עברנו בדיוק את אמצע ספטמבר. התקופה עליה כתבה אסתר שמיר שבה השנה מתחילה, בזעם עצום וגובר, עם "רוחות סוערות שלוחמות על כל עבר". הירח היה יפה הלילה. ירח של אמצע חודש עברי. כל כך מלא, כל כך גדול. קשה היה שלא לחשוב שאולי חלק מהחטופים שלנו בעזה זכו לראות לרגע את הירח הזה. הוא יפה בעזה כפי שהוא יפה בתל אביב. בסך הכל 100 ק"מ מפרידים בין גשר הירקון למעבר רפיח. מעניין אם הם ראו את הירח וחשו לרגע קרובים. מעניין אם הם ראו את הכתבה של ירון אברהם על טרפוד העסקה, והבינו כמה הם רחוקים באמת.
החורף ממית וקוצר, כתבה אסתר שמיר באותו שיר קשה. "אומרים שסוף העולם מתקרב, בלילות החשכה גוברת. כל הקיץ הרקיע היה אדום מכאב, מתחתיו האדמה בוערת". שבועיים וחצי לפני שנציין את יום השנה לסוף העולם שלנו, האדמה שלנו עדיין בוערת, אבל התרגלנו. החיים משטים בנו, אנחנו עומדים לציין את יום השנה למלחמה שעדיין לא נגמרה. אנחנו עומדים לערוך טקסים - ברבים - לציון יום השנה לנפילתם בשבי של אנשים חיים, שאפשר עדיין להחזיר. לאן זה מוביל אותנו?
הכתבה של ירון אברהם היא נס עיתונאי במובן הפשוט ביותר שלו: היא פשוט נתנה לעובדות לדבר. בלי כותרת סנסציונית. בלי דרמטיזציה מיותרת. בלי להאכיל את הצופים בכפית. ירון אברהם יכול היה להגיד שנתניהו הפקיר את החטופים, או אפילו לתת איזה סינק של אחד מהורי החטופים שמטיחים בנתניהו מילים בוטות כמו "רוצח". הוא בחר אחרת. במובנים מסוימים הכתבה אפילו הייתה משעממת, מכיוון שכמעט את כל העובדות כבר הכרנו. דווקא בגלל זה הכתבה הייתה כל כך חשובה. באופן יבש, שנסמך כמעט אך ורק קטעי ארכיון, ירון אברהם נתן שתי עובדות: 1) נתניהו בלם באופן מכוון את המו"מ על עסקת חטופים מטעמים פוליטיים; 2) אנחנו לא יכולים לדעת איך חמאס היה מגיב למתווה שנתניהו טרפד - אך ראשי צוות המו"מ הישראלי מאמינים שאפשר היה להחזיר את החטופים.
למעשה, העובדות האלה הן אפילו לא חדשות. הספר "מר הפקרה" נגמר עם ציר הזמן שבנה מיכאל האוזר טוב מעיתון "הערץ", שחושף את אותם תאריכים, עם אותו דפוס פעולה ואותן מסקנות. ההבדל היחיד הוא במנגינה של הדברים. האוזר טוב מגלגל את האחריות לפתחו של נתניהו בצורה חד משמעית, ירון אברהם עושה את אותו הדבר בדיוק רק בלי להגיד את הדברים בצורה ברורה אלא סומך על הצופים שלו שיבינו לבד שאם זה מטרפד כמו ברווז, ומזגזג כמו ברווז - זה כנראה נתניהו שמגיע להתברווז בערוץ 14 ולסכל עוד התקדמות במו"מ.
הכתבה של אברהם חידשה מעט. תמונה קטנה מתוך איזה הסכם הבנות לגבי ציר פילדלפי, ועמוד עצוב נורא עם שמות החטופים שנרשמו בנספח המתווה ההומניטרי, עם אריאל וכפיר ביבס בשתי השורות הראשונות. מצד אחד, זה מצמרר. מצד שני, קשה להאמין שמישהו חשב שהתינוק כפיר, שנחטף כשהוא בן 9 חודשים לא יהיה ראשון בכל רשימה שישראל העבירה לאיזשהו גורם. את כל השאר ידענו. ההדלפות לסמוטריץ', ההתקפלות מול בן גביר. אלה אטריות מחוממות. אלא שזה לא באמת משנה. הכתבה חשובה, כמעט היסטורית, בעצם שידורה לאורך של 20 דקות במהדורה המרכזית.
לאחר שנחשפה פרשת האונס של משה קצב, עיתונאים רבים טענו - במין התרברבות לא ברורה - שהם ידעו הכל. ועדיין, העובדה שנשיא המדינה, שלפני זה היה שר בממשלה, הוא תוקף מיני סדרתי מעולם לא פורסמה בשום מקום, עד שלא הגיעו כמה נשים אמיצות וחשפו אותו בעצמן. הקהילה התקשורתית בישראלית למדה לקח מפרשת קצב, בעיקר במציאות בה אי אפשר לסמוך על המשטרה או הפרקליטות. רביב דרוקר, למשל, הסביר בבלוג שלו למה בחר לחקור את פואד בן אליעזר בתוכנית "המקור" למרות שהיה בן 80, עם בעיות בריאותיות, ולבטח לא היה אדם משפיע יותר בזירה הפוליטית. "הסיפור הגדול הוא לא פואד", הסביר דרוקר, "הסיפור האמיתי הוא קהילה פוליטית ותקשורתית שלמה שידעה בדיוק מי האיש, אבל זה היה נוח לה, אז אף אחד לא עשה דבר".
ירון אברהם החליט לעשות דבר. במקום עוד פאנל של בעד ונגד, במקום פרשנויות שנטועות בפוזיציה, במקום אפילו לשמוע הורים של חטופים בוכים על מר גורלם - אברהם פשוט החליט לחשוף את הסיפור האמיתי במהדורת החדשות הנצפית והחשובה בישראל. יש לזה משמעות. ספק אם הכתבה הזאת תגרום למישהו לשנות את ההצבעה שלו בבחירות הבאות, אבל לפחות לא נוכל להגיד שלא ידענו למי אנחנו מצביעים. ל-101 החטופים בעזה זה בטוח לא יעזור, אבל אם במקרה הם יראו את הכתבה הזאת באחת המנהרות, הם יקבלו תמונה ברורה של מי אחראי לכך שהם עדיין שם.