לשום דבר", מסביר ריקליס. "פה אנחנו מדברים על בנאדם שסחף חצי מהעם, אולי יותר, כשמהצד השני - החצי השני של העם לא הכיר אותו. בלי להגזים, גם יש פה אלמנטים שייקספיריים. הוא נסיך האופל הטראגי. וזאת כבר סיבה לעשות עליו סרט".
"הנערים התווכחו: זה זוהר שמשחק את עצמו?"
"זה התחיל במהלך 1990", נזכר התסריטאי אמיר בן-דוד. "יצאתי במשימה עיתונאית לאירוע בבת ים, לבחירת 'היורש של זוהר ארגוב'. הגיעו מכל הארץ. זה היה שלוש שנים אחרי שזוהר מת, ונדהמתי מעוצמת הרגש שהייתה שם אצל המעריצים. חזרתי למערכת נפעם ממשהו שלא הייתי מודע לעוצמה שלו עד עכשיו, כשהבנתי כמה קסם האיש הזה הילך על ציבורים עצומים".
"התחלתי לדבר בהתרגשות, ובמערכת העיתון נגנבו", מספר בן דוד. "אמרו לנו: בואו נספר פעם אחת את הסיפור של זוהר ארגוב כמו שצריך. אז התחלנו לצלול לסיפור, משה זונדר ואני. ריאיינו עשרות אנשים, מאנשים שהיו איתו ביסודי בבית הספר, אנשים שניגנו איתו בכל השלבים, אנשים מהמוזיקה המזרחית, משפחת ראובני, וסיפרנו את הסיפור שלו בכתבה שהתפרשה על פני חצי גיליון. בעקבות הכתבה פנו אלינו המפיק מיכה שרפשטיין זכרונו לברכה, וערן ריקליס, הבמאי. הם סיפרו שהם מדברים ביניהם כל הזמן על זה שצריך לעשות סרט על זוהר ארגוב, ואמרו לנו: בואו תכתבו לנו תסריט".
"לתסריטאי, בניגוד לעיתונאי, יש את הרישיון להוסיף, לשנות, לאחד. הוא לא חייב להיות נאמן לעובדות", מסביר זונדר. ובכל זאת, כששואלים את השניים על ההבדל בין המציאות העובדתית למה שמופיע בסרט, לא חשוב להם לנקוב בהמון הבדלים: לא, "ראובני" שמגלם גבי עמרני אינו איש אחד, אלא איחוד של שני אחים: האמרגנים מאיר ואשר ראובני. כן, ג'וליאנו מר מגלם סוחר סמים אחד שמייצג עשרות סוחרי סמים איתם ארגוב התרועע לאורך הקריירה שלו. ולא, בניגוד לסצנת הפתיחה המיתולוגית, זוהר לא הופיע בצעירותו מול מנחם בגין בשעה שאביו השיכור הביך אותו מול כל בית הספר.
"ניסינו להעביר באמצעים קולנועיים את עליית הקול המזרחי למיינסטרים הישראלי דרך הדמות של בגין, ועל ידי ההקבלה בין העלייה והנפילה של בגין לעלייה והנפילה של זוהר", מסביר בן-דוד. "כשבגין עלה ב-77' עם המהפך, זו הייתה תחילת הקריירה של זוהר מבחינת התזמון. הקול המזרחי הגיע למרכז הבמה הפוליטית במקביל לכך שהקול המזרחי התחיל לאט-לאט לתפוס את המקום שלו גם במרכז הזירה התרבותית, למרות שזה לקח יותר זמן. יש בסרט סצנה שבה זוהר יושב וראה את נאום הצ'חצ'חים: הוא ראה את עצמו בתפקיד הצ'חצ'ח. בגין נתן לזוהר קול פוליטי, וזוהר נתן קול אמיתי לקהל המזרחי".
אבל בואו נחזור רגע לאותה הקרנה בקולנוע היכל בפתח תקווה, אז הסדרן הוריד חולצה ורקד לצלילי המלך (זונדר לא מצליח להיזכר בשיר הספציפי שהפעיל אותו; אני בוחר להמר על "סוד המזלות"). "בדרך חזרה לאוטו אנחנו עוברים ליד חבורה של נערים", מתאר זונדר. "והם בוויכוח סוער: האם זה זוהר שמשחק את עצמו? 'לא, יא מפגר, זוהר מת!', וההוא עונה לו, 'לא, זה זוהר, הוא היה אצלנו בחפלה, אני אומר לך, זה הוא'. אז התסריט חשוב, ההפקה חשובה, הבימוי חשוב, אבל שאול מזרחי נותן פה הופעה של פעם בחיים".
"כבר הספקתי לשחק בכמה וכמה סרטים עד אז, כבר הספקתי לשחק בתיאטרון. אף אחד לא אמר לי אז שאני מזכיר את זוהר ארגוב. אבל מאז הסרט, אני נתקל בהמון אנשים שבטוחים שאני נראה כמו זוהר במאה אחוז", מספר מזרחי, הכוכב הראשי של הסרט. "באמת עשיתי חיצונית ניסיון להידמות לו ככל האפשר, אבל גם היה לי חשוב להיכנס לג'סטות: היה לו קטע כשהוא היה קם, ועושה תנועות מוזרות עם הרגליים, כמו כדורגלן שקם מהספסל. לא הבנתי מה זה. זה מצא חן בעיני, והבאתי את זה לסרט פעם-פעמיים. החלטתי שזה קשור לאהבה שלו לכדורגל: הוא באמת שיחק במרמורק בצעירותו. מצד שני, איזה נגן אחד שליווה אותו סיפר לי שהוא פשוט הלך עם מכנסיים נורא צמודים, והתנועה הזאת הכרחית כדי שהמכנסיים לא יישארו למעלה. הסיבה הכי פרוזאית בעולם".
מזרחי זכה על התפקיד בפרס אופיר לשחקן הראשי הטוב ביותר (אחד משתי הזכיות היחידות של הסרט בפרס שכונה אז "האוסקר הישראלי"), ועבודתו בסרט נחשבת בעיני רבים לאחת מתצוגות המשחק הגדולות בקולנוע הישראלי. אבל במובן מסוים, ההישג של מזרחי עוצמתי אפילו יותר מההגדרה הזאת: יש כאלו שזוכרים את זוהר קודם כל בדמותו של שאול מזרחי. מלבד הפמליה הקרובה שלו, רובנו לא נדע איך דיבר, איך התנועע, מי היה האיש. מזרחי ניסה להבין את זה בשבילנו.
"גרנו בזמנו באותה השכונה", מספר ריקליס על מזרחי. "הכרתי אותו בעיקר מסרטו של אורי ברבש, 'אחד משלנו'. אמרתי - וואו, זה זוהר. אחרי זה הייתה לנו סדרה של מפגשים שגרמה לי להבין שאני חייב להוציא מהאיש הזה יותר. ישבנו לפגישה של לב אל לב ואמרתי לו: 'שאול, זה תפקיד שמתאבדים עליו. אתה ואני'. נכרתה בינינו ברית. הוא יעשה את מה שהוא צריך לעשות - והוא עשה את זה באופן אבסולוטי, מכל הבחינות, פיזית, נפשית ורגשית, ומצד שני, אמרתי לו שאני איתו לאורך כל הדרך".
"עכשיו כשאני נזכר, התגובה הראשונה שלי הייתה משהו בסגנון 'וואי וואי וואי, מה נפל עלי'", מספר מזרחי. "אין הרבה סרטים שבאמת יושבים על התפקיד האחד הזה. זוהר קיים בזיכרון של אנשים, אתה יודע שאתה צריך שיסתדר להם שאתה הוא".
איך הרמת את המשקולות האלה?
"זה היה תחקיר אינטנסיבי. עבדתי עם ערן, פגשתי המון אנשים, והבנתי שלכל אחד היה את הזוהר שלו. היה לילה מסוים שהתלבטתי מאוד לגבי כל מיני דברים אצל זוהר, והיה לי חבר שהוא פסיכולוג. זה היה שישי בערב והייתי מוטרד. היינו במפגש חברתי, אני, הוא ומי שהייתה אשתי אז, והלכנו לקליניקה שלו, והשכבנו את זוהר על שולחן הטיפולים, וניתחנו אותו".
לאילו מסקנות הגעתם?
"שזוהר היה שבוי באופיו".
"אני זוכר סצנה שבה הוא מופיע במועדון ונשבר לו הקול כשהוא מנסה לשיר את 'בדד', והוא מבצע את השיר עם צפצפה", מספר מזרחי. "כשישבתי בחוץ ועבדה עלי המאפרת בכיתי. התחילו לזלוג דמעות. היא מאפרת, הדמעות זולגות, זה מפריע לאיפור, ואני לא שמתי לב. ואז אני שומע את המפיק שואל אותה: 'מה יש לך? למה את בוכה?'. היא ענתה: 'כל הזמן זולגות לו דמעות, אז אני גם בוכה!'. הוא אמר לה: 'אז יאללה, בואי נצלם'. זאת הייתה הערנות של ערן ריקליס. הוא לא מחכה. הוא רואה שיש מצב? בוא נצלם".
"אני במאי ששם את השחקנים מעל הכול", אומר ריקליס. "כי זה מה שנשאר. על המסך יש את השחקנים קודם כל, ואחרי זה יש את עבודת הבימוי וכו'. אם השחקנים לא עובדים אז שום דבר לא יעבוד בעיני".
באיזה שלב הבנת שקלעת לזוהר?
מזרחי: "באחת ההקרנות הראשונות בבית קולנוע בראשון לציון, קרוב לשיכון המזרח (שם זוהר גדל - ז"א). ישבתי שם ואמרתי - זה המבחן. האלה שגדלו איתו יגידו אחרי זה שאני לא דומה לו, לא נראה כמוהו, לא מייצג אותו, לא יודע מה... ושהלך עלי. אבל הייתה הקרנה מצוינת".
מה זוהר נתן לך ולקח ממך עם השנים?
"לסרט עצמו היה אימפקט נורא חזק ולכן כל השנים השתדלתי מאוד להימנע מכל תפקיד שיותר מדי קרוב אליו, ולכן גם סירבתי לכל מיני הצעות שעלו. יכול להיות שזה גם עלה לי במשהו. יש מצב שבעיני אי אלו במאים אולי אפילו נסגרתי בדמיונם סביב דמויות שמזכירות את כל מה שזוהר היה. נותנים לדמויות שלי שמות כמו שרעבי, ואני המון דברים, אבל תימני אני לא".
וזה מצחיק, כי מבחינת דפנה דקל, שגילמה ב"זהר" את ברכה, גרושתו של הגיבור ואהבת חייו המוחמצת, ההפך הוא דווקא הנכון: "אתה פותח את גוגל וכותב את השם שלי, אחת השאלות הראשונות שעולות הן 'דפנה דקל תימנייה' עם סימן שאלה. כשאני על הבמה ואומרת שאני תימנייה אנשים מופתעים. 'באמת?! משני הצדדים?!'"
דקל הגיעה ל"זהר" בשיא נסיקתה: כמה שנים אחרי תפקיד במחזמר "סלאח שבתי" והאלבום הראשון שלה, ושנה אחרי שזכתה במקום שלישי באירוויזיון עם השיר "זה רק ספורט".
"לא האמנתי שאי פעם אסתובב ברחוב ויגידו לי - 'למה עזבת אותו?'" חולקת דקל, שמאז הייתה גם לכוכבת ילדים עם "זרעים של מסטיק" ו"דפנה ודודידו". "זאת שאלה שחוזרת על עצמה כל כך הרבה. 'למה עזבת אותו? אם לא היית עוזבת אותו הוא עוד היה חי'. ואני אומרת לעצמי, וואו, הסרט הזה נכנס לאנשים. אנשים מקשרים את הפרידה של ברכה וזוהר למוות שלו. מבחינתם, אם לא 'הייתי עוזבת', הוא היה נשאר בחיים. אבל זה מה שצריך היה לעשות. קמה, הלכה, המשיכה את החיים שלה".
מה צריכה לזכור שחקנית שמגלמת דמות שאפשר לצמצם בקלות להגדרת ה"אשתו-של"?
"פגשתי אותה, ובאישה עצמה יש הרבה מעבר ל'אשתו-של'. את זה לקחתי איתי לסט. היא אישה נבונה וחכמה. בכלל, אני לא מכירה את המקום הזה של 'אשתו-של' - אני מעולם לא הייתי כזאת, וגם בעלי אינו 'בעלה של דפנה דקל'. כל ההצטמצמות הזאת של הצד שעומד ליד האדם המוכר לא נתפסת בעיני ואין לה שום מקום אצלי, לכן מראש לא תפסתי את ברכה ככזאת. היא אישה מאוד חזקה שעברה הרבה דברים בחיים, ליוותה את זוהר ארגוב בימים קשים, קיבלה החלטות קשות, החזיקה את בנה גילי ככל שיכלה. היא אישה אמיצה שקיבלה החלטות אמיצה".
מה היה הקשר שלך עם ברכה?
"זאת הייתה פגישה חד פעמית, ושמחתי שההפקה ארגנה אותה, כי זה נתן פנים לשם. אני לא יכולה להגיד שלקחתי ממנה ניואנסים, לא ישבתי לראות איך היא מחזיקה את כוס הקפה. אבל היה משהו בשקט שלה, קלאס, בלי רעש וצלצולים. אני לא בטוחה שבלי המפגש הזה הייתי הולכת לאותם המקומות".
"היום היינו כותבים את זה אחרת"
מה זוהר רצה?
בן-דוד: "בעיני הוא פשוט רצה להתקבל באמת. הרי מה זה הריאיון עם מני פאר, פסגת החשיפה של זוהר בימי חייו בטלוויזיה? התקשורת הביאה את האיש הזה, מפורסם עם להיטים, אבל הוא אנקדוטה מבחינתם. זוהר מספר שם על התולעים שהוא חופר בגוף. בימי חייו הוא לא התקבל באמת כאמן. אם הוא היה מחזיק מעמד רק עוד כמה שנים אין לי ספק שזוהר היה נבנה באופן אחר לגמרי. אני מדמיין אותו מככב לימים במעגל של דן שילון".
"רצינו ללכוד את התשוקה של זוהר להצליח ולפרוץ. שיאהבו אותו, שיתנו לו כבוד. אני חושב שכל הסיפור, גם בתזמון שלו, היה גדול עליו, פירק אותו".
מה הפיל את זוהר באמת, ההרס העצמי שלו או הדחייה של הממסד?
בן-דוד: "קודם כל, ההרס העצמי שלו. אף אחד לא הכריח אותו להתמכר להירואין. אבל אני חושב שהנסיבות שבהן הוא גדל, המצוקה, העוני, הקיפוח, שולי החברה, היה להן אפקט שם. אי אפשר לבטל את זה".
כשמבקשים מריקליס וממזרחי להיזכר בטייק אחד מוזהב שזיקק להם את האייקון שהם ניסו להביא למסך, הם שניהם נזכרים במונולוג אחד של זוהר: ברגע שבו אביהו מדינה (שייעץ לשניהם על האיש שהוא הכיר מקרוב) מטיח בגיבור שלנו שהוא יותר מעוד זמר, ולכן עליו להירגע עם כל משני התודעה שהוא צורך ולהתמסר למה שהוא באמת - סמל. זוהר בוחר לדחות את הסמליות הזאת, ולשקר למדינה, כשהוא נזכר בפניו באותו יום שבו הופיע, כנער נעים זמירות עם רעמת שיער שטיפח בגאווה, מול ראש הממשלה לעתיד: מנחם בגין.
"התפללתי שערן ישאיר את המונולוג הזה בסרט", אומר מזרחי. "המונולוג הזה הוא מפתח להבנה את זוהר: מה מניע אותו, מאיפה הכוח שלו, מה המכשלה שלו. כשהיינו בהקרנה אחת בקרית שמונה, האולם היה מלא בחבר'ה שזאת בדיוק המוזיקה שלהם. הגיע המונולוג, ומה זה רעדתי. לא ידעתי אם זה יעבוד. הייתה דממת מוות באולם. וכשהדמות של זוהר בסרט מגחכת אחרי שנשא את המונולוג הזה, זה שישב מאחורי כמו דיבר עם המסך: 'מה אתה צוחק, מטומטם?'. זה עבר כמו שחלמתי שזה יעבור. הייתי מאושר".
כשמסתכלים על יצירה, ראוי לפעמים לבחון גם את מה שחסר בה. במקרה של "זהר", ישנה דמות אחת שהיעדרה מהדהד עבור כל מי שהספיק ללמוד את סיפור חייו בשנים שעברו מאז הסרט שהיטיב לעשות את זה: איריס גבאי, לימים לוי, רעייתו של הזמר ישי לוי. בסרט, זוהר נכנס לכלא ושם שם קץ לחייו (לפי הגרסה המוצגת על המסך, יתכן שניסה לאיים בהתאבדות במטרה לקבל עוד תחליפי סמים מסוהריו) אחרי שנכלא באשמת גניבת אקדח משוטר. בחיים האמיתיים, אחרי גניבת האקדח התרחש אירוע נוסף: כשארגוב היה בחופשה מהכלא, הוא בילה ערב עם לוי וגבאי, ובבוקר פנתה גבאי למשטרה והאשימה את זוהר בניסיון אונס.
"זהר" בפירוש לא מתעלם מההאשמות נגד ארגוב ולא מתיימר לנקות אותו מהן. למעשה, הוא נפתח בשחרורו של ארגוב מהכלא, שמונה שנים לפני מותו, אחרי שריצה שנה במאסר באשמת אונס אחר (ידוע שאמר כשעמד לדין ש"אין בחורה שלא נותנת, צריך רק לדעת איך לקחת"). ברכה הקולנועית בגילומה של דקל מטיחה בו שהוא אנס, ולכן עוזבת אותו. אבל האירוע המאוחר יותר לא מצא את דרכו אל המסך.
"אנחנו לא יכולנו להכריע", מודה בן-דוד. "כמו שאנחנו לא יודעים אם זוהר התאבד או תלה את עצמו כדי להפחיד את הסוהרים. אנחנו בסרט נכריע אם הוא אנס או לא אנס? לא ניסינו לייפות את היחס שלו לנשים. רואים לאורך הסרט איך הוא מתייחס באופן מאוד פוגעני וגס רוח לבחורות שנמצאות סביבו. לי אין כלים להרשיע אותו באונס, וגם לך אין".
אם היית כותב את הסרט עכשיו היית מוסיף את הדמות הזאת?
בן-דוד: "אני משוכנע שהיינו כותבים את זה אחרת, כמו שהיינו כותבים המון דברים אחרת. אתה לא יכול להצמיד לאדם אונס כשאתה לא יודע שהוא ביצע אותו, ואתה לא יכול לזכות אדם מאונס כשאישה טוענת שהוא קרה. הרי לא הוגש נגדו כתב אישום. עכשיו, תשאל אותי: האם [אני חושב ש] זה קרה? כן. לא הייתה לאיריס לוי סיבה להעליל עליו. אבל אני לא יכול להכריע. זה לא פשוט. היינו מתמודדים עם הדילמה הזאת היום בצורה שונה".
זונדר: "אם אתה מתעסק עם דבר כזה אתה צריך להתעסק איתו לעומק. זה לא נושא שאתה מסמן עליו וי. היום, אם 'זוהר' היה סדרת טלוויזיה והיריעה הדרמטית הייתה 6 או 8 פרקים, היינו נכנסים לזה. אבל בפיצ'ר זה לא היה מתאים".
"רגע למעלה ורגע למטה. ובסוף הלמטה ניצח"
קולנוע נוטה להתיישן, גם כזה שיצא רק לפני 30 שנים. סרטים ישראלים מתחילת שנות התשעים במיוחד נוטים להיראות מגוחכים יותר מאלו שיצאו גם עשרים שנה לפניהם. אבל "זהר" עובד אפילו יותר טוב דווקא עכשיו, כשמדי שנה יוצאות עוד ועוד ביוגרפיות מוזיקליות של חלוצי פופ. "רפסודיה בוהמית" (פרדי מרקורי וקווין), "רוקטמן" (אלטון ג'ון), "Back to Black" (איימי ווינהאוס), "ריספקט" (אריתה פרנקלין), "אלביס", "ממשלת ארצות הברית נגד בילי הולידיי", "בוב מארלי: One Love", "I Wanna Dance With Somebody - וויטני" - כל אלו יצאו בשש השנים האחרונות וסקרו את חייהם של מוזיקאים אדירים, אבל מעט מהם הצליחו להשאיר חותם. יתכן ש"זהר" הוא אחד המקרים הנדירים שבהם ישראל התחרתה במגרש של הוליווד ופשוט ניצחה.
"זהר" הישראלי יצא שנים לפני כל אלה, כשז'אנר הביוגרפיות המוזיקליות רק התחיל לתפוס תאוצה בהוליווד, במקביל לסרט "מה זה בכלל קשור לאהבה" עם אנג'לה באסט בתפקיד טינה טרנר ושנתיים אחרי "הדלתות" עם ואל קילמר בתפקיד ג'ים מוריסון. אבל בניגוד להוליווד, נראה שהקולנוע הישראלי לא ניסה לשחזר את ההצלחה של "זהר". וזה מעורר תימהון, מפני שעם הראיות אי אפשר להתווכח: לסרט נמכרו 220 אלף כרטיסים, בשנים שבהן הקהל לא שש לראות סרטים תוצרת הארץ. הסרט עד היום חרוט בתודעה של רבים, אבל נדמה שהקולנוענים המקומיים לא מעוניינים לספר את סיפורה של תרבות הפופ העברית.
"צריך לעשות את זה על מישהו שכבש את המדינה, לצורך העניין, ואי אפשר לעשות את זה על מישהו שעדיין בקרבנו. זה קצת משונה. הייתי רוצה לראות סרט על אריק איינשטיין. לא נראה לי שיש מישהו שלא רוצה לעשות סרט על אריק ועל כל מה שהיה סביבו", מספר ריקליס, כשבמקביל אליו, זונדר אומר גם הוא שאם יש מוזיקאי ישראלי אחד ששווה להפיק ביוגרפיה מוזיקלית זהו איינשטיין, סמל מוזיקלי מיתולוגי נוסף, שמזוהה גם עם הממסד התרבותי האחר. "אולי אני ואמיר נכתוב את הסרט הזה יום אחד, וערן יביים", הוא מדמיין.
ומה השיר האהוב עליכם של זוהר?
דקל: "'בדד', אבל זה בעקבות הסרט. השיר הזה נחרט לי בצורה הזאת ומאז זה השיר שלי".
ריקליס, בן-דוד ומזרחי עונים בפה אחד: "נכון להיום". בן-דוד נזכר שלהקת "אבטיפוס" ניגנה במשך שנים קאבר רוקיסטי לשיר הזה, ומזרחי, שכבר צעד כמה מטרים בנעליו של זוהר, מרחיב: "זה שיר שבאמת מייצג אותו, את הקונפליקט שלו ואת המאניה-דיפרסיה שלו. רגע למעלה ורגע למטה. ובסוף הלמטה ניצח".