יש משהו מגונה במילה פסטיבל כרגע, עדיין. נגד הטבע כמעט. פסטיבל זו שמחה מתפרצת, זו נפש קלה כאיילה, זה ריח חריף של חופש שמתעלה מעל ליום יום. אבל איך תעוף נשמה עם משקולות בטון בלב? איך ירקדו בארץ שנמצאת עמוק בתוך הבלוז?
אבל מוזיקה, בכל זאת, גם כשהיא משחררת את התנועה - היא לא רק אסקפיזם. במיטבה, היא יכולת ביטוי של הגוף והנפש, מזוקקת בשיר של כמה דקות, בגיטרות ופזמון שהמוני בני אדם צועקים ביחד.
על הרקע הזה נולד, באיזה מין ניסיון נואש להרים את הראש, פסטיבל "בלוז כנעני". הוא לא חגיגה של נעורים ולא חגיגה של שמחה. כמו השיר של אהוד בנאי שנתן לו את שמו, כשהחושך גובר כאן, ובכל רגע חדש פורענות, לא עלינו, הפסטיבל הזה מנסה להציע, בצנעה, אופק מעט אחר, רחוק מהמקום שאנחנו נמצאים בו. כמה רגעים שבהם יושבים כולם יחד, ואולי אפילו טיפה של שלווה. זה נשמע כל כך רחוק.
כמה רחוק? חאן השיירות. עומק הנגב. שדה בוקר פינת נחל צין. רחוק מהעיר. רחוק מהכנסת. רחוק מהמלחמה. לא רחוק מספיק כדי לשכוח, אבל רחוק מספיק כדי לנשום ולהשיל ציניות וחלק מהמועקה, וללקט מעט תקווה. המוזיקה תעשה את היתר.
ההתכוונות הזאת נערכת לאורך הנסיעה הארוכה מהמרכז. אחרי כמה שעות בדרכים, עיכובים, עבודות בכביש וסתם פקקים, סוף סוף מגיעים אל החאן. מימין הגמלים המשמשים בדרך כלל אטרקציה עבור תיירי הנגב, משמאל המאהל. "השרירים החבוטים מהנסיעה הארוכה משתחררים בתענוג בכל הגוף. משתרגים ומתמתחים ונעשים קשוחים ברוח שמצליף אבק וחום על הפרצוף", כתב מאיר אריאל המנוח פעם, שמילים כמו שלו אף אחד לא אומר כבר, ואין טעם לנסות להתחרות בהן. ועכשיו הזמן לשתות משהו קר בלב מדבר, לא? זה הרי כמעט כל העניין.
החאן עצמו מתגלה כאתר הופעות לא רע בכלל. האוויר נעים, הירח מלא, הסאונד - מעולה שבמעולים. משפחות, נחות בצד על מזרנים ומחצלות, ומי שרצה יכול היה גם לקחת אותן למרכז הרחבה בלי למות מצפיפות ואפילו בלי שיפריעו לו לראות. נקודה לשיפור: אזור האוכל לא עמד בביקוש, כשתורי ענק ארוכים משתרכים בכל רגע נתון. אחרי שמרגיעים את הרעב בשעה טובה, אפשר להתכונן למנה העיקרית: המוזיקה.
בגזרה הזאת, השף הוא אחד, אהוד בנאי. האירוע בצלמו ובדמותו: ערב של גיטרות לוהטות, מחוברות למרחב הזה בעבותות של אהבה. הוא גייס עבורו נבחרת חלומות ממיטב הכוחות של הרוק הישראלי. בסדר כרונולוגי: איה זהבי פייגלין, ארז לב ארי, כנסיית השכל, קורין אלאל מחוזקת בערן צור, ברי סחרוף ובנאי עצמו. את השניים הראשונים החמצתי כמעט לגמרי, למרבה הצער, אז אני לא יכול לדווח על מה שהיה שם. אני כן יודע דבר אחד: ההמשך היה מצוין.
שלוש ההופעות הגדולות הראשונות - הכנסייה, אלאל וסחרוף - היו קצרות למדי ולכן עמוסות בלהיטים בלבד, ולא פחות מכך: אגרסיביות. נדמה שהייתה כאן כוונת מכוון ללכת, רוב הזמן וככל האפשר, על האופציה הרועשת. ובנוסף: מינימום דיבורים על הבמה. יש אמנים שזה מרגיש אצלם כמו חיסרון, אבל אצל החבורה הזאת זה לא הפריע.
אין טעם לפרט את הכול, אבל כן נכתוב בקיצור. כנסיית השכל, שלקחה את העקרונות שלעיל למקסימום, הציגה את המופע הטוב ביותר של הערב, עם שלל להיטים וקצב שמתגבר מרגע לרגע. אלאל וצור הוכיחו בפעם המי יודע כמה שהרפרטואר שלהם כולל כמה מהשירים הכי יפים שנעשו כאן. וסחרוף? מה יש לומר: מדובר בפרפורמר הכי גדול שהחזיק גיטרה בישראל, אמן ששכלל את ההופעות שלו לכדי שלמות. כולכם מכירים את השירים שנוגנו בהופעות האלה. להיט אחרי להיט אחרי להיט, בלי לאתגר יותר מדי את הארכיון, ובעיקר להשאיר את הקהל סוער 100% מהזמן.
זה היה צפוי, אבל לא משעמם. אולי גם כי לרגעים, בין להיט מקפיץ אחד למשנהו, בכל זאת קרה משהו בממשק בין האמן, הקהל, הזמן והמקום. בעיבוד אחר, או, איך לומר: זו המציאות שהתערבה בסיפור. אם אלה כנסיית השכל ששרו פתאום "עוד באותו היום נפלו פגזים בדרום" (בשיר המקורי הם נופלים בצפון), או מקדישים את "שום דבר לא יפגע בי" לנופלים, ומטלטלים את כל מי שנוכח; או קורין אלאל, שרעש מטוסי קרב שחלפו למעלה התמזג אל תוך הגיטרות של השיר הפותח שלה, "הטבעת נפלה", וגם לשאר השירים שלה התגנבה שוב ושוב איזו תזכורת אירונית או מרירה למתרחש - אם זו הארץ הקטנה עם השפם, הפירמידות של הכאב, המקלטים של "זן נדיר" והזעקה "לחיות", ומצד שני הגעגוע אל ימי הפרח והאהבה וההבטחה לתת "עולם חדש וטוב" לדור הבא, וכמובן: "אין לי ארץ אחרת" שכל המתחם שר ביחד כמו המנון בסוף הטקס. גם אצל סחרוף, שירים כמו "נחמה", או "זמן של מספרים" ("מה עשו לשיר שלנו"). הסט שלו היה מעט מגוון יותר, כולל גרסה מהירה ומפתיעה ל"עוד חוזר הניגון", שהרגישה הולמת.
מפעם לפעם חזר בנאי לבמה לברך ולהתארח. עם הכנסייה הוא ביצע את "תנו לי לשתות" (בגרסת "אוטוביוגרפיה" ואת "תגידי שטוב"), ועם סחרוף, אחרי שכל הלהקה שלו כבר ירדה, שרו השניים בהרכב של שתי גיטרות את "בואי הביתה", שהוקדש לחטופים, והפתעה יחסית: גרסה משותפת "ממשיך לנסוע" של בנאי.
זה אולי היה רמז לבאות. כי אם החברים שלו הציגו להיט אחרי להיט, בנאי - שעלה בחצות לסט של יותר משעתיים - שלף מהחפיסה שלו קלפים מגוונים יותר. אולי זה האווירה הביתית, אולי זו השעה המאוחרת, אולי סתם ניסיון של מי שראה כבר הכול על הבמה, אבל בנאי ניגן למרבה השמחה, לצד ההמונים הגדולים שלו, גם שירים מעט נחבאים יותר (כביכול: שהרי המעריצים מכירים הכול). למשל: "הופעת מילואים", המצמרר בנקודת הזמן הנוכחית, או "פרפרי הקצב", "האגס 1", "ניצוץ האהבה" או "אש". ותוך כדי: לארח את הנשפנים האדירים אבטה בריהון ועידית מינצר, לערבב את "עבודה שחורה" עם "איילת חן", להעלות את ארז לב ארי לשני מיני-להיטים שלו ("צדק" ו"פרימיטיבים") וגולת הכותרת: החבר הוותיק מהגליל ג'ורג' סמעאן, לשני שירים של ההרכב המשותף שלהם, ג'יש, שמערבבים עברית וערבית.
וכשבנאי והחברים הרבים על הבמה, מסיימים את הלילה עם "אסתר" ("יום אחד הכול יפרח, הלב של העולם נפתח") ו"טיפ טיפה" ("עוד טיפה תראי, כמעט הגענו"), השעה כמעט שתיים ורבע, ונדמה שנפרש כאן לאורך היום חזון על ישראל יפה יותר. מפרגנת, מצויינת, רודפת צדק ושלום, ולרגע מתגנבת איזו תחושה ממכרת שיודעת שאולי הכול מאוד אפל עכשיו, אבל יש אופק אפשרי. לא שלוות עולמים, אבל נסתפק גם בטיפ טיפה ממנה.