עמית סגל לא אשם, אלא האנשים שנותנים לו להפוך את האולפן לקרקס

משהו מוזר קורה לאולפן חדשות 12 כשעמית סגל מופיע באולפן. עין אנושית פשוטה לא רואה את זה, אבל עורכי ערוץ החדשות החשוב והמשפיע בישראל כנראה רואים דברים שאנחנו האזרחים האהבלים לא שמים לב אליהם. יש סביבו איזו הילה מיוחדת, שרק אנשי מקצוע דקדקנים במיוחד מזהים. לא משהו רוחני אלא ארצי ואנושי, אולי אפילו סקסי. כוכב רוק בין עיתונאים אפורים.

תאוריית ליליפוט הזאת, לפיה מקבלי ההחלטות של קשת מבינים שעמית סגל הוא גוליבר בארץ הגמדים, קיבלה משנה תוקף בימים בהם היו מצלמים את מהדורת החדשות של ערב שישי לפני כניסת השבת בשביל שסגל יהיה חלק מהפאנל. כלומר, בעיני עורכי החדשות הטובים בישראל (ואני אומר את זה בלי טיפה של ציניות) עדיף היה לשדר חדשות מוקלטות ולא בשידור חי - במדינה אובססיבית לאקטואליה כמו ישראל - בשביל שהקהל יזכה ליהנות מהכישרון הבלתי מעורער של סגל.

ימי המלחמה הכריעו, ואפילו בחדשות 12 הבינו שאין ברירה אלא לשדר חדשות בשידור חי (למען ההגינות אציין ששמועה אחרת גורסת כי סגל עצמו הוא זה שהטיל וטו על השתתפותו ב"אולפן שישי", אך התוצאה זהה בשני המקרים). סגל עבר למוצ"ש, כמנחה שותף של "פגוש את העיתונות" לצד בן כספית. אלא שבפועל, הוא מצטרף לשידור רק בשעה השניה לתכנית, כאשר בשעה הראשונה כספית מנחה את התכנית לבדו.

לתכנית קוראים "פגוש את העיתונות עם עמית סגל ובן כספית" אך בפועל אפשר לקרוא לה "פגוש את העיתונות עם הרבה בן כספית וקצת עמית סגל". סגל משתתף רק במחצית השנייה של התכנית. לזכותו ייאמר שזה לעד יהיה החצי המדובר יותר והמעניין יותר לצפייה, מכיוון שקשה להכחיש שהכימיה הטבעית בינו לבין כספית מצדיקה את מחיר הכרטיס לקרקס שלהם. כספית מוציא מסגל דברים שעיתונאי חדשות 12 הוותיקים כבר מזמן לא מנסים להוציא, בעוד סגל מוצא בכספית יריב אידיאולוגי ראוי, אולי מכיוון שמעבר לדעתם על איש מסוים עם שיער סגול הם מסכימים על רוב הדברים.

לשם שינוי, זו בכלל לא ביקורת על עמית סגל. מי שמתאכזב יכול לחפש בגוגל, כתבתי לא מעט ביקורות על סגל בעבר, ואני כמובן עומד מאחוריהן. כביכול זו אמורה להיות ביקורת קלה. עמית סגל נכנס לאולפן באמצע התכנית, מודיע לבן כספית שהוא "קיבל אישור" - ואז נכנס לאולפן אחד מאנשי האולפן ומוסר לסגל בקבוק ערק וכוסות חד פעמיות ממותגות של חברת החדשות. סגל, בחיוך רחב מהרגיל, מציע לחברי הפאנל להרים כוסית ומתחיל למזוג כוסות ערק כדי לחגוג את חיסולו של חסן נסראללה. בהמשך התכנית, כשהפאנל התפזר והשניים עברו לראיין את הרמטכ"ל לשעבר דני חלוץ, סגל החזיר את הבקבוק לאולפן ומזג גם לו כוסית ערק.

זה יהיה קל להאשים את סגל ברגע הטלוויזיוני המדהים הזה - במובן של מעורר תדהמה - אבל אין צורך לצאת חמוץ בכח. הבעיה שלי היא לא אישית עם סגל. באופן אישי גם אני שמחתי מאוד מהידיעות על המבצע המוצלח של חיל האוויר בלבנון, גם מהפגיעה הספציפית ובכלל מהחזרת ההרתעה הישראלית. אפשר להתפלפל על הסתירה בין "בנפול אויבך אל תשמח" לבין "באבוד רשעים - רינה", וגם להבין שנסראללה הוא בדיוק מסוג הרשעים שיש להתרונן לאור הסתלקותם מכדור הארץ. זה ציווי מוסרי לכל דבר להיפטר מנוכחותו הארצית של אדם שאחראי לכל כך הרבה מוות. הרע נמוג, והלב מתמלא שמחה. אין טבעי מזה. ועדיין, יש מצווה אחת גדולה יותר מאשר לשמוח על מות צוררים, ולמעשה גדולה יותר מכל מצווה אחרת - וזו מצוות פדיון שבויים. עד שכאן ה-101 שלנו שנמקים בעזה לא חוזרים, אין סיבה אמיתית להרים כוסית בעיניי. ובתוך כך, לא מפריע לי שעמית סגל חושב אחרת. יש לנו ויכוחים גדולים יותר.

בשורה התחתונה זה לא דיון יהודי או מוסרי בכלל - אלא מקצועי. עיתונאי לא אמור לשתות שום דבר בזמן שידור חוץ מאשר מים או אולי תה עם נענע. רבים אגב עושים את זה, הם פשוט לא מתפארים בזה בשידור, ובטח לא מציעים לאורחים המכובדים שלהם להצטרף לחינגה בשידור. זה צורם כפליים כשאתה מצטרף באיחור לתכנית של עצמך. ושוב, אין לי בעיה עם הגימיק של סגל - אלא עם מי שנתן לו את האישור לעשות את זה. מעורכי התכנית ועד אבי ניר, שדרה שלמה של אנשים שרואה את אולפן החדשות שלהם הופך לאל-גז'ירה גרסת האחים היהודים, ואף אחד לא אומר כלום. האמת, הכינוי אל-ג'זירה 12 שמגיע לרוב מיאיר נתניהו ושות' אולי אפילו לא הוגן במקרה הזה, אין סיכוי שתראו את השופרות בערוץ הקטארי מרימים כוסית ערק.

הבעיה היא לא בחגיגות של סגל, שיחגוג, זה אכן יום חג. הבעיה היא שהוא "קיבל אישור" למופע הילדותי הזה. הבעיה היא באיש ההפקה האנונימי שנכנס לאולפן באמצע מלחמה והניח בקבוק ערק על השולחן. זו ההתבהמות עליה דיבר פרופ' ישעיהו לייבוביץ', שמגיעה רגע לפני קץ הציונות. היא לא מגיעה מהקיצוניים שבשוליים, אלא מהמיינסטרים של המיינסטרים. ערוץ 12.

ואגב, זה בכלל לא היה הדבר הכי צורם בכניסה של עמית סגל לאולפן. שוב, זו לא אשמתו, אבל מישהו אמר לו שהוא יכול להיכנס לאולפן בדיוק בזמן שהאלוף במיל' איתן בן אליהו נתן הסבר מעניין על ההבדל בין ניסיון החיסול הכושל של נסראללה במלחמת לבנון השנייה לבין המבצע המוצלח שלשום. יכול להיות שאם זה היה תלוי בסגל עצמו הוא היה מחכה להפסקת הפרסומות, אבל רצה מי שרצה שהוא ייכנס ויפריע לדיון שנערך באולפן.

אותו מישהו גם בחר לצלם את האולפן בלונג שוט, כדי שנוכל לראות את הרגע המביך בו מנחה התכנית נכנס לאולפן באיחור ניכר בזמן שבאולפן כבר מתקיים דיון מתקדם. ואז, מישהו גם נתן לו אישור פשוט לקטוע את הדברים של המרואיין ולעבור לדבר על עצמו ומתי הוא שמע את החדשות המשמחות. דיון מטופש כשלעצמו, אבל בטח כשבאולפן כבר יושב תא"ל צביקי טסלר, דתי חובש כיפה, שבילה את השבת שלו בלעבור בין אולפני חדשות ועדכן בהנחיות פיקוד העורף.

אחרי שסגל בירך והוריד כוסית ערק באולפן, אף אחד לא חשב אפילו להגיד לו לחזור למפקד חיל האוויר לשעבר כדי להשלים את דבריו המעניינים. הכאוס כבר היה בעיצומו. במקום, סגל בחר לשאול את בן אליהו שאלה שהוא כבר נשאל וענה עליה באולפן. זה אפילו לא הביך אותו, והוא יצא מזה בהומור אופייני של כוכב טלוויזיה. בקונטרול בטח התלהבו. בסוף הם יודעים שחברי הפאנל הם רק סטטיסטים בהצגה של סגל.

לפי ויקיפדיה, פליטת פה פרוידיאנית היא "שגיאה בפעולה, דיבור או זיכרון אנושי, שנגרמת על ידי הלא מודע. לרוב השגיאה נראית מהצד כמקרית, יוצאת דופן, מוזרה ושטותית, אך יש לה משמעות עמוקה יותר". פרויד עצמו כינה את התופעה מעשה כשל (Parapraxis). בימינו נוטים לבלבל בין המשמעות המקורית של המושג לבין סתם משהו שאתה מתחרט שאמרת. כך למשל דודו טופז טען שזו הייתה פליטת פה לקרוא למצביעי הליכוד "צ'חצ'חים", אך בפועל זה לא היה מעשה כשל. זה לא "נפלט" לו, הוא ידע בדיוק מה הוא אומר ומה המשמעות של זה. להבדיל, כשבנימין נתניהו שמע ב-2005 שרה"מ שרון חש ברע, הוא אמר: "שולח מכאן את תנחומי להחלמה מלאה לאריאל שרון". זו כבר פליטת פה פרוידיאנית לפי הספר. חמש שנים לאחר מכן, בזמן שכבר כיהן כראש ממשלה, נתניהו חזר על אותה טעות כשכינה את שרון כ"אריאל שרון זכרונו לברכה", למרות שהיה בין החיים.

אפשר ללמוד לא מעט מטעויות פרוידיאניות. כך למשל בוועידה של מפלגת העבודה ב-2002 אמר חיים רמון כי "יצחק רבין זכרונו לברכה ניצח בפריימריז את שמעון פרס עליו השלום". שמעון פרס חי עוד 14 שנים אחרי אותו נאום. המדע מאחורי פליטות הפה הללו שנוי במחלוקת, ובכל זאת כשאנחנו שומעים דווקא אנשים שידועים ביכולות הרטוריות שלהם כמו פוליטיקאים נופלים בלשונם, קשה שלא להרגיש שיש משהו מאחורי העניין.

וכך למשל, במהלך ריאיון די מחויך ומלטף ב"פגוש את העיתונת", הכריז השר וחבר הקבינט אבי דיכטר כי "אין ראש ממשלה בישראל". כמו בכל פליטות הפה שהוזכרו בפסקאות הקודמות, גם הוא ידע לתקן את עצמו מיד. הוא התכוון בכלל ללבנון, לא לישראל - ובכל זאת המילים האלה נאמרו, קבל עם, כספית וסגל. מן הסתם הוא יודע שיש ראש ממשלה לישראל, זה אותו ראש ממשלה שהציע לו להחליף את יואב גלנט בתפקיד שר הביטחון באירוע שייזכר בתולדות ישראל כ"ליל גלנט" (או אולי "ליל גלנט" הראשון, כי אין לדעת מה יוליד יום). אגב, דיכטר לא שתה מהערק של סגל, זו הייתה פליטת פה פיכחת לגמרי. יכול להיות שהיא סתם אמירה מוזרה ושטותית, אך יכול להיות שיש לה משמעות עמוקה יותר. לא מן הנמנע שדיכטר ישתחרר מתישהו מצלו של נתניהו, ויהיה אחד העדים היותר משמעותיים בוועדת החקירה שתוקם יום אחד על המחדל הגדול בתולדותינו.