כחצי שנה לאחר שקטף את פרס הדוקו הטוב ביותר בפסטיבל ברלין, "אין ארץ אחרת" הישראלי-פלסטיני ערך אמש את בכורתו האמריקנית בפסטיבל ניו יורק, אחד מאירועי הקולנוע החשובים בארצות הברית. זה הסרט היחיד עם זיקה כלשהי לישראל שהתקבל לפסטיבל, וגם בו אין מימון רשמי של אף גורם ממשלתי. כל זאת לא מנע מאקטיביסטים אנטי-ציונים לקרוא להחרמת החגיגה הקולנועית, בשל השאר מפני שכמה מן התורמים שמממנים אותה הם רחמנא ליצלן יהודים המזוהים כציונים ועושים עסקים עם ישראל. אם אפילו אירוע שמוחק כמעט לחלוטין את התרבות הישראלית לא מספיק טוב בשבילם, איפה הם יעצרו?
כך או כך, מאחורי הסרט עומדים באסל אדרה ויובל אברהם - האחד פלסטיני והשני ישראלי, לאחד אין זכויות מלאות ולשני יש, ושניהם אקטיביסטים וכעת גם קולנוענים. ב"אין ארץ אחרת" הם מגישים תיעוד של המתרחש לאורך כמה שנים בכפרים הפלסטיניים שבאזור מסאפר יטא, בדרום הר חברון. המצלמות שלהן לוכדות כיצד הצבא והמתנחלים מתעמרים במקומיים ומתנכלים להם בתקווה לסלקם מן המקום. ברגע שיא, שגרם לקהל הניו יורקי לקפוץ מן המושב המרווח בזעזוע, אנו צופים במתנחל יורה באחד הפלסטינים. יום לפני ההקרנה, סיפר אדרה על הבמה, מתנחלים חטפו את אביו והחזיקו אותו במשך כמה שעות. הסרט עצמו, באופן פואטי, מסתיים רגע לפני השבעה באוקטובר.
ההקרנה אתמול היתה סולד-אאוט, וגם להקרנות הבאות של הסרט בשבועיים הקרובים לא נותרו כרטיסים. ניכר היה שהקהל מתייחס ל"אין ארץ אחרת" כאירוע מיוחד. הנוכחים קמו על רגליהם והריעו לאדרה ואברהם, כבוד שיוצרים אחרים באירוע, מפורסמים ומוערכים ככל שהיו, לא זכו לו.
המחשה לסוג האנשים שהיו באולם, ואולי לתגובות שהסרט מעורר, אפשר היה לקבל בתום ההקרנה, כשהמיקרופון עבר לקהל. "אני מתביישת להיות יהודיה", הכריזה אישה לא צעירה שישבה בשורה הראשונה. "כל הרעיון שבשמו קמה מדינת ישראל הוא מבחיל. המדינה הזו גורמת לי לבחילה. נתניהו הוא רוצח המונים משוגע. אני לא מבינה את הנשיא (ביידן) שנותן לו נשק ואז אומר לו לא להשתמש בו". ברגע זה כמה מן הצופים האחרים קראו לה לשאול שאלות על הסרט ולא לנאום, אבל איש לא האיר את תשומת לבה לכך שמשפחתו של הבמאי וגם הוא עצמו מגיעים מן המדינה הזו שהיא כל כך שונאת.
בסרט עצמו דווקא יש הרבה אהבה. בצד תיעוד האלימות והדיכוי, הוא מתגלה גם כשיר הלל לחברות האמיצה בין אדרה ואברהם. השניים נמנעים מן הקלישאות של סרטי כיבוש ודו-קיום. לא תמצאו כאן דיאלוגים על זה שהם בני דודים ושניהם אוהבים חומוס. בלי נאומים, הם מהווים דוגמה לאחווה האפשרית בין ישראלים ופלסטינים ולעתיד המשותף שיכול להיות להם, זה בצד זה.
בנאום הזכייה על במת ברלין, אברהם מתח ביקורת על ישראל ולא הזכיר את החטופים, מה שהוביל את כאן 11 להגדיר את דבריו כ"אנטישמיים" ולאיומים על חייו וחיי משפחתו. הסרט עצמו הוא באמת הבעיה האחרונה שלנו. בשבוע שבו ניו יורק מגזין, שרק באינסטגרם יש לו שני מיליון עוקבים, מפרסם כתבה מקיפה הטוענת כי ישראל היא המדינה הגזענית בעולם והפשע המוסרי הגדול ביותר של אמריקה; בשבוע שבו הארגון "קולות יהודיים לשלום" מפרסם במדיה החברתית את הקריאה "מוות לישראל"; בשבוע כזה, "אין ארץ אחרת" עוד נראה כחיובי יחסית, כי לכל הפחות הוא ממחיש שיש גם ישראלים המתנגדים לסטטוס-קוו.
אברהם אמר כי הוא מקווה ש"מיליוני אנשים יצפו בסרט", אם כי עד כה לא היו לו הקרנות בישראל ולא ברור מתי זה יקרה. כמובן שנשמח להרחיב את הדיבור על הדוקו הזה ברגע שגם לקהל אצלנו תהיה הזדמנות לראותו. עם זאת, צריך לציין שהוא לא אמור לחדש שום דבר למי שחי כאן ומתעניין בנעשה מסביבו. כמובן שמטבע הדברים הכל פה מפורט יותר וקרוב יותר להתרחשויות, אבל "אין ארץ אחרת" לא מביא למסך משהו שלא ראינו לאורך השנים בכלי תקשורת מקומיים מסוימים. לראיה, אחת הסצינות מתעדות את גדעון לוי ואלכס ליבק בפועלם.
מבחינה אמנותית? ובכן, עד כה התגובות והביקורות לסרט משתפכות, אבל נראה לי שהן מפוזיציה (ומה לא, בימינו). כמי שבחר את "חמש מצלמות שבורות" לאחד הסרטים הגדולים של העשור הקודם, לא מצאתי ב"אין ארץ אחרת" איזושהי איכות קולנועית יוצאת דופן. אם כבר, יש פער בין החשיבות העצמית שלו ושל יוצריו ובין המעלות האובייקטיביות שלו. ברור שהוא הדוקו הנכון בזמן הנכון ובמקום הנכון, וכנראה נראה אותו מועמד לפרסים רבים נוספים בהמשך השנה, אבל אפילו בסיטואציה כזו, הוא אמור להיתקל בשלב מסוים בתקרת זכוכית. וראייטי, אחד מכלי התקשורת החשובים בהוליווד, פרסם השבוע את תחזית האוסקר שלו והדוקו לא היה שם. גם לי קשה להאמין שישחזר את ההישג של "חמש מצלמות שבורות" - הוא פשוט לא טוב מספיק, אבל כמובן שזה לא בהכרח הקריטריון.
בסוף השבוע הראשון של הפסטיבל הוקרנו כמה סרטים אחרים שבוודאות יככבו בעונת הפרסים, כולל "אנורה" שזכה בדקל הזהב ו"מריה" עם אנג'לינה ג'ולי בתפקיד מריה קאלאס. למרות השמועות על מותו של הקולנוע ולמרות הקריאות לחרם - הקהל הסתער על כל הכרטיסים ועמד בתורים ארוכים מתחת לטיפות הגשם כדי למלא את האולמות.
בהקרנה של "אין ארץ אחרת", ישבתי ליד שתי אמריקניות שנהנו לאכול פופקורן בשעה שהן מזדעזעות מאלימות צה"ל והמתנחלים. אולי הסרט הזיז בהן משהו והמריץ אותן לעשות משהו בשביל עתיד טוב יותר, אבל כנראה שהמהפכה תחכה למחר בבוקר. "או.קיי", אמרה האחת לשנייה ברגע שהסתיים השיח עם הבמאים. "לאן בא לך ללכת לאכול?".