בין הרגעים הבולטים בפסטיבל קאן האחרון, הייתה גם הקרנת הבכורה לסרטו החדש של פרנסיס פורד קופולה, הבמאי האגדי של טרילוגיית "הסנדק" ושל "אפוקליפסה עכשיו" - "מגלופוליס". זהו סרטו הראשון מאז 2011, פרויקט תשוקה עצום מימדים שהוא ניסה להוציא לפועל מאז סוף שנות השבעים.
פרסומים שונים דיברו על הפקה כאוטית במיוחד והדביקו לסרט באזז מהסוג שאף יוצר לא מעוניין בו - הסקרנות לצפות בעצמך בתאונת רכבת ידועה מראש. במקרה של יוצר כמו קופולה, מפתה מאוד לחלום על סוף טוב. להתמסר לפנטזיה על יוצר שבגיל 85 מציג יצירת מופת חדשה, אחרי שהשקיע בה שנים מחייו וגם 120 מיליון דולר מכיסו הפרטי. אבל פנטזיה לחוד וסרטים לחוד. הקרנת העיתונאים הראשונה של הסרט הסתיימה עם כמה וכמה קריאות בוז, שפסקו ברגע שעלתה השקופית שהקדישה את הסרט לאלינור קופולה, יוצרת קולנוע בעצמה ואשתו של הבמאי שהלכה לעולמה זמן לא רב לפני כן.
ננסה לפתוח מזווית חיובית: מדובר בסרט מקורי והרפתקני למדי, שמתחייב במאת האחוזים לחזון המשונה שלו. מדובר בסרט מטורלל על כל הראש - לא בהכרח דבר רע, מה גם שלטרלול המסוים שלו יש גם חן מסוים. למרבה הצער, כל זה לא הופך אותו לסרט מוצלח, עמוק או אפילו קוהרנטי, והרבה מההחלטות היותר "נועזות" שקופולה עושה כאן הן אלה שהכי פוגעות בו.
הסיפור מתרחש בעיר תואמת ניו יורק בשם רומא החדשה, המאוכלסת על ידי נשים בסנדלי גלדיאטור וגברים עם הפוני המטופש שתראו בדרך כלל על פסלים של קיסרים רומיים. סיזר קטלינה (אדם דרייבר), אדריכל בעל כוח קסם שמאפשר לו לעצור את הזמן, חולם להפוך את העיר לאוטופיה עתידנית באמצעות שיטת בנייה חדשה וקסומה, אך ראש העיר המושחת פרנקלין קיקרו (ג'יאנקרלו אספוזיטו, "שובר שורות") מתנגד. בין שניהם קרועה ג'וליה (נטלי עמנואל, "משחקי הכס"), בתו של ראש העיר שמתאהבת באמן המבריק והופכת למוזה שלו.
"מגלופוליס" הוא סרט על אמן שזכה לכל השבחים האפשריים על עבודתו אבל מסרב לוותר על הניסיון להמציא את עצמו - ואת תחום העיסוק שלו - מחדש. דרך סיפור ארוך ומבולגן למדי על המאבק בין קידמה לשמרנות, קופולה כותב פה מניפסט של שעתיים ורבע על חשיבותם של חזון, תקווה, חדשנות ושבירת מוסכמות. הוא לגמרי רואה את עצמו כאחד מאותם אנשי חזון כה חשובים - עד כדי כך שכשאחת הדמויות מחפשת שם לתינוק שיבטא את התקווה לעתיד טוב יותר היא מציעה את השם פרנסיס.
הסצנה הזו גרמה לגל צחוק רם בקהל על אף שלא נכתבה כקומית במקור, ולא בפעם הראשונה או האחרונה. זה פשוט מה שקורה כשנותנים לשחקנים טובים להקריא טקסטים כה תמוהים ומסורבלים, כולם באותו סוג של תיאטרליות מעושה ומצועצעת. הכתיבה החייזרית של הדיאלוגים בסרט מספקת לכל שחקנ/ית רגע מגוחך משלהם, והגרוע מכולם הוא כנראה שיה לה-באף, שכל רגע שלו על המסך מביך יותר מקודמו. אוברי פלאזה, מצידה, מתקשה לגאול דמות מוגזמת במיוחד של עיתונאית בשם ואו פלטינום. אני חוזרת - ואו פלטינום.
האירוניה הגדולה כאן היא שדווקא סרט שמהלל את החדשנות ופריצת הגבולות מתגלה בעצמו כמיושן מאוד, עם בדיחות בומריות, אסתטיקה ואופנה שנשארה על המדף מ-2005 וכתיבת נשים מהסוג שכבר חשבנו שעבר מהעולם. אם התגעגעתם לאחרונה לתסביך המדונה-זונה, ב"מגלופוליס" הוא חוזר ובגדול עם אישה אחת שמשמשת במקביל כמורת דרך רוחנית, מוזה, פסיכולוגית ואם חלופית לבן זוגה, בעוד היריבה על ליבו של אותו גבר היא פאם-פאטאל שקרנית, אובססיבית ורודפת בצע, שמשתמשת במיניות באופן כמעט אלים כדי לממש את המטרות שלה.
טיפה פחות מביכים (אבל לא בהרבה) הם הניסיונות השונים והמשונים לשבור את השפה הקולנועית הרגילה. הרמה הטכנית לא גבוהה מספיק כדי לעמוד ביומרה, אבל לפחות יש איזשהו ניסיון להתאים את התמות לצורה, עם קטעים אווירתיים בעריכה כמעט קליפית, שילובים של אנימציה ורקעים ממוחשבים וגם שימוש במסך מפוצל לשלוש בסגנון של ציורי טריפטיך. תמיד כיף לנסות לאתגר ולבחון את גבולות המדיום, אז חבל שהרבה מהניסיונות האלה הם יותר גימיק מאשר החלטה בעלת ערך ועומק של ממש. לא בלתי סביר שככה ייזכר בדיעבד הסרט כולו - אירוע קולנועי מדובר שבסופו של דבר היה לא יותר מקוריוז.
גרסה מוקדמת של הביקורת הזאת הופיעה כחלק מסיקור פסטיבל קאן 2024 בוואלה תרבות.