בגל החדשות המזוויעות של שבעה באוקטובר, סיפור הגבורה של רחל אדרי הפך היה הדבר הכי קרוב להפוגה מעודדת. לא בדיוק משמחת, לא לגמרי מצחיקה - בכל זאת, סיפור על בני זוג שהוחזקו כבני ערובה על ידי מחבלים - אבל סיפור קטן עם סוף טוב באוקיינוס של חדשות איומות. ההתאהבות הייתה מיידית - "רחל עוגיות" הופיעה על השער של "לאישה", באיורים מחממי לב, בכתבות על מתכוני עוגיות, על טי-שירטים וגם בסרטוני אנימציה שהציגו אותה כוונדר-וומן עם עוגיות מתפוצצות. רבים זיהו את הפוטנציאל הדרמטי והקולנועי בסיפור, אבל כנראה שאף אחד לא ציפה שזה יקרה כל כך מהר, כלומר שעוד לפני שחודש אוקטובר יסתיים יוכרז שסרט על פי סיפורה של רחל כבר נמצא בעבודה.
ואכן, רק שנה ושבוע אחרי אותו יום מקולל הגיע לכאן 11 "רחל מאופקים" - סרט שצולם ביולי 2024 בהשתתפות מירב גרובר בתפקיד רחל ואלברט אילוז בתפקיד דוד אדרי. הזריזות אולי מעלה חשש שהכל קורה מהר מדי, אבל סרטה של זהר וגנר מתמסר לכך. הסרט מתרחש בתוך הטראומה, לא מנסה לסכם אלא מתעד את הפצע שטרם הגליד. הוא ממש עוסק בפער בין "רחל", הדמות האייקונית של מאמא מאופקים שמצילה את המצב עם סירים וקולה זירו, לבין רחל אדרי, שמעולם לא ביקשה להיות גיבורה.
כמו "סבוי" של וגנר משנת 2022, גם "רחל מאופקים" משתייך לסוגת הדוקו דרמה המשלבת אלמנטים תיעודיים עם שיחזור בדיוניים מבוימים. בתחילת הסיפור מציעה הבמאית למושא התיעוד שבמקום לתת עדות תשחזר את מעשיה כשחקנית. אדרי מסכימה לקחת חלק בשחזור מצולם, אבל מבינה גם שזה יהיה לה קשה מדי ומתעקשת על ליהוק שחקנית מקצועית. הסרט מתקיים במקביל בשלושה מישורים - אחורי הקלעים של הפקת הסרט, הקטעים המשוחזרים עצמם וצילומים מטלפונים, רחפנים ותיעודים אחרים מיום האירוע. רחל מתועדת על סט הצילומים, המשחזר את בית משפחת אדרי ההרוס. היא מביעה דאגה על ההריסה של קירות הבית המארח, מדברת עם הצוות על התחושות הקשות שלה מהצפייה בשחזור, פורצת לא פעם בבכי, אבל בפעמים אחרות לוקחת פיקוד על הצילומים, מזיזה את השחקנים ממקום למקום או מתקנת משפטים לא מדויקים בתסריט.
אדרי היא הכוכבת של הסרט ונוכחותה מצדיקה את עצם קיומו. גם ברגעים כואבים היא מתמסרת למצלמה, לא בגלל שהיא רוצה להוות דוגמה או להשיג משהו, אלא בזכות השילוב המיוחד של כנות וכריזמה שיש בה. יש בה כמעט נכונות לרצות, אבל נראה שהמסגור של הפקת סרט מקל עליה במידה מסוימת. היא לא צריכה שוב לשבת ולגולל את הסיפור כולו, אלא מפזרת את הזיכרונות פה ושם, בין סצנה לסצנה.
אפשר לטעון שהחלק הדרמטי הוא החולייה החלשה, אבל התפקיד של הסצנות המשוחזרות בשום שלב לא היה לסחוף אותנו לתוך סיפור שאנחנו כבר מכירים. "צילומי הסרט" הם יותר אמצעי תיעודי, דרך עקיפה לדבר על הדבר עצמו בלי להביט בו ישירות. בהתאם, איכות הסצנות עצמן לא לגמרי רלוונטית, וגם אם לא היינו רואים אפילו דקה אחת של חומר מצולם הסרט לא באמת היה נפגע. הן שם כדי לאפשר לרחל לספר על מה שעבר עליה - אבל גם על מה שעובר עליה עכשיו. בסצנה אחת היא מספרת שיום קודם לכן הצליחה להירדם בקלות לראשונה מאז המקרה, כשאחת מנשות הצוות מחדדת שזה בגלל העייפות של יום הצילום. ברגעים אחרים היא משוחחת עם השחקנית שמגלמת אותה, וגרובר מלווה אותה ברגישות ובהערצה בתוך הסיטואציה המשונה הזו. היא אפילו מכריזה שאדרי היא השחקנית האמיתית ביניהן, "כי זה הציל את חייך".
הרגע הכואב ביותר מתרחש כשאלברט אילוז שואל את רחל אם הוא באמת לוכד את דמותו של דוד אדרי, האיש שאיתו חייה עשרות שנים ושאת חייו הצליחה להציל ביום הארור ההוא. מה שמוביל אותנו לטרגדיה שצילה מרחף מעל לסרט עצמו - מותו של דוד אדרי בפברואר השנה, ארבעה חודשים בלבד אחרי 7 באוקטובר. רחל ודוד משלימים זה את עצמה בצורה שוברת לב. שניהם חוו את אותה זוועה, אבל רחל הייתה אקטיבית והוא פסיבית. היכולת שלה לתקשר עם המחבלים וכמעט לנהל את הסיטואציה העניקה לה כוח. בהתאם, כל מי שרואה את רחל מרגיש מיד כאילו הוא מכיר אותה שנים, אבל דמותו של דוד מורכבת לאט לאט, פיסה אחר פיסה, מסיפורים או מצילום מזדמן פה ושם. רחל מתארת את דוד של אחרי האירוע כמי שהלך ונסגר אל תוך עצמו, ללא יכולת לשתף אחרים בכאב והאימה שליוו אותו. "דוד לא הרגיש טוב, הוא לא דיבר", מספרת רחל בסרט. "הכל הוא הפנים וזה פגע בו".
"רחל מאופקים" הוא סרט מפוזר למדי, אבל הוא תוצר של זמנו ושל נסיבות היצירה שלו. הסצנות הדרמטיות שבו מתגמדות מול קטעי הארכיון העוצמתיים, אבל גם הם רק שחקני משנה לאדרי עצמה ולדרך שבה היא מספרת את הסיפור שלה. לא רק באותו היום, אלא בעיקר לפניו ואחריו. כצופים, קשה לדעת האם שחזור האירועים המזעזעים הקל עליה או עירער אותה, אבל הסרט איפשר לנו לראות אותה כאדם שלם, לא רק אייקון לשאוב ממנו השראה וכוח. עכשיו מגיע לה לנוח, רצוי כמה שיותר רחוק ממצלמות בזמן הקרוב.