כמעט שעתיים לתוך ההופעה החגיגית של יהורם גאון בהיכל התרבות בתל אביב, מפסיקים להיות בהלם מערכי ההפקה הגבוהים, מהתזמורת המטורפת על הבמה שכוללת חטיפת כלי נשיפה וחטיבת כלי מיתר. 22 מוזיקאים על במה אחת, עוד לפני שסופרים את הגאון שבאנו לראות. ברגע שהתדהמה עוברת, פתאום מבינים שהוא עדיין לא ביצע את "כל הכבוד" ו"רוזה" מהמחזמר "קזבלן". מבינים שהוא לא עשה את "עוד לא אהבתי די", "איפה הן הבחורות ההן", "לא נפסיק לשיר" ועוד מלא להיטי ענק.
ההבנה הזאת, מדהימה כשלעצמה, מחדדת את כמה ענקית הייתה הקריירה של יהורם גאון. ההופעה הזאת, מרשימה ככל שתהיה, לא יכולה באמת להעביר את כל גדולתו. לבסוף הוא מבצע את להיטי הענק האלה. אחרים, כמו "מעל פסגת הר הצופים" או "השר משה מונטיפיורי" נשארים בחוץ. אין במה גדולה מספיק בשביל להכיל את כל התרומה של יהורם גאון למוזיקה העברית.
ושלא ישתמע שזאת הופעה קצרה עם מעט שירים. ספרתי 32 כאלה. יש לזכור שלא מדובר בטיילור סוויפט, אלא בגבר שמתקרב לגיל 85. גם לו היו כמה וכמה עידנים, אבל תמיד נשאר יהורם. זה רק הופך את העניין למרשים יותר. כשהציונות מבעבעת בו ב"לא תנצחו אותי", ביחד עם הקהל שמילא את ההיכל מפה לפה, הוא מתחיל לרקוד ולקפץ על הבמה - בלי לפספס חצי אקורד של שירה.
"אני חסין מביקורות", אומר יהורם גאון על הבמה, ואני מרגיש באופן מטופש למדי שהוא מדבר רק אליי. הוא מספר על הביקורת שהשאיר לו אביו המנוח, בתוך מעטפה לבנה חתומה, אחרי שהוא זכה לראות אותו מופיע עם להקת הנח"ל מהשורה הראשונה. את הביקורת הוא מקריא במלואה ובלשונה, והקהל מתגלגל מצחוק. גאון, שחקן מדופלם בין השאר, מגיב בדרמטיות: "אני לא מבין מה מצחיק בזה", מה שגורם לקהל להיקרע אפילו יותר.
המופע, בניהולו של לואי להב, נקרא "עוד אני פוסע - סיפור חיי", ואכן נראה שנעשה בו ניסיון להעביר כמה שיותר מעומק הקריירה של גאון, במקום להסתפק פשוט במיטב שיריו. זה כמובן בלתי אפשרי, טכנית ופיזית, להעביר את כל הקריירה של יהורם גאון בתוך שעתיים וקצת, אבל בשורה התחתונה המופע עושה ניסיון מכובד ומכבד לגעת בכל פינות הקריירה של האמן.
הניסיון של יהורם גאון עוזר לו לבחור את השירים העוצמתיים ביותר לקראת סוף המופע, לא רק מטעמי "טיזינג" לקהל, אלא גם מבחינת שמירה על הקול. כשהוא מגיע לשיר את "בלדה לחובש" אני נלחץ מטעמו בקהל. האם הוא יצליח להגיע לעוצמה המתחייבת שמגיעה עם הקרשנדו בסיום השיר? האם הזעקה "אחי אחי שלי" יכולה להישמר בחוזקה ובעזוז המדוייק גם אחרי שהזמר הגיע לגבורות? ואז מגיעה השורה היפה של דן אלמגור "מעבר לנהר הגומא מרשרש" ויהורם גאון אוזר את כל האון שבקולו וזועק בכאב את הסיומת המדממת של השיר. כל כך עוצמתית הייתה השירה שלו, שהוא נאלץ להתרחק מעט מהמיקרופון, ולהניח את ידיו סביב פיו.
השיר הזה, כמו "לא תנצחו אותי", "הנה תם יום קרב" או "הנני כאן" מקבלים תחושה אחרת ב-2024, שנה לתוך המלחמה הנוראית ביותר שעברנו. ברקע מסכי הענק מקרינים וידיאו ארט מבריק, שעובר מתמונות של יוצרי השירים, יהורם גאון הצעיר, שיתופי הפעולה שלו עם גשר הירקון, התרנגולים ועוד - אך כשהלהקה מנגנת מארש צבאי, וברקע מוקרן הנאום של גאון כיוני נתניהו ז"ל, נזכרים כמה שהמציאות שלנו מגיעה לכל מקום, גם אל תוך האסקפיזם האקוסטי של היכל התרבות. מישהי בקהל זועקת בספונטניות: "עכשיו! תחזירו אותם עכשיו!". היא לא מתכוונת לחטופי אנטבה, אלא לחטופים אחרים. הקהל מגיב במחיאות כפיים. יהורם עצמו עולה על הבמה ומסביר שבכל השפות יש מילה ל"בית", אבל רק בעברית כולנו מבינים את הקריאה "הביתה". קצת קיוויתי שכאן ייכנס הביצוע הנהדר של גאון לשיר הרעות של הצ'יזבטרון, אך לשווא. כמה חסרה לנו מין רעות שכזאת.
המופעים הבאים של יהורם גאון:
26.9 - אמפי פארק באר שבע
22.10 - לייב פארק ראשון לציון (פסטיבל ראשון לציון)
2.1 - היכל התרבות תל אביב
27.2 - בנייני האומה ירושלים