הדיון בשאלה האם התקשורת משקפת את המציאות או מעצבת אותה עתיק כמעט כגילו של העיתון הראשון. "דווחו עובדות ולא פרשנות", נתבעים אמצעי התקשורת, בהכללה, בדרך כלל על ידי הצד שהפרשנות אינה מיטיבה איתו (עד שהוא מחליט להקים ערוץ משלו).
ובכל זאת, אם יש לתקשורת תפקיד חשוב שמקובל על כלל צרכניה, הרי שהוא להיות "כלב השמירה של הדמוקרטיה". לא רק של צורת המשטר הספציפית הזאת, אלא גם של אזרחיה: זה יכול להיות זיהום מסכן חיים במפעל סלטים, נוכל שעושק קשישים - ועד לחשיפה של פרשיות שחיתות חמורות בצמרת הגבוהה.
אם להתחיל לצמצם את הדיון העקרוני ללקחים רלוונטיים למצבה של ישראל בשנה האחרונה, הרי שהתקשורת (בהכללה, אבל לא גסה מדי) זנחה ערב ה-7 באוקטובר את תפקידה העיקרי, שהוא להטיל ספק תמיד, אפילו במה שהיא מדווחת עליו כ"עובדה", לחשוד תמיד שהמירכאות סביב המילה קיימות.
הן רק שבוע לפני המתקפה, בכל אותן כתבות לציון 50 שנים למלחמת יום הכיפורים, הטראומה הלאומית הקודמת שלנו, שימשו כל הכתבים הצבאיים כשופרות שהדהדו את התזה שלפיה מה שהיה לא יהיה, שכן ישראל "ערוכה לכל תרחיש"... בפועל התברר שישראל - מהנהגתה המדינית ועד אחרון המפקדים שמסוגלים להשפיע על רמת הכוננות בשטח, הייתה מוכנה רק לתרחישים שהיא עצמה הפכה לכותרות בתקשורת.
ראש הממשלה נכנס להלם שמנע ממנו לתפקד בשעות הראשונות למערכה, צה"ל, למעט גבורת יחידים שעילאית ככל שהייתה לא הספיקה כדי לעמוד בפרץ, נעלם מהזירה למשך שעות קריטיות - וכל השאר הוא כבר עניין לוועדת החקירה, כשתקום, אם תקום.
הליבה של עמית סגל
כנראה לא רק מדינת ישראל אינה בנויה - צבאית, כלכלית וחברתית - למלחמה ארוכה, אלא גם גופי התקשורת שלה. הבה ננתח את ספינת הדגל שלה, מערכת האקטואליה של קשת 12, שמנפקת את משדרי החדשות הנצפים ביותר, בערך פי שלושה עד ארבעה מאשר כל ערוץ טלוויזיה אחר.
כל משדרי השבת היו שיר הלל ארוך ומייגע לפעולות בביירות - מהפיצוצים של הביפרים ומכשירי הקשר שמיוחס לישראל, על אף שלא לקחה עליו אחריות, ועד לחיסול צמרת כוח רדואן שהתכנסה בביירות, שעליה ישראל הרשמית לקחה אחריות.
"ההרתעה חזרה?" שאלו הכתבים - והתנדבו לענות מיד. "חיזבאללה מוכה" הוסיפו אחרים, וגם כאלה שהיו הגונים מספיק כדי לומר שמדובר במכה מורלית שספק אם תגרע מיכולתו המבצעית, בעיקר בכל האמור לשיגור טילים לעבר ישראל (ישראל זיו), לא היו אלא קולות בחגיגת ההתפעלות הכללית.
באופן די מדהים, היחיד שייצג קול שונה במקהלת ההלל, היה עמית סגל. עמיתו, בן כספית, קיבל את מפקד חיל האוויר בדימוס, איתן בן אליהו במשפט "שאפו לחיל האוויר" (אפילו בן אליהו עצמו קצת הובך מהחגיגות והזכיר בתשובתו, את החידלון שאחז בחיל בבוקר ה-7 באוקטובר) וסגל, שהצטרף למסיבה מאוחר יותר (לאחר צאת השבת) אמר שיש לו רק מסקנה אחת מאירועי השבוע האחרון: חייבים להתעקש על לימודי ליבה.
אמר וצדק - כספית כמובן הסכים איתו. כמעט התבקשה כאן מילה על הממשלה המכהנת שהכריזה מלחמה על החינוך בכלל, החינוך למצוינות במדעים וההשכלה הגבוהה, אבל כנראה יש גבול למה שאפשר לצפות מעמית סגל - בטח כשכל חבריו נראו להוטים להמשיך לשיר שיר הלל למערכת הביטחון.
כמה פעמים חזרו על הציטוט של הרמטכ"ל על כך שישראל חיסלה את "מי שתכנן 7 באוקטובר בצפון"? למה בכלל בא המשפט הזה לעולם? כלומר - ברור שלחיזבאללה היו תוכניות לפשוט על יישובים סמוכי גדר, כפי שעשו בני דמותו בדרום. יש להניח שפשיטה כזאת הייתה עלולה להיות קטלנית בהרבה אפילו מהזוועה שהתחוללה ביישובי העוטף, אבל כל זה בלשון עבר. כשצה"ל ערוך ומוכן, דרוך ומתכונן על הגדר, היכולת להוציא לפועל פשיטה כזאת היא אפסית.
לכן אין לראות את המשפט של הלוי אלא כניסיון למרק במעט את האשמה שאמורה להיות חקוקה כאות קין על מצחו לשארית ימיו. בבחינת "היו שני 7 באוקטובר, את הקטן יותר לא הצלחנו למנוע, לפחות הצלנו את ישראל מהגרוע מבניהם". זה בעצם מה שאמר הרמטכ"ל, וחבל שאיש באולפנים לא היה שם, בינות לקונפטי הצבעוני על החיסול המוצלח, כדי לשים את הכוכבית הזאת מעל המשפט שנוסח בקפידה על ידי יועצי תדמית שעובדים כבר במרץ לקראת ועדת החקירה.
מעודד מהצלחתו, לא רק המבצעית (שלמען הסר ספק, ראויה לכל שבח - כל עוד לא שוכחים שמדובר באותו צבא שצריך להסביר 24 שעות שבהן נעלם מהשטח, מערב שמחת תורה ועד לשעות אחר הצהריים למחרת, כשהגיע באיחור להצלת תושבי הנגב המערבי), המשיך צה"ל לא רק במתקפות על חיזבאללה, אלא גם על התודעה הישראלית.
דובר צה"ל למשל התגאה בהישג מבצעי יוצא דופן: חיסול שני מחבלי חמאס שעל פי בדיקות דנ"א הוכח שהיו בין מי שהחזיקו, בשלב כלשהו, בששת החטופים שנרצחו על ידי שוביהם.
לא נאשים את צה"ל, חלילה, במותם, אבל אלמלא מחדל ה-7 באוקטובר הם לא היו נחטפים ואלמלא האיוולת (שצה"ל שותף לה) לפיה רק לחץ צבאי יביא לשחרור חטופים, הם לא היו נרצחים בידי שוביהם. שני המחבלים שחוסלו הם בני מוות, לא נזיל עליהם דמעה, אבל אם תא"ל דניאל הגרי חושב שיש כאן סגירת מעגל, הרי שהמשבר בצה"ל חמור בהרבה ממה שאפשר היה לחשוב.
יב"א יי, אל תשאל
באולפנים? דממה - אלף שיר לצפון מגולן עד חרמון ולצה"ל הגיבור, שהצליח להשחיל לאולפן שישי כתבת תדמית על תומכי הלחימה מהיחידה לבקרה אווירית (יב"א) "ציידי הכטב"מים" הם מכונים - ובמערכת המשדר מתגאים בכך שזו הפעם הראשונה מזה 30 שנה שמישהו מכניס מצלמה לתוך קודש הקודשים של המערך הסודי הזה.
הצופה עלול להסיק מכך ששמי ישראל בטוחים (הן המפקדים משתבחים במעל 90% של סיכולים במרחב האווירי). הצופה הביקורתי אומר לעצמו: אוקיי, מישהו מנסה לבנות פה בכוח גם את תודעת הביטחון הכוזבת שלי, שכולנו ראינו מה היא שווה ב-7.10, ועל הדרך גם לשקם את כבודה של היחידה שספגה את הפגיעות הכי מוצלחות עד כה, מבחינת חיזבאללה. ספק אם יש בין הצופים רבים שהצליחו לראות בין הפריימים גם מציאות מדאיגה כהווייתה.
מכל מקום, הכתבה חשפה לא רק את עבודת הקודש (בלי ציניות) שעושים חיילי המערך ומפקדיהם, אלא בעיקר את המנגנון שמונע מהתקשורת לדווח לנו את האמת: חדשות 12 זכו להצצה בלעדית לקרביים של היחידה הסודית בתמורה לכתבה מרימה. ממש כמו שכלל הכתבים הצבאיים זכו לשלל ראיונות חג עם בכירים בצה"ל לקראת אותו יום כיפור, במלאת 50 למלחמה, מספר ימים לפני הטרגדיה הגדולה. הנה כי כן, כלב השמירה כבר נשכב על הגב ומחכה שאיזו יד עטוית דרגות תעשה לו נעים בבטן.
צדיק אחד היה בכל זאת בסדום התקשורתית, אולי כי מכל חבריו הוא באמת לקח קשה ואישית את מחדל שמחת תורה, ניר דבורי. זה לא שדבורי לא חוטא לעתים קרובות מדי באימוץ (והצגה) של עמדות הצבא, בכל זאת עיתונאי לא יכול להתהפך לגמרי על מקורות המידע שעליהם נבנתה תדמיתו, אבל ייאמר לזכותו שהקפיד להזכיר בכל הופעה שלו מהרגע שהתפוצץ הביפר הראשון בביירות, ששום דבר מזה אינו שווה אם אין בכוונתה של מדינת ישראל לצאת למערכה כוללת, שתהיה קשה וכואבת, אך גם בלתי נמנעת.
הבוקר בא
ספק אם ההצלחות הכבירות של צה"ל מהשבוע האחרון (ויודגש שוב: הן בהחלט היו כאלה, אבל הן לא תחליף להנהגה שיכולה לקבל את ההחלטה הקשה באמת), מרחיבות את ליבם של תושבי קריית ביאליק שהתעוררו בבהלה אל רחוב שנשרף. שלא יהיה לאיש ספק: כך ייראו גם רחובות בתל אביב אם וכאשר, אבל האם התגובות "המדודות" של צה"ל אכן מצילות את המרכז, או רק מאפשרות לחיזבאללה זמן להתאושש מהמהלומות שניחתו עליו - בטרם תתפשט המלחמה לכל שטחה של ישראל?
על כך אין תשובה אלא לאורך ניסיון העבר: מי שנרמל פצמ"רים על יישובים סמוכי גדר בעוטף עזה, קיבל טילים על שדרות. מי שנרמל טילים על שדרות, גילה אותם באשקלון. מי שהפציץ דיונות בתגובה, קיבל את הטילים לעבר תל אביב - ומי שקנה את ההסבר לפיו "נלחץ להם בטעות, בגלל הגשם" על הטילים האלה, קיבל את ה-7 באוקטובר.
הוא הדין לגבי הצפון - ולא צריך להיות גנרל או מומחה ליחסים עם ארה"ב (כמו אלה שהציפו כל תכנית אקטואליה במהלך סוף השבוע האחרון) כדי להבין את הנוסחה: מי שאפשר את מחיקת מטולה וטיווח חפשי של קריית שמונה, הביא את האש מערבה, אל נהריה ועכו. ומי שהכיל את הירי ההוא, הביא את האש לטבריה ולקריות. הבאה בתור היא חיפה ולאחריה חדרה ואז ל"דובדבן" של אזור המרכז. ומי שלא ינהל את המערכה עתה, בתנאים שלנו, ינהל אותה בתנאים של נסראללה למרות היותו מוכה וחבול, כפי שהקפיד לציין כל פרשן באולפני החדשות לאורך כל סוף השבוע האחרון.
השיירה עוברת, והכלבים?
והתקשורת הישראלית? ישנה בשלווה. זה היה בוקר שצריך היה לצלצל בו בכל פעמוני האזהרה, אבל חטיבת החדשות של ערוץ 12, במקום לשגר לאולפן את יונית לוי, דני קושמרו, או מינימום איזו קרן מרציאנו, הגבירה כוננות רק בצורת גדעון אוקו במקום ניב רסקין. ממש בהלימה למדיניות ההסלמה ההדרגתית של ממשלת ישראל. התנצלותי בפני אוקו, מגיש לא רע בפני עצמו, אבל הצבתו באולפן בבוקר שבו צריך לצלצל בכל פעמוני האזהרה, כמוה כשידור "עסקים כמעט כרגיל".
בכך הופכת מערכת החדשות של 12 לשותפה למדיניות הממשלה: נרמול ירי על הקריות, נרמול נוכחות של איתמר בן גביר בדיוני הקבינט (תוך כדי חצי מחמאה לכך שנתניהו נותן לו כבוד כדי שלא ידליק את הגזרה בהר הבית למשל. להזכירכם, מדובר באותו מדינאי שהרעיון המבריק שלו, עד לפני בערך חמישה ימים, היה להדיח את שר הביטחון שלו), נרמול של השכחת החטופים בעזה מכל לב. פעם היו אומרים: "הכלבים נובחים והשיירה עוברת". ובכן, השיירה בהחלט עוברת, אבל הפעם אפילו הכלבים בחרו שלא לנבוח.
נומה עם ישראל והתפלל שהטיל יפגע במישהו אחר, אם בנית על התקשורת הישראלית לצרכי הרתעה, הרי שאתה כמי שקם להשקות את גינת החמד שלו בשש בבוקר של שמחת תורה, באחד מקיבוצי הדרום.