בתחילת השבוע, תום נשר נכנסה לדפי ההיסטוריה של הקולנוע הישראלי: בגיל 27, היא הפכה לצעירת הזוכות בפרס אופיר בקטגוריית הבימוי. הלהיט שלה, "קרוב אליי", קטף גם שלושה פרסים נוספים - בקטגוריית השחקנית הראשית (ליה אללוף), העריכה (שאולי מלמד) וחשוב מכל, הסרט הטוב ביותר, מה שהפך אותו אוטומטית לנציג הישראלי לאוסקר.
לאור החרם התרבותי על ישראל, קשה להאמין שנשר תגיע לשם, אבל כבר יש באמתחתה פרס בינלאומי אחד - פרס מפסטיבל טרייבקה הניו יורקי, שבו "קרוב אליי" ערך את הבכורה העולמית שלו לפני שלושה חודשים. בסוף השבוע הוא גם עולה לאקרנים בישראל, אחרי שכבר שבר קופות ביום הקולנוע הישראלי שהתקיים ביום רביעי האחרון.
השמחה על הזכייה המרובעת באופיר היתה מהולה בעצב - עצב לאומי כמובן, וגם עצב אישי. "קרוב אליי" מוקדש לאחיה המנוח של הבמאית, ארי נשר, ונכתב בעקבות מותו בתאונת דרכים, רגע לאחר יום הולדתו ה-17.
חשוב להדגיש כי זה לא סרט אוטוביוגרפי, ואפילו לא סמי-אוטוביוגרפי. הוא מתאר כיצד אחותו של הנער המנוח, מגלה שלאחיה היה בת זוג סודית, ואז עוקב אחר הקשר הסוער שמתפתח בין השתיים. זה לא קרה במציאות, כמו גם הרבה דברים אחרים שמתארים כאן. גיבורת הסרט, בגילומה של ליה אללוף, היא לכאורה בת-דמותה של תום נשר, רק שהיא ממש לא.
"אם 'קרוב אליי היה אוטוביוגרפיה לכל דבר, הוא לא היה מעניין", חורצת נשר. "החיים כחיים הם לא סיפור. כל החלטה שקיבלתי בכתיבה נועדה כדי לשרת את הסיפור. למה ההורים של הגיבורה גרושים, בניגוד להורים שלי? כי הסיפור מעניין יותר כשההורים של הגיבורה לא ביחד. למה היא לא בזוגיות יציבה, בניגוד אליי? כי זה לא היה מעניין אם היא כן היתה בזוגיות כזו. הסרט בפירוש לא אוטוביוגרפי. זה לא מה שקרה. הסיפור פה על מישהי שמנסה להבין איך להמשיך לאהוב ואיך להמשיך לחיות, אחרי שאיבדה את היקר לה מכל, ואין לה על מה להישען".
אם ארי לא היה מת, מה היה הסרט הראשון שלך?
"אני מרגישה שאני ממש יודעת, גם אם ברור שזו ספקולציה. התחלתי בזמנו לכתוב משהו שהרבה ממנו נשאר ב'קרוב אליי'. זה היה סרט מסע על חברות והתבגרות. אני אוהבת סרטי התבגרות פרובוקטיבים ומצחיקים, אבל סקסיים ומרגשים, ואני חושבת שהסרט הראשון שלי היה יכול להיות משהו כזה. ההבדל הוא במשמעות של הסרט למי שצופה בו. בנסיבות אחרות, אני לא יודעת עד כמה הסרט הראשון שלי היה משמעותי לקהל. לעומת זאת, אני מרגישה ש'קרוב אליי' משמעותי למי שחווה אובדן, וכתבתי אותו כך רק כי אני עצמי עברתי חוויה כזו".
מה התגובה הכי מרגשת שקיבלת עד כה?
"זו היתה תגובה של אחות שכולה, שאיבדה את אחיה במלחמה בשנה האחרונה. לא אציין את שמה, כי זה שלה, אבל היא אחת מן היותר מוכרות. אפילו שלא הכרנו אישית, בכיתי על אח שלה כשקראתי על מותו, וזיהיתי את השם כשהיא כתבה לי, מה שטילטל אותי. ההודעה עצמה היתה מטלטלת עוד יותר. היא כתבה לי שהיא מרגישה שהיא רואה את עצמה משתקפת על המסך. בגלל שהסרט מתרחש לאורך שנה שלמה, ושנת האבל שלה עוד לא נגמרה, היא לומדת ממנו מה היא עומדת לעבור. היא כתבה לי שהיא בכתה בסרט, אבל גם צחקה, וזה היה לי חשוב מאוד. אם הייתי עושה דיוקן מדכא של הנושא, זה היה עושה שירות רע מאוד למי שחווה אובדן. החיים מורכבים מזה. לא עשיתי את הסרט כדי שאנשים יצאו ממנו בדיכאון".
תמיד שואלים בראיונות "מתי בכית בפעם האחרונה", אבל בנסיבות האלה אשאל משהו אחר - מתי *לא* בכית בפעם האחרונה?
"כמו שאמרתי בהקרנת הבכורה של הסרט, אי אפשר באמת לשמוח עד שהחטופים לא חוזרים הביתה, וזו לא סיסמה. יש במדינה צער לאומי ענק ועצום שלא נגמר. אני מזדהה עם התחושה הזו שהשמחה לא יכולה להיות שלמה, כי יש את הצער על מי שלא איתך".
התראיינת המון בשבועות האחרונים, כולל אינספור הופעות בפני המצלמה. למדת על עצמך משהו חדש?
"הבחנתי בזה שיש לי נטייה משונה לחייך חיוך ענק, גם כשאני לא מרגישה משהו שבהכרח אמור להתבטא בחיוך. גם כשאני מדברת על משהו קשה או עצוב, אני מחייכת - כנראה מתוך מבוכה או נוירוטיות. כנראה שזה מנגנון הגנה. אני לא יודעת אם זה קופץ לאחרים, אבל לי זה נראה משונה".
את הגיבורות מגלמות ליה אללוף ודריה רוזן. שתיהן בתפקיד קולנועי גדול ראשון, ושתיהן מצוינות. אללוף מגלמת את עדן, הנערה שזה עתה איבדה את אחיה. היא בחורה שהולכת על הקצה. כך, למשל, ברגע אופייני לה, היא מדליקה מצת ומקרבת אותו אל הלשון שלה. רוזן מגלמת את מי שמתגלה כי היתה בת זוגו של האח המנוח - מאיה, ילדה טובה קלאסית. בין השתיים יש יחסי כוחות לא מאוזנים. את האח המת, שקוראים לו נתי בסרט, מגלם עידו טאקו הנפלא, שהצטיין לאחרונה גם ב"החייל הנעלם".
"חיפשתי נמרה וארנבת", אומרת נשר. "ידעתי מראש שאשכתב את הדמות של עדן בהתאם לשחקנית שאלהק. עבדנו יחד ארבעה חודשים. אילתרנו לא מעט, והוספתי הרבה מן האלתורים לתסריט. עדן היא הבת שלי ושל ליה. היא של ליה באותה מידה שהיא שלי. היה לי כיף לפגוש ולגלות אותה, ואני לא רוצה להתיימר, אבל נראה לי שהיא דמות שכיף לצאת איתה למסע".
"מתחילת העבודה על הסרט, היה לי ברור שעדן היא במשבצת של ה'משוגעת' או ה'פאם פאטאל'. בסרטים קודמים, למשל 'נערה בהפרעה', ה'משוגעת' היא אף פעם לא הגיבורה, אלא הדמות שמול הגיבורה 'השפויה'. חשבתי שיהיה מעניין לשים את 'המשוגעת' במרכז התמונה, לצאת איתה למסע, להתרגש איתה ולאהוב אותה. זה היה נראה לי כמו מהלך הולם לסרט שקורה בו משהו כל כך קיצוני - אובדן של הבן אדם שאתה הכי אוהב בעולם".
יש סצינה שבה עדן עושה למאיה משהו משוגע ממש בזמן נסיעה בטנדר בסיני. מאיפה הגיע הרעיון זה?
"רציתי להדגיש את זה שעדן חיה בחוסר זהירות מוחלט. גם היה לי חשוב שיהיו סצינות שהן מצחיקות ממש, ובעיני זו סצינה מצחיקה, לפחות בסרט נעורים. מצד אחר, כבר היו צופים מבוגרים יותר שאמרו לי שהסצינה מפחידה, ושעדן שולטת לחלוטין במאיה ומעמידה אותה בסכנה. לי ולצוות שלי היתה תגובה אחרת - נקרענו מצחוק בצילומים".
תהיתי אם גם היו אנשים מבוגרים שהתלוננו על הפוסטר של הסרט, שמציג את ליה כשהיא לובשת ביקיני חושפני.
"שמעתי שדיברו על זה קצת בטוויטר. בעיני זה דיון מיושן. אנחנו מעבר לדברים האלה. אנחנו מעבר לדיון של 'אם הבחורה לובשת ביקיני זה מחפיץ'. מותר להיות בביקיני ושזה לא יהיה מחפיץ. הביקיני לא נועד לחרמן את הקהל. זו דרך להראות מישהי כשהיא חשופה. הרי בטן זה איבר מאוד פגיע".
ליה מזרחיה וכך גם הדמות שלה וההורים שלה בסרט. זה משהו שחשבת עליו?
"במבחני הבד ראינו את כל הגוונים והצבעים. זה לא משהו שחיפשתי במיוחד. דריה חצי-חצי, וליה מזרחית מכל הצדדים וגם עידו טאקו, שמגלם את האח שמת. ברגע שליהקתי את ליה ואת עידו, היה לי ברור שלפחות אחד מההורים שלהם צריכים להיות מזרחיים, ואז ליהקתי את יעקב זאדה דניאל ואת נטע גרטי לתפקיד ההורים. מעבר כך, זה לא היה לי חשוב בכתיבה. בדור שלנו הכל כל כך מעורב - גם המשפחה שלי מעורבת".
ולמה השיער של עדן אדום?
"כבר בשלב מוקדם של הכתיבה רשמתי לעצמי 'עדן - שיער אדום'. ידעתי שהבחירה הזו תלווה אותי לתוך העשייה של הסרט. הרעיון היה ללכת עשרה אחוז מעל המציאות, לתוך הרגש. לא בחרתי בדברים שמשקפים את המציאות, אלא דברים שמשקפים את איך שהדמויות רואות את המציאות. עדן היא הגיבורה בחיים של עצמה - גיבורה אדומת שיער, גיבורה אש. בחירה בשיער אדום היא בחירה משונה באופן מובנה. היא מתכתבת עם 'ראן לולה ראן' שהוא סרט לא ריאליסטי. תמיד חתרתי למקום הזה שהוא עשרה אחוז מעל המציאות, ובאופן אירוני המציאות זרמה איתי באופן קוסמי. למשל, בזמן הצילומים היו ברקים ואפילו סופות ברקים ברגעים הכי לא צפויים, וכמובן שקלטנו אותם במצלמה והם שיקפו את מה שהגיבורות מרגישות".
חלק ניכר מהסרט, בטח החלקים הכי חשובים שלו, מתרחשים בים. מה זה הים בשבילך?
"גדלתי בים. ארי היה מדריך גלישה, וזה היה חלק מן החיים שלנו. הים כל כך מעניין קולנועית, כי הוא מסמל דברים שונים: הוא מייצג נעורים, חופש גדול ואינסופי, יופי נורא גדול. יש בו משהו הפכפך, שיכול להתהפך עליך, אבל הוא גם הסמל האולטימטיבי של שלווה. ים יכול להיות בסיס לסצינה הכי מפחידה ולסצינה הכי רומנטית. זה גם מקום שאנחנו מסתובבים בו עם בגדי ים, כך שאנחנו חשופים מאוד".
עשית גם אודישנים לבגדי ים בסרט?
"הכל מן הארונות הפרטיים שלנו, גם הבגדי ים. הלוקים בסרט קוהרנטיים כי ככה אנחנו מתלבשות, זה לא איזה רעיון של בן אדם מבוגר. ההלבשה היתה חלק משמעותי מאוד בדמות של עדן, שלובשת מיני אבל גם סניקרס. גם הציפורניים שלה היו מאוד חשובות ומאוד מסובכות קולנועית - אתה יודע כמה זה קשה לשמור על המשכיות של ציפורניים? עד כמה זה קשה לוודא שהן נראות אותו דבר בין יום צילום אחד לאחר?".
במה שהיא אולי הסצינה הכי מעניינת בסרט, הגיבורה נעמדת מול המראה בחדר של אחיה המת, ומנסה להיראות כמוהו, בין השאר כשהיא מדמיינת איך היתה נראית עם איבר מין גברי. את יכולה לדבר על תהליך הכתיבה והצילום של הרגע הזה?
"הסצינה הזו היא מבחינתי הלב של הסרט. היא כוללת את כל האלמנטים - היא עצובה ומצחיקה, פגיעה וחשופה, ומשוגעת. זו סצינה בלי דיאלוגים - רק עם מוזיקה, של להקה בלגית בשם Vive La Fete. אני גנובה עליהם ברמות. פניתי אליהם באינסטגרם ולשמחתי הם אישרו לי להשתמש במוזיקה. הסצינה הזו מבטאת מבחינתי את מה שדיברנו עליו קודם. זה עירום לא אירוטי, שלא נועד לגרות אלא לבטא משהו - את זה שהגיבורה חשופה וחסרת כל מגננות כי היא לבד. אם תכתוב 'הגיבורה עומדת בלי חזיה ושמה את האגרוף בתוך התחתונים" זה יכול להישמע קינקי, אבל כשרואים את זה בהקשר של הסרט מבינים אותה ואת המקום הרגשי שממנו היא באה. זה אחד הרגעים האהובים עליי".
הסרט מתאר בחטף גם את התאונה שבה האח מת. למה החלטת להכניס את זה מלכתחילה, ומצד אחר - למה לא תיארת את התאונה בצורה גרפית יותר?
"לא רואים את המוות עצמו. רואים רק מין בום כזה. היו לי הרבה התלבטויות מה להראות ומה לא. לא היה לי צורך להראות אותו מדמם על הכביש. זה לא משהו הכרחי סיפורית, והראיתי רק את מה שהכרחי. אין לי צורך להעניש מישהו כדי שיראה כמה היה לי קשה. זה לא משהו שמספק אותי".
עד כמה היה לך קשה ללהק את התפקיד של האח שמת?
"ברגע שעידו טאקו נכנס לחדר הרגשתי שזה חייב להיות הוא. אחרי המפגש איתו באתי לבן זוג שלי, גיא, ואמרתי לו - 'אתה לא מבין מה היה לי היום. זה היה כמו להתאהב'. עידו עשה את נתי כמו שאף אחד לא יכול. יש לו קסם אישי וכריזמה. הוא נסיך כזה, אבל גם רגיש, ומעבר לכך יש לו תכונות שקשה לי להסביר. אחרי זה גם גיליתי שהוא כוכב בטיקטוק, ובנות חולות עליו ברמות".
את אימא של הגיבורה מגלמת נטע גרטי, שפרצה לפני עשרים שנה ב"סוף העולם שמאלה" של אחד, אבי נשר. לדעתי זו פעם ראשונה בתודות הקולנוע הישראלי שבה שאותה שחקנית משתפת פעולה עם במאי ובמאית משני דורות שונים של אותה המשפחה.
"נטע תמכה בליה ונתנה לה הרבה עצות. גם היא פרצה בזמנו עם תפקיד חשוף - גם ברמה הרגשית וגם כי היה בו עירום. שתיהן נשים אמיצות שלא נוטות לפחד מהשלכות של דברים, והיה מרגש וחמוד להקשיב לשיח בין השניים. מבחינת נטע, הצילומים של 'סוף העולם שמאלה' היו נעימים ורגועים, והיא לא חשבה שהעירום יהיה עניין. רק שנים לאחר מכן זה נהיה עניין. היה מעניין לשמוע איך היא תיארה את זה".
עדן מנהלת רומן עם גבר נשוי, שמגלם אותו שלומי שבן. אני יודע שאת מעריכה מאוד את הבמאית הדס בן-ארויה, שליהקה לתפקיד דומה בסדרה "קורדרוי" את אריק ברמן. משם הגיע הרעיון?
"מצחיק שאתה שואל. אני מעריצה את הדס, אבל הליהוק הזה לא היה בהשראתה. בטח לא במודע. פגשנו מלא שחקנים 'מנוסים', אבל הרגשתי שלתפקיד הזה אני חייבת מישהו שמרגיש לך כמו האיש הטוב. לא רציתי שהקהל יתפוס את הדמות הזו כמו מישהו רע שמנצל מישהי צעירה יותר. אני כל כך לא ביקורתית כלפי הדמות. עניין אותי להבין אותו ואותה ומה היא מוצאת בו. שלומי התאים יותר מכל אחד אחר ורדפתי אחריו עד שהסכים. הוא לא ממש רצה לבוא לאודישן. כשהוא בא לפגוש אותי ואת ליה בדירה שלי, הוא הגיע עם שישיית בירה. מבחינתו, הוא הגיע להאנג. זה היה האודישן הכי לא קלאסי שיש".
את הסרט צילם שי פלג. העבודה שלו כל כך טובה עד שבאופן חריג למדי, פסטיבל טרייבקה ציין אותה בקטלוג הרשמי שלו. למה בחרת בו והאם התלבטת לגביו כי חשבת שבסרט כזה חשוב שתהיה צלמת אישה.
"אני חושבת שיש משמעות לצוות שאתה בוחר. גם בגיל וגם במגדר. כל מי שעבדו עם שי, וכל מי שעבדו בהלבשה ובעיצוב האמנותי, היו בחורות בנות עשרים וקצת. זה היה משמעותי ונתן תחושה נעימה בסצינות החשופות. בחרתי את שי כי הוא מאוד לא שגרתי. זה בא לידי ביטוי כבר בסצינה הראשונה בסרט. הוא צילם אותה כשהוא נוסע על סקטבורד עם המצלמה ביד. הוא עמד איתנו על צוק. יש סצינות שהוא צילם באייפון. הוא יודע איך לצלם מסיבות ואיך לצלם גוף שזז. הוא פשוט מאוד פרוע".
אם שואלים את אדון אבי נשר מה הסרט שלו שהוא הכי אוהב, הוא עונה "כולם היו בניי". מה התשובה שלך?
"הסרט האהוב עליי מהסרטים שלי הוא 'קרוב אליי'".
מצחיק מאוד. התכוונתי מהסרטים של אבי נשר.
"אני מחוברת מאוד ברמה האישית ל'סוף העולם שמאלה'. הוא מעשייה ישראלית מושלמת שאני מזהה את עצמי בה, והייתי אוהבת אותה גם אם זה לא היה של אבא שלי. זה סרט שהשפיע עליי קולנועית".
אם ההורים שלך היו גרושים כמו ההורים בסרט, עד כמה זה היה משנה אותך?
"זה היה משנה אותי מאוד. עשיתי המון תחקיר עם ילדים גרושים והיה לי ממש מעניין לכתוב את המשפחה הבדיונית בסרט.
"גם עם המשפחה הכי מתפקדת, בסופו של דבר אתה עובר את המסע הזה לבד. אובדן הוא דבר בודד. עד כמה שההורים תומכים בך, בסופו של דבר, אתה הרבה לבד. מוות זה דבר קשה למשפחה. יש הרבה החלטות שצריך לקבל יחד, וקשה לקבל אותן. כל אחד מחברי המשפחה נמצא במצב הכי פגיע, וכל אחד מרגיש שזה קרה לו. צריך להתחשב בשאר הקבוצה. אנחנו משפחה קרובה מאוד ואנחנו עושים את המיטב, ומאוד טובים אחד אל השני".
מעניין לציין כי שניים מן הסרטים המקומיים הבולטים של הזמן האחרון הם יצירות על אח או אחות שמתו: "מחברות שחורות" של שלומי אלקבץ על אחותו רונית, ועכשיו "קרוב אליי" של תום נשר על אחיה ארי.
בזמנו, בריאיון עם שלומי, הוא אמר לי כי בזמן עשיית הסרט, כשדמותה של רונית קמה לתחייה על המסך, הוא לרגע לא חשב שבוקר אחד יקום והיא תחכה לו בסלון. אני קורא את הציטוט הזה לתום.
"אתחיל בלומר שממש רק לאחרונה אני מתחילה להרגיש שארי לא יחזור", היא אומרת. "לפני כן, הייתי מתקשרת אליו בטעות, או חושבת שאולי הוא בחדר השני. לוקח הרבה זמן עד שהסופיות של הדבר הזה צונחת. היה לי קשה למצוא היגיון בהמשך החיים, ועשיתי את הסרט כדי למצוא את ההיגיון הזה. כילדה, הייתי יורדת על הברכיים ואומרת תודה לאלוהים על כל הדברים שקיבלתי. אחרי התאונה של ארי, חשתי בגידה - איך זה קרה לי, ואיך אני יכולה להמשיך להוקיר תודה? המוות של ארי שיבש לי עמוקות את התחושה שהעולם הוא מקום טוב, ורציתי להחזיר לעצמי את התחושה הזו".
"להיות אחות שכולה זה הדבר הכי נורא שקרה לי, ואני מקווה שלעולם לא יקרה לי דבר נורא יותר. הייתי נותנת הכל כדי לא להיות אחותה שכולה. הייתי הופכת להומלסית בכל מקום בעולם, בשביל שארי יחזור. זה ברור. בכל רע יש טוב, חוץ מאשר ברע הזה".
אם החיים לא מעניינים לעומת הייצוג הקולנועי שלהם, אז מה נגיד על ראיונות?
"הסרט שלי טוב יותר מכל תשובה שנתתי בראיון הזה או אתן בריאיון אחר. בשביל זה יש אמנות, בשביל זה יש סרטים - כדי שנוכל להביע את הרגשות שלנו בשלל צבעים וצורות, ולא רק באסופה של מילים".