7 באוקטובר 2023 היה היום הנורא ביותר בתולדות המדינה, אבל בימים שאחריו נדלק זיק של תקווה בתוך החושך הגדול. כולם שמו את הפוליטיקה בצד. המחלוקות נדחו. הרפורמות הוקפאו. ההפגנות הסתיימו. יצאנו להילחם על הבית, כתף אל כתף. נזכרנו שאנחנו אחים, והחלטנו שביחד ננצח.
7 באוקטובר 2024 הזכיר לנו כמה הכל היה זמני. אשליה של אחדות. התחלנו עם "ביחד ננצח" וסיימנו כשאנחנו אפילו לא יכולים לבכות ביחד על המתים שלנו, עם טקסי זיכרון נפרדים. אפילו הטילים של אויבנו, שלא מבדילים בין ירי לעבר חילוני, דתי, יהודי, ערבי, שמאלני, ימני או דרוזי - לא מצליחים לאחד אותנו יותר.
וזה עצוב. אחד מהטקסים היה הרבה יותר מרשים מהשני - גם מבחינת תוכן וגם מבחינת צורה. כל מי שראה את שני הטקסים יודע בדיוק לאיזה טקס אני מתכוון. זה אפילו לא היה כוחות. אבל מה זה משנה? האם הגענו לנקודת שבר חברתית כל כך גדולה שאנחנו צריכים להשוות בין שני טקסי זיכרון? אגב, באולפני הטלוויזיה עשו בדיוק את זה - כולל הופעה של עמית סגל באולפן חדשות 12 שכל מטרתה הייתה לשפוך מים קרים על ההתרגשות הגדולה שאחזה בכל מי שצפה באחד הטקסים הכי מרגשים שאי פעם הופקו בישראל.
סגל זכאי לדעתו. יתרה מכך, כמוהו גם לי צרם השיר של אביב גפן, גם אם מסיבות אחרות. גם הכיתוב על החולצה של עברי לידר ("יהי זכרם מהפכה") היה מיותר בעיניי, ולא פחות - הפריעה לי ההיתממות שלו לאחר מעשה כאילו לא הייתה לחולצה משמעות פוליטית. הדברים האלה פחות התאימו לאווירה הממלכתית של הטקס הלא-ממלכתי שהיה למעשה יותר ממלכתי מהטקס הממלכתי הרשמי (זה מבלבל, אבל זה לא אומר שזה לא נכון). על הדרך, זו גם הייתה החלטה לא חכמה, בטח כשמעבר לפינה אורבים עמית סגל ודומיו ומחפשים אותם בקטנות.
ושוב, הבעיה היא לא בעמית סגל אלא באנשי חדשות 12 שמשום מה חשבו שיהיה נחמד לתת לכתב הפוליטי הזדמנות לתת פרשנות אמנותית לשיר החדש של גפן. זה נכתב כאן בעבר אך צריך להזכיר שוב: לקובעי ההחלטות בערוץ 12 יש מניית זהב בכל מה שקשור לפילוג בעם. קל להפנות אצבעות מאשימות כלפי הפוליטיקאים וערוצי תעמולה כמו ערוץ 14 - אבל לשידורי קשת, כגוף התקשורת הגדול והמשפיע בישראל, יש אחריות גדולה לקיטוב בחברה הישראלית. בחמישייה הקאמרית צחקו על כך שיום אחד ידברו באולפני החדשות על "רצח רבין - בעד ונגד", אבל אפילו הם לא יכלו לדמיין מצב אבסורדי בו עושים פאנל לגבי "טקס זיכרון של משפחות נרצחים וחטופים - בעד ונגד".
גם בלי הפיצול הכפוי: הטקס הממלכתי, שלהלן ייקרא מטעמי נוחות "הטקס של מירי רגב", הציג מעצם קיומו את השבר הגדול. הטקס הוקלט מראש כדי למנוע קריאות ביניים או שריקות בוז כלפי ראש הממשלה. כדי להוסיף עוד שכבה של ניתוק, נתניהו הקליט את הנאום שלו (שנערך בצורה מרושלת למדי) מראש, ואפילו לא טרח לכבד בנוכחותו את הקהל שהגיע לטקס. על תוכן הנאום אין מה להרחיב מילים. הבן אדם אשכרה דיבר על כך שאנשים פונים אליו ואל רעייתו ואומרים להם להמשיך את המלחמה. איכשהו בכל הטירוף הזה אנחנו כבר מקבלים בהכנעה את העובדה ששרה נתניהו, אדם שמעולם לא נבחר לשום תפקיד ציבורי, היא חלק מתהליך קבלת ההחלטות הביטחוניות של המדינה.
הטקס של מירי רגב נפתח עם השיר "מישהו שומע אותי" של להקת איפה הילד, כולל קטע טראנס מפתיע. זו בחירה משונה מאוד מצד הפקת הטקס, על גבול ההטרלה. סביר להניח שמירי רגב ראתה בשנה האחרונה יותר סרטים של טרנטינו וקראה יותר מחזות של צ'כוב מאשר ביקרה בהופעות של איפה הילד, שכן אז הייתה יודעת שהשיר הוא לא פחות מהמנון שמדגיש את הניתוק של הממשלה מהאזרחים. מעבר לבחירה הסגנונית המוזרה לפתוח טקס עצוב כל כך עם רוק מהניינטיז, מדהים שהטקס של השלטון מתחיל עם הדהוד הקריאה של תושבי הדרום והצפון על כך שבמשך שנה אף אחד לא הגיע לבקר אותם או לדבר איתם, ובמשך שנה עשרות אלפים עדיין לא חזרו לבתיהם ואף אחד מילולית לא שומע אותם, ובטח לא מקשיב להם. על הדרך, חשפה העיתונאית מאיה גדש מעיתון "מעריב" כי חמי רודנר, שכתב את מילות השיר, לא נתן את הסכמתו לשימוש בשירו בטקס - ואף הוסיף שאם היו מבקשים ממנו, היה מסרב.
אלא שלמעט הפתיחה המשונה והנאומים הפוליטיים, הטקס של מירי רגב היה מרגש ועצוב ברובו - כפי שטקס ממלכתי אמור להיות. חן זנדר ששכלה את אחותה נועה במסיבת הנובה הנחתה את הטקס באיפוק, רותי גרינגליק שאיבדה את בנה שאולי בקרב בעזה הזכירה את המחיר שכולנו משלמים על עצם החיים כאן. השירים היו נפלאים, וחלק מהמבצעים - ביניהם אמיר דדון, זהבה בן ועדן חסון - הופיעו גם בטקס המוקלט מאופקים וגם בטקס החי בפארק הירקון. כי למה לא? בסוף המטרה זהה, להיזכר באסון הגדול שפקד אותנו לפני שנה.
בעתיד, כשהאנשים שהיו אחראים למחדל הגדול שהוביל לטבח לא יהיו האנשים שמארגנים את הטקס הממלכתי, לא יהיה צורך בשני טקסים שונים. בינתיים, כמו בלא מעט מקרים בשנה האחרונה, האזרחים עצמם הוכיחו שהם יודעים למלא את תפקיד המדינה טוב יותר מאשר המדינה. זה קרה עם פתיחת החמ"ל האזרחי בתחילת המלחמה, וגם בסוף השבוע האחרון כשאזרחים החליפו את משרד התחבורה והסיעו חיילים ומילואימניקים לבסיסים. הישראלים טובים ברגעים האלה, והפעם זה נגמר בטקס שאורגן מתרומות של אזרחים שאספו כ-3 מיליון שקלים. התוצאה: אחד האירועים הכי מרשימים ומדויקים שהיו בפארק הירקון אי פעם.
בדיוק לפני שנה היה אמור להופיע על אותה גבעה ברונו מארס. אין בהופעה של מארס אף רגע שמתעלה לרמת הרגש של כנסיית השכל מבצעת את "שוב דבר לא יפגע בי", שירו של חלל צה"ל ארז שטרק ז"ל, ביחד עם עמית מן ז"ל, הפראמדיקית שחירפה את נפשה במרפאה בבארי ב-7 באוקטובר, ולא הפסיקה לטפל בפצועים עד שנרצחה על ידי המפלצות של חמאס. בהודעות האחרונות שלה היא כתבה: "המחבלים... הם פה. אני לא חושבת שאצא מפה", והוסיפה: "בבקשה תהיו חזקים אם יקרה לי משהו". אין טעם לחיים, אין טעם למחר. ילדה בת 22, כל כך מוכשרת, כל כך יפה, מגיע לה שנזכור אותה כל שנה מחדש בלי להתפצל. בלי לריב. בלי פאנלים של בעד ונגד. בלי מכונת רעל שתגיד שהטקס שבו השמיעו אותה שרה הוא טקס פוליטי.
כמעט כל ערוצי הטלוויזיה הישראליים שידרו את הטקס הלאומי. זה כולל את ערוץ 9 ברוסית, את ערוץ I24 באנגלית, ערוץ הכנסת, ערוץ המוזיקה וערוץ הספורט (שם אגב, הייתה איכות השידור הטובה ביותר). שני הערוצים היחידים שלא חשבו שהצופים שלו צריכים לצפות בטקס הם ערוץ I24 בשפה הערבית, וערוץ 14.
לפני שבועיים, כשפורסם בוואלה! ברנז'ה כי ערוץ 14 לא מתכוון לשדר את הטקס, הערוץ הוציא הודעת הכחשה נחרצת: "בניגוד לפייק ניוז שפורסם, ערוץ 14 מתכוון לשדר מהטקס של משפחות החטופים". בדיעבד מתברר שהם אמרו אמת, הם אכן שידרו "מהטקס" אבל לא "את הטקס", שכן אחרי מספר דקות, בדיוק בזמן שהשחקנית אילנית בן יעקב סיפרה כיצד אחיה ליאור, שהיה סגן הרבש"צ של מושב מבטחים, נרצח במהלך קרב עם מחבלים - בערוץ 14 החליטו בשלב הזה שנמאס להם מכל הבכיינים האלה וחזרו לאולפן של מגי טביבי כדי לדבר על ענייני היום.
זה כמובן לא צריך להפתיע אף אחד, לאור ההתבטאויות במהלך היום של כוכבי הערוץ ינון מגל ("טקס לאומי כמו שבנק לאומי") ושמעון ריקלין ("עם ישראל לא אתכם"), אבל אף אחד לא סיכם את ההחלטה הבזויה של ערוץ 14 כמו יעקב ברדוגו, שליהג באולפן את הנאום הבאמת בלתי ייאמן הבא. ברשותכם תמללתי בלי לשנות אף מילה (כן הוספתי סימני פיסוק שלא היו במקור הטלוויזיוני לצורך נוחות הקריאה): "אנחנו לא שונאים. שידרנו את היזכור, שידרנו את הקדיש, ובניגוד לאחרים אנחנו לא עובדים אצל אפ'חד. אנחנו לא מייצרים איזו מציאות שמישהו אומר לנו מה לשדר. זה בעצם ניסיון של הכפפה של כל התקופה האחרונה, ולכן האמירה שלנו צריכה להגיד - אנחנו לא מחרימים, אנחנו לא שונאים, אבל אנחנו לא עובדים בשביל אף אחד. אנחנו משדרים מה שנכון ומה שהציבור צריך לראות. לא עושים פרופוגנדה".
לא ברור אם מדובר בפארודיה עצמית מפתיעה, או סתם ברגע הכי חסר מודעות שאי פעם שודר בטלוויזיה - אבל באמת לא ייאמן שבזמן שכל הערוצים שידרו את סיפוריהם של הנופלים, הנרצחים והחטופים - בערוץ 14 החליטו לשדר את מופע הסטנדאפ הקורע מצחוק הזה של ברדוגו. חברים, מותר לכם לשדר מה שבא לכם, אבל בחייאת, ה-7 באוקטובר זה לא יום מתאים לקומדיה.