אם הייתי צריך להמציא שם לדרמה קומית שתעלה לשידור בתקופה של מלחמה רב זירתית אני מקווה שהייתי חושב על "החיים הם תקופה קשה". ארבע מילים בסך הכל, אבל כאלה שיושבות על היסטוריה ארוכה של הומור יהודי וישראלי המבוסס על כאב ופחד, ובכל זאת מכילות בתוכן גם קריצה. לצערי, אבל לשמחתו של חנוך דאום, הוא כבר חשב על זה קודם כשקרא בשם הזה למופע הסטנד-אפ שלו, מופע שהפך לאוטוביוגרפיה רבת מכר ועכשיו גם לסדרה בקשת 12, אותה יצר יחד עם עמרי עמית ואדר מירום, כשמעל הכל משקיפים מולי שגב מ"ארץ נהדרת" ורם לנדס. ההתעכבות על השם לא מקרית - מדובר באחת מנקודות האור היחידות בסדרה שיש בה טונות של פוטנציאל, אבל לפחות בפרקים הראשונים שלה רק מעט ממנו ממומש.
את המעבר מהעיתונות והפובליציסטיות לכוכב טלוויזיה, חנוך דאום עשה כבר מזמן - הוא כיכב בסדרות דוקו וריאליטי כמו "מחוברים", "יסמן" ו"טאבו" (בין היתר) ואפילו הוביל קמפיינים מסחריים, אבל זאת הפעם הראשונה שבה הוא ממש משחק על המסך. המעבר היה אמור להיות חלק יחסית, כי "החיים הם תקופה קשה" היא למעשה חייו מתורגמים לאסופה של סצנות מוקצנות ומגוחכות שאמורות לגרום לנו לצחוק. דאום כאמור מגלם בה את עצמו, את אשתו אפרת (או אפ או אפי) מגלמת עלמה זק, ובקאסט תמצאו גם שמות כמו אמיר דדון כמאצ'ו שמוביל את כיתת הכוננות בהתנחלות או שי אביבי בתפקיד רב כריזמטי.
חנוך דאום הוא יצור כלאיים מעניין, הוא עוסק ללא הרף ב'חריגות' שלו: מתנחל שלא חובש כיפה ואפילו לא ממש שומר שבת, גר בהתנחלות בגוש עציון אבל מחזיק בדעות שקרובות יותר לשמאל-מרכז, סטרייט נשוי עם ארבעה ילדים שלא מרגיש מספיק גברי ועוד כל מיני דיכוטומיות שכאלה. לצד כל אלה ואולי בגללם, הוא כל הזמן מנסה להתחבב ולהיות אחד מהחבר'ה. בפרק הראשון הוא מנסה למצוא את עצמו בעולם כיתות הכוננות הישוביות, עולם שבשנה האחרונה הפך מוכר ליותר ויותר ישראלים. דאום, שתמיד מנסה לרצות, מצטרף לכיתת הכוננות ופוגש שם טיפוסים שלעירוני כמוני אולי נראים תמהונים אבל מסתבר שיש בכל התנחלות: האמריקאי האולטרה ציוני וחובב הנשק, החייל המצטיין שחי בשטח ויודע לנגב את התחת עם שימורים של טונה ועוד.
הניסיון שלו להיות אחד מהחבר'ה לא צולח, הוא נבהל מקולות חזקים, לא יודע איפה שומרים את האקדח ואפילו מגיע להקפצה עם חלוק אמבטיה סגלגל, מה שמעודד את הכינוי ההומופובי שקיבל: 'טינקי ווינקי' (על שם הדמות מסדרת הילדים "הטלטאביז"). למרבה ה'זעזוע', הוא אפילו מנהל קשרי חברות עם ערבי שגר באחד הכפרים הסמוכים ומקבל ממנו עצות על שימוש בנשק. בקיצור, לא המתנחל שהבטיחו לנו. כל הסיטואציות האלה מעניינות בפני עצמן, אבל לא מתפתחות למשהו שמחזיק סדרה. יותר מכל זה הדיבור של דאום אל המצלמה - משהו שקורה אחת לדקה לפחות - שגורם לפרק הבכורה של "החיים הם תקופה קשה" להרגיש כמו סוג של מופע סטנד-אפ בהשתתפות שחקנים ולא כסדרת דרמה קומית.
שבירת הקיר הרביעי והדיבור למצלמה היא טכניקה ידועה שלא תגרום לאף אחד ליפול מהכיסא, אבל כמו כל 'גימיק' צריך שיעמוד מאחוריו משהו כדי שיהיה בו ערך לצופים. כאן מורגש שדאום ושותפיו ליצירה משתמשים בה כדי לוודא שהצופים מבינים בדיוק את מה שהם רצו להגיד. כאילו הם לא רוצים להשאיר שום מקום לפרשנות ולא לעצבן אף אחד. כל סצנה שלכאורה צוחקת על ערבים תקבל איזו כוכבית שמוציאה גם המתנחלים לא בסדר, כל ביקורת שלו על אמונה באלוהים תקבל איזה אזכור שלכאורה מקטין אותה ("יש אלוהים והוא שומר עליי, אני מכעיס אותו לפעמים אבל הוא לא כועס עליי", הוא אומר בפרק הראשון). ב"החיים הם תקופה קשה" אין באמת סבטקסט, הדמויות אומרות את כל מה שהן חושבות, ומה שלא נאמר במפורש מובהר מיד אחר כך על ידי דאום עצמו. עודף האינפורמציה הזה מחסל כל אפשרות לצחוק בריא.
באחד מראיונות הקידום הרבים לקראת עליית הסדרה התייחס דאום לקרע בעם, בדגש על טקס יום השנה לאירועי ה-7 באוקטובר, אותו הוא ינחה ביחד עם רותם סלע. דאום טען שאם כל אחד מחלקי הציבור הישראלי היה מתפשר על כעשרים אחוז מהנושא שהכי בוער לו, היה ניתן להגיע כאן לפשרה. נדמה שאצל דאום האמירה הזאת היא יותר מפופוליזם. לטוב ולרע מדובר באדם שהפשרה היא עבורו דרך חיים ותפיסת עולם.
לא פלא שהוא הפך לכוכב גדול כל כך בעם שרק צמא למשהו מאחד, אבל כל הטיעונים הנ"ל היו יכולים לשמש כהקדמה ראויה לזכייה בפרס ישראל. כשזה נוגע לבכורה הטלוויזיונית שלו כשחקן ויוצר, התוצאה הסופית היא פרווה. אמנם לא פרווה של אולם חתונות, אלא פרווה מהסוג החדש שממש יודע איך אוכל טוב באמת אמור להרגיש, אבל בשום שלב לא מצליח להשתוות אליו.