עוד עונה של "האח הגדול" מאחורינו ואפשר לומר בביטחון שההישג הגדול ביותר של עונת 2024 הוא מעצם קיומה. סליחה, כתבתי ההישג הגדול ביותר? התכוונתי להישג היחיד וגם זה היה על תנאי. אירוע הגמר - אגב, במציאות שלנו בה המילה "אירוע" ממשיכה לרוב במילים "רב נפגעים" אפשר היה לוותר על הפומפוזיות הזאת - היה ארוך, עמוס בתוכן שיווקי כמיטב המסורת ומלא בקליפים שנועדו ללחוץ על בלוטות הרגש אבל גרמו בעיקר למבוכה. המתח הגדול ביותר במהלכו היה בשאלה האם נסראללה יחליט לגזול מרשת 13 את מעט הרייטינג שעוד נותר לה ויפתח בירי לעבר ישראל דווקא בשיא העונה. נו, לפחות הוא המתין.
משדר הגמר התחיל בניסיון לעשות גזלייטינג לצופים עם מונולוג פתיחה ארוך של גיא ולירון שקשרו בין חמישיית הגמר למלחמה ולחטופים. הם סיפרו לנו שבבית יש חמישה ישראלים שממש כמונו דואגים לחטופים, לחיילים ולתושבים שפונו מבתיהם, שבמהלך המסע שלהם בבית הם פגשו בלוחמים ולוחמת (עכשיו הבנתי מה היה התפקיד של מלאני בבית) וגם במפונה שעדיין לא חזרה לביתה. מי שצפה במונולוג הזה ובכל אלה שפתחו את התוכניות לאורך העונה היה עלול לחשוב שזאת הייתה עונה בה הבית עסק במצב הביטחוני והפוליטי בישראל והאמת לא הייתה יכולה להיות רחוקה יותר. גם יחסית לעונות שלא שודרו במצב של סף מלחמה איזורית, זאת הייתה עונה לא פוליטית, כזאת שהשיחות בה נשארו ברמה הרומנטית, הקולינרית והאינפנטניליונרית (מילה שהמצאתי אבל אם צפיתם בעונה אתם מבינים את הכוונה). הרגע היחיד שהיה קשור למצב הגיע עם הידיעה שנועם, שהודח ראשון בגמר, יוצא למציאות בה הוא ייחשף בעוד זמן קצר לידיעה על בן דוד שנהרג בעזה. בשורה ששום פרס לא היה יכול להשכיח.
בכל זאת, חמשת הדיירים שהגיעו לגמר: אור, פרידה, יוסי, הדר ונועם, לא הגיעו לשם כדי לדבר על החטופים או כדי להביא לאיחוד בעם, הם גם לא באו לשטוח את המשנה הפוליטית שלהם או ללבות מחלוקות, הם באו כדי ליהנות מהזמן שלהם בטלוויזיה וזה בסדר גמור. יותר מכל עונה אחרת, זה היה מפגש של צעירים וצעירות שבאו להתפרסם, להעלות את מספר העוקבים שלהם באינסטוש ובטיקטוק ולקדם את הקריירה המוזיקלית שלהם. לא זכורה לי עונה אחרת בה לפחות שלוש מתמודדות בולטות (פרידה, אמילי ומלאני) הן זמרות שמשתמשות בבית כמקפצה. אולי במקום להביא לגמר שוב את נועה קירל (הבנו שהמכירות לפארק הירקון בשפל), אושר כהן וזהבה בן, היו הופכים את זה למיוזיקל של בוגרות העונה ולפחות נותנים להן קצת נחת כי הביצוע ל"יש בי אהבה" לא היה הברקה.
לאורך העונה לא הסתרתי את החיבה שלי להדר שירי, הדיירת שבתעודת הזהות שלה נראתה כמו ריץ' ביצ' שחיה בסרט ותעוף במהירות ובתוך פרקים בודדים הפכה לעמוד התווך של הבית. כן, עמוד התווך יכול להיות גם מי שכולם מתאחדים כדי לשנוא אבל הדר לא הייתה נבלית מסוג שי חי (התואר הזה שמור למישהו אחר שעוד אגיע אליו), אלא דיירת חזקה, אולי אפילו אגרסיבית, שלמרות גילה הצעיר הפגינה כמויות מעוררות הערצה של ביטחון עצמי. אם פרידה, מי שהחלה כנמסיס שלה וסיימה כידידה, דיברה כל העונה על חוסר הביטחון שלה, הדר חזרה שוב ושוב (ושוב) על זה שהיא קוויאר וזה כידוע ממש לא לכולם. כצפוי השילוב בין סיפור על בית עשיר וביטחון עצמי מופלג זה לא משהו שמנצחים איתו ובכל זאת הרגיש שלפחות על המעורבות שלה ברוב קווי העלילה העונה היה מגיע להדר שירי להגיע יותר מאשר אל המקום הרביעי. נו, מילא, נדמה לי שעוד נראה אותה לא מעט בעתיד.
יוסי פריאנטי, שרבים ראו בו מנצח פוטנציאלי היה תמונת הראי של הדר: איש של פשרות, צניעות ועממיות. בכל עונה אחרת הוא אולי היה נבלע בין שאר הדיירים, אבל בעונה הזאת בה קווי העלילה נעו על הציר שבין חרמות למזמוזים בנסט, היה בנוכחות שלו משהו בוגר ומרגיע, עוגן של שפיות. למרות שסלדתי ממנה לאורך רגעים לא מועטים של העונה (במיוחד אחרי הכניסה של די ג'יי), פרידה הייתה ראויה לגמרי לניצחון. אישית, אני מאמין שהייחודיות של פרידה היא הרבה יותר חיצונית (ואני לא מדבר על המראה אלא על איך שהיא מדברת על עצמה) מאשר פנימית, אבל עצם המחויבות שלה לסיפור של עצמה מעוררת הערכה מסוימת. תאמינו לה או לא, היא ללא ספק הייתה הדיירת הכי פגיעה וחשופה בבית לאורך העונה, כזאת שלקחה סיכונים והרשתה לעצמה להתרסק על המסך שלנו מדי שבוע.
והיה גם מנצח. אור בן דוד, הדרבוקאי של איתי לוי שבוודאי יקבל עכשיו הרבה יותר סולואים בהופעות, הגיע לגמר הזה עם המון תמיכה שהתבטאה היטב ברשתות החברתיות וגם בתגובות באתר הזה. אומרים שעם הצלחה לא מתווכחים, נכון? אז רק אגיד שלא במקרה אור זכה במהרה לתמיכה של קבוצת "צבא האמת", פורום שהוקם בימי שי חי עוד בזמן ש"האח" שודר בקשת ומאז מדי עונה לוקח על עצמו לתמוך בדייר אחר שמתאים לאג'נדה. שי חי המקורי, שמאז התוכנית עבר תהליך של מיתוג מחדש עד לתפקיד מצוין בסדרה "אינדל", היה דייר מפחיד. כמי שצפה בעונה שלו בזמן אמת אני זוכר את עצמי על סוף פוסט טראומה מזכרונות שהוא העלה בי לבריונות בתיכון. אור הוא היורש הטבעי שלו, הוא דייר שמתחילת העונה הצהיר שמבחינתו זאת הדרך שלו או המדרגות. הוא אמנם קורא לדרך החיים שלו "סתלבט" אבל מה שעבורו הוא אולי בדיחה, הפך לסיוט עבור דיירים בבית, סיוט שכלל צעקות, רכילות והסתה בלי פוסקים ובעיקר הכלי האכזרי מכולם - חרם.
אם בתחילת העונה מצאתי עידוד בזה שהשותפות שלו לחבורה מבית משפחת טנג'י הודחו במהירות, מה שאולי הצביע על זה שהקהל הישראלי שבע מההתנהגות הזאת, הניצחון של אור מראה שהוא המיינסטרים החדש. למרבה ההפתעה אני בוחר להישאר אופטימי ולהתעודד מכך שלצד אור הייתה רביעיית גמר ששונה ממנו בתכלית - נעימה, לא אלימה ומציגה ישראליות אחרת. היא אמנם לא ניצחה אבל זכתה לתמיכה רחבה ובימים כאלה גם רסיס של אור הוא הבטחה לעתיד טוב יותר.