לפני 24 שנה בערך התפרסם ריאיון שקיימה העיתונאית ורד לוי ברזילי עם אדם בשם נחשון גולץ. גולץ עשה אז מעשה שאיש לפניו עוד לא עשה: הוא הגיש תביעת נזיקין אזרחית כנגד רשם האגודות השיתופיות - תביעה על נזקי החינוך המשותף אותו הוא ספג בקיבוץ רוחמה בדרום הארץ, הקיבוץ שבו נולד וגדל.
את האישום הוא מתאר כך: "האישום: ניסוי פסיכולוגי אכזרי באלפי ילדים בני קיבוצים שגדלו בחינוך המשותף". ועוד הוא מוסיף שם: "אני נראה לך בן אדם נורמלי. שגרתי. שום דבר שונה, אבל את טועה. זה רק נראה ככה. אני לא אדם רגיל. אני מוטציה. בפנים אני נכה. אני לא יודע מה זה בית, אין לי אבא ואמא. לא יודע מה זה אחים ואחיות. אין לי מושג מה זאת משפחה. מה זאת אהבה. ככה גידלו אותי. ככה יצאתי. עשו עלי ניסוי ועיוותו אותי מהיסוד".
הסופרת יעל נאמן (היינו העתיד) נתקלה בכתבה הזאת לפני כמה שנים, והמחשבות וההרהורים עליה הם הבסיס לספרה החדש והצנום יחסית (לעניין ה"צנום" עוד נחזור מאוחר יותר) "היה לך טוב היה לך רע" שיצא עכשיו בהוצאת אחוזת בית.
"היינו העתיד" היה ספר פורץ דרך, בו תיארה נאמן את ילדותה ובגרותה בקיבוץ יחיעם שבצפון. זה היה ספר זיכרונות משולב בחומרים ארכיוניים וקטעי ספרות ושירה (נאמן היא בוגרת החוג לספרות כללית באוניברסיטת תל אביב) והוא סופר מנקודת המבט של בת הקיבוץ למרות שהוא נכתב בגוף ראשון רבים (אנחנו) כדי להמחיש את האופי המיוחד של ילדי החינוך המשותף ואת סיפור הלינה המשותפת בשנות השישים של המאה העשרים.
מאז פרסמה נאמן עוד ארבעה ספרים שבהם התקבע, אם אפשר לנסח זאת כך, מעין "נוסח" מסוים של כתיבה, שמבוסס על חומרי מציאות שמהם היא רוקחת תמיד בדרך מוצלחת מאוד סיפור אישי שטבוע בו גם הרהור או שניים על טיב החיים פה בארץ.
עכשיו כאמור היא חוזרת אל ה"טריטוריה" המוכרת לה של ילדות בקיבוץ, אבל השאלה הגדולה שנשאלת, בטח אחרי ההצלחה הגדולה לה זכה הספר הראשון שלה, האם היא מצליחה גם פה להביא לקורא איזו נקודת מבט חדשה ורעננה על מושא המחקר שלה, והתשובה במקרה הזה, לטעמי לפחות, היא פחות ברורה והחלטית.
גם כאן, בספר הנוכחי, יש לנאמן עדיין רגעים לא מעטים שבהם הכתיבה (ומערך שלם של הקשרים ספרותיים שארוגים ושזורים בה) "סוחבת" את המבט רחב ולמעלה. הנה דוגמה קטנה מסופו של הספר: "בלילות, בסיפורים שהמצאתי, בזמן שילד אחד מאיתנו היה משפשף בחוזקה את מגפיו על הברזלים, סורגי הברזל שכיסו את פתח הניקוז היו נבקעים פתאום, והילד היה נופל למטה. בסיפורים האלה - כולנו קפצנו עליו לנסות להציל אותו, אלא שבמקום למשות אותו אלינו, החוצה, נסחפנו אחריו ביופיו של יקום עצום, מוצף במים...".
הרימוז הספרותי כאן הוא ברור - אותה מחילת ארנב מפורסמת אליה נופלת אליס (אליס בארץ הפלאות). ההקשר הספרותי הוא מה שמגדיר ויוצר את היופי של הקטע הקטן הזה. גם בגלל שהוא "זורק" בשנייה את נקודת המבט שלנו רחב ולמעלה (כלומר לא נשאר רק שם בתעלת הניקוז של הילדות בקיבוץ) וגם מפני שהוא מאפשר לנאמן לבצע היפוך מפתיע - מהדאגה לשלום הילד ולצרות שלו בחינוך המשותף הקיבוצי שעליו כבר נכתבו בעבר תילי תילים של מילים, אנחנו נסחפים לתוך "יופיו של יקום עצום מוצף במים".
הבעיה היא שבספר הנוכחי יש מעט מדי מהאיכות הזאת ויותר מדי פעמים שבהם נאמן הולכת שבי אחרי הטקסטים שנחשון גולץ עצמו כתב, שבהם, איך לנסח זאת בעדינות, יש מרכיב חד מימדי ויבבני.
איש אינו יכול להתכחש כמובן לכאב שגולץ חש בילדות שלו בקיבוץ, אבל כאן בדיוק נכנס לתמונה המרכיב של הטיפול הספרותי והאמנותי - ביכולת שלו להמריא ולהעשיר את נקודת המבט שלנו. ביכולת שלו לא להישאר אזוק אל ריצפת המציאות, אלא לבנות באמצעות חומרי הבניין שמורכבים ממילים, עולם מורכב שיש בו אורות וצללים, פלצות ואימה שיש לצידה גם יופי וחסד ולהיפך.
נאמן מתחקה אחרי גורלו של גולץ (הוא חי היום עם אשתו וילדיו רחוק רחוק מפה, בעיר פרת באוסטרליה) ומצליחה ליצור איתו קשר. היא רואה בדברים של נחשון "מיצג אמנותי של ניסוי מחשבתי: התביעה המשפטית כיצירה". ובמקום אחר היא מוסיפה: "כשקראתי את הסיפור (שנחשון גולץ כתב) הרגשתי שנחשון כתב אגדה מוצפנת על משפחה, בתוך הניסוי הגדול שנולדנו בו...".
"אגדה מוצפנת" לא פחות. הטקסטים של גולץ אליהם מתייחסת נאמן נמצאים בספר, כך שהקורא יכול לשפוט. בעיני לפחות יש בהם כאמור מרכיב חד מימדי ואפילו מעט בנאלי, ככה שהתיאורים אלה על "מיצג אמנותי" או "אגדה מוצפנת" מקבלים פתאום איזה מימד אירוני. יתרה מזאת - מה שמתקבל פה לצערי, למרות כמה מקומות יפים מאוד ששומרים על ברק הכתיבה של נאמן, הוא במידה מסוימת סוג של ארוחת שאריות מחוממת.
הילדות היא מקור לא אכזב של זיכרונות ובסיס רעוע לא פעם לעיצוב האישיות של כולנו (רוח ה"אנחנו" משתלטת גם עלי). בעיר. בכפר. בגיא ובהר. ז'ורז פרק, הסופר הצרפתי אותו מזכירה בין השאר נאמן, הצליח בספרו W או זיכרון הילדות, ליצור מסכת מתעתעת הקושרת בין זיכרונות מקוטעים בחלק הראשון של הספר, לתיאור של מחנה אולימפי דמיוני (המעורר גם אסוציאציה של מחנה ריכוז) בחלק השני. סוד כוחו של הספר שכתב פרק, היה בערפול המכוון. בעובדה שהדברים לא מוצגים אף פעם באורח חד משמעי. ונתונים כל הזמן לפרשנות מתמדת של הקורא.
הערפול הזה, המכוון, היה גם מנת חלקו של "היינו העתיד", הספר הראשון של נאמן, שהיה בו מרכיב חמקמק שנע בין רומן חניכה לספר זיכרונות. כמה חבל שבמידה רבה בספר הזה הוא אולי נעלם.
היה לך טוב או היה לך רע. הוצאת אחוזת בית. 95 עמודים