"המתמחה" ועוד: ארבעה סרטים שכדאי לראות עכשיו (ואחד שלא)

"המתמחה" הוא אחד הסרטים השערורייתיים של השנה. הדרמה הביוגרפית הזו עוסקת בצעירותו, חניכתו ועלייתו של דונלד טראמפ, ומציגה אותו באור לא מחמיא, בלשון המעטה. הוא עצמו תקף השבוע את הסרט בדרכו משולחת הרסן וכתב כי מדובר ב"פיסת אשפה זולה דיבתית שיצרו חלאות אדם".

אף מפיץ אמריקאי לא רצה לגעת בסרט הנפיץ הזה, בטח לא בשנת בחירות, עד שבסופו של דבר הגיע צדיק בסדום ורכש אותו להפצה מצומצמת. וכך, לפני שבוע עלה "המתמחה" סוף כל סוף על המסכים בארצות הברית, אבל התרסק בקופות. זה לא מפתיע. אמריקה הרי חצויה לשניים. החצי שתומך בטראמפ בטח לא יילך לראות את הסרט, ומי שמתנגד לו כבר מספיק משוכנע בכך, אז אין מבחינתו סיבה ללכת לראות.

כעת, כמתנה לחג הסוכות, "המתמחה" מגיע גם לאקרנים בישראל. לפי הסקרים שהתפרסמו לאחרונה, 65 אחוז מאזרחי המדינה תומכים בטראמפ, שאצלנו היה נבחר לנשיאות בלי להתאמץ. הם מוזמנים לכתוב טוקבקים מתלהמים, בלי שטרחו לצפות כמובן. ומה לגבי 35 אחוז האחרים? אל תהיו פסיביים כמו הלוזרים באמריקה. רוצו לראות, ותיהנו מיצירה קולנועית אדירה, ממש ברמה של "הרשת החברתית". במקום להפוך לקאנונית, הדרמה הזו עומדת לשקוע בתהום הנשייה - וההפסד כולו שלנו.

ואם בכל זאת אתם הולכים לצפות, חשוב לתאם ציפיות. לא מדובר בסרט ביוגרפי מקיף על טראמפ. הוא מתמקד בתחילת דרכו כאיש עסקים בשנות השבעים והשמונים, ובכלל לא מתקרב לעסוק בנשיאות שלו - יש רק רמזים מטרימים להמשך הקריירה הפוליטית שלו. נוסף לכך, יש לדרמה הזו גיבור נוסף - רוי כהן, עורך דין יהודי-אמריקאי ידוע לשמצה, שפרש את חסותו על הצעיר השאפתן, הפך למנטור שלו ולימד אותו שיעורים שיגרמו גם למקיוואלי להסמיק.

כהן, שפועלו בייש את העם היהודי, לימד את טראמפ את שלושת הכללים שמלווים אותו עד היום. לא כסף, כוח וכבוד, אלא גרוע מזה. הדוקטרינה, לפי הסרט כמובן, גורסת כך: - "א. לתקוף, לתקוף. לתקוף. אם מישהו בא אליך עם סכין תירה עליו בזוקה. ב. רק אתה מחליט מה היא האמת. ג. לא משנה מה התוצאה, תמיד תכריז על ניצחון". האם השיטה עובדת? ניסיון העבר מלמד שכן, אבל את התשובה הסופית נגלה בעוד כשבועיים וחצי, כשיתפרסמו תוצאות הבחירות.

בדומה לW" של אוליבר סטון על ג'ורג' ווקר בוש, גם "המתמחה" מציג את הנשיא כאיש שהתסביך המרכזי שלו הוא תסביך אב, כיוון שאביו פרד זילזל בו והקטין אותו לאורך כל הדרך. ההבדל הוא שכאן, הגיבור מוצא לעצמו תחליף אב בדמותו של כהן, ואז גם מבצע רצח אב.

הסרט בא ואומר: אם יש מישהו, טראמפ למשל, שבוחר באדם כמו כהן להיות אביו הרוחני, זו בעיה. אם הגולם קם על יוצרו ונהיה עוד יותר גרוע מאיש כל כך גרוע - זו בעיה עוד יותר גרועה; ואם מה שנהיה מכל זה הופך לנשיא ארצות הברית - אז זו בעיה של כולנו. או לפחות חלקנו.

חוץ מכל זה, "המתמחה" מתאר גם כיצד טראמפ ומשפחתו הפלו שחורים בצורה גזענית להחריד, ומציג אותו צורך סמים, מנצל את הדמנציה של אביו כדי להוליך אותו שולל, שובר כל חוק בספר החוקים, שודד את ניו יורק - ובסצינה הכי קשה לצפייה ושערורייתית בסרט, אונס את זוגתו איוונה. קולנוען צריך לחשוב אלף פעם לפני שהוא מחליט לשלב סצינת אונס, אבל כאן נדמה שיש סיבה טובה מספיק - כדי להזכיר לנו איזה אדם יישב ואולי עוד יישב בלשכה הסגלגלה.

"המתמחה" היה ראוי לציון גבוה גם לו עסק בדמות בדיונית בלי השלכות על חיינו. התסריט של גבריאל שרמן קולח ושנון. מי שמוציא אותו אל הפועל הוא עלי עבאסי, הבמאי האיראני-דני שפרץ עם "גבול" ו"עכביש קדוש". כאן, הקולנוען שוב מוכיח כי ניחן בשליטה מלאה במבע הקולנועי. הצילום והפסקול סוחפים ונותנים תחושה של זמן ומקום - ניו יורק של שנות השבעים והשמונים.

סבסטיאן סטאן הזכור מן הלהיטים של מארוול מציג הופעה מושלמת בתפקיד טראמפ. לאורך כל הדרך אפשר לחשוב שזה טראמפ עצמו משחק. איזה שיפור באיכויות המשחק שלו מאז "שכחו אותי בבית 2!". מריה בקלובה הזכורה מן ההמשכון של "בוראט" נהדרת גם כן כאיוונה. מעניין שסטאן נולד ברומניה והיא הגיעה מבולגריה - לבטח, הרקע שלהם במדינות טוטליטריות העמיק את המחויבות לפרויקט. אך מעל כולם, המצטיין הוא ג'רמי סטרונג, הגוי שכבר גילם אבא יהודי ב"ארמגדון טיים", מפעים גם בדמותו של כהן, ומחזק את מעמדו כאחד השחקנים הטובים בדורו. לולא הוליווד היתה כל כך פחדנית, הוא היה מקבל על זה אוסקר.

"המתמחה" לא יזכה בפרסים, לא ישבור קופות וכנראה גם לא ישפיע על תוצאות הבחירות, אבל ליוצרים ולמפיקים שלו מגיעות תשואות. בעוד חמישים שנה, כשהילדים שלנו ישאלו אותנו מה עשינו כדי לעצור את כל זה, הם לפחות יוכלו להגיד שניסו.

השנה האחרונה עמדה בסימן הקאמבק של כמה תופעות: אנטישמיות, למשל, וגם סרטים רומנטיים. במשך שנים התפיסה היתה שבדורנו אין להם מקום והקהל מתעניין רק בגיבורי-על וכדומה, אבל "רק לא אתה" (ראו הרחבה בפינת האזהרה) שינה את כל זה בחורף האחרון, ואז הגיעו עוד כמה להיטים שעסקו ביחסים בינו לבינה - לעתים הם היו מתקתקים, כמו "פרשה משפחתית", ולעתים אפלים, כמו "איתנו זה נגמר".

עכשיו הגיע לאולמות שלנו "הזמן שלנו" ("We Live in Time"). שמשלב בין הנימות השונות. מצד אחד הוא רומנטי, לוהט וסקסי - ומצד אחר אפל ומדכדכך. הסרט קופץ בין זמנים כדי לתאר סיפור אהבה שמתחיל בתאונת דרכים ונגמר בגסיסה מסרטן. לאורך כל הדרך, הגיבורים שלו לא מוותרים על שמחת החיים שלהם ועל הרצון שלהם לנצל את החיים האלה עד תום, ובעיקר הם לא מכבים לרגע את התשוקה הבוערת ביניהם.

את ציפורי האהבה מגלמים שניים מן השחקנים הבולטים בדורנו: אנדרו גרפילד, לשעבר ספיידרמן, ופלורנס פיו, שבשנים האחרונות רואים אותה בכל מקום, מ"מידסומר" ו"נשים קטנות" ועד "חולית 2" ומה לא. שניהם חורכים את המסך והכימיה ביניהם מחשמלת. קשה להאמין שהם לא זוג במציאות.

את הסרט ביים ג'ון קרואלי, מי שעמד בעבר בין השאר מאחורי "ברוקלין" הנפלא. כרגיל, העבודה שלו פשוט יפהפייה, וכוללת כמה רגעים שמצליחים להפתיע אפילו את מי שכבר ראו אלף סרטים רומנטיים. יש, למשל, סצינה בלתי נשכחת של לידה בתא שירותים בתחנת דלק, ויש גם רגעים פחות בומבסטיים, אך מלאי ניואנסים ומלאי עוצמה ויופי.

הבעיה היא שכמו סרטים רבים, "הזמן שלנו" מתאר את מחלת הסרטן של אחת הדמויות בצורה שנדמית נצלנית, ובכל מקרה לא נעימה לצפייה. בשלבים מסוימים אפילו רציתי לצאת מן האולם כי לא יכולתי לשאת את זה. נוסף לכך, הגיבורה עובדת כשפית, והדרמה מתארת את המתרחש במטבח שלה בצורה מצועצעת, בנאלית ודומה מדי לכמה וכמה סרטים אחרים מן העת האחרונה שהאדירו את תרבות השפים. התוצאה היא שילוב סר טעם בין עיסוק פורנוגרפי במחלה איומה ואסתטיזציה בסגנון טיק-טוק של סירים ובישולים.

לסרט יש מעלות וחסרונות, אבל נראה שהקהל רואה בעיקר את המעלות. בהקרנה בה ראיתי, האולם היה מלא ונרגש וניכר שנהנה מכל שנייה, ובעיקר מן הרגע שבו גרפילד פושט את מכנסיו - אז אפילו נשמעו מחיאות כפיים. סביר להניח ש"הזמן שלנו" יהיה להיט עצום, גם בישראל. זה המקום לציין שבשנה האחרונה שני הכוכבים שלו לא מפסיקים לנצל את הבמה שלהם כדי לשאת דברים בחשיבות עצמית פומפוזית ולנצל את הבמה שלהם כדי להפנות את תשומת הלב למתרחש בעזה. גרפילד היהודי עשה זאת למשל רק לפני כמה ימים, כשהופיע בפני קהל של יהודים פריבילגים, מנותקים וחסרי דאגות כמוהו בניו יורק. הוא ופיו לא טרחו להתייחס לקורבנות בישראל אפילו פעם אחת. כל זה כמובן לא מפתיע אחד וגם לא ימנע מן הקהל בישראל להגיש לו את הלחי השנייה ובתמורה ליריקה בפרצוף, להפוך את הסרט הזה לשובר הקופות התורני באולמות שלנו.

קומדיית האנימציה הזו עלתה לאקרנים לפני כחמש שנים, ולאחרונה הצטרפה לנטפליקס. שווה לחפש אותה, למרות שהעלילה שלה ביזארית למדי. התסריט עוסק בגורלותיהן המצטלבים של שתי דמויות: מרגל מהולל אך שחצן וזחוח, בדיבובו של וויל סמית (כמה שנים לפני האוסקר והסטירה), המופלל על לא עוול בכפו וכעת נאלץ לצאת למסע לטיהור שמו; וצעיר בודד ותמהוני למדי, המפתח ג'אדגטים משונים בשירות סוכנות הריגול. המפגש בין השניים מוביל לכאוס: אחד הניסויים של המדען המתחיל משתבש, וגורם לסוכן החשאי להפוך ליונה. במקור נקרא הסרט "Spies in Disguise" ולאור עלילתו, חבל שהמפיצים לא העניקו לו את השם העברי ההולם "יונה ונער".

בעקבות האירועים הללו, נאלץ המרגל להמשיך ולהילחם על חפותו כשהוא כלוא בגוף של היונה. מגבלה זו מחייבת אותו, לראשונה בחייו, להיעזר בזולת - כולל במדען הצעיר, אליו התייחס קודם לכן בזלזול וביטול. את דמותו של מפתח הגאדג'טים מדבב טום הולנד, המוכר לנו בשנים האחרונות כאיש העכביש בסרטי מארוול, ובצירוף מקרים מעניין, דמותו כאן מגיעה בשלב מסוים לקרב מכריע בוונציה, בדיוק כפי שקרה לו לאחרונה ב"ספיידרמן: הרחק מהבית".

כל סטודנט מתחיל לתסריטאות לומד שהדמויות שלו חייבות לעבור תהליך, ו"מרגלים לא רגילים" מיטיב ליישם זאת. המסלול שעוברים הגיבורים ניכר, מוחשי ודרמטי: המרגל, שתמיד התעקש להיות זאב בודד, לומד מחבריו החדשים בעולם היונים כיצד לשתף פעולה בעבודת צוות, והופך מדושבאג לחברהמן; המדען, שתמיד חי בשוליים וחלם על כך שיכירו בעבודתו, זוכה סוף כל סוף להוקרה ולמקום של כבוד בסוכנות הריגול, וכל מי שלעגו לו מתחילים לשחר לפתחו.

הסרט, בהיותו קומדיית אנימציה, פונה בעיקר לרכים בגיל, וחוץ מאמירות חיוביות בדבר קבלת השונה וחשיבותו של הקולקטיב, יש בו גם מסרים אנטי-מלחמתיים ורלוונטיים עד מאוד. בניגוד למרגל המשופשף, המשוכנע כי מה שלא הולך בכוח יילך עוד יותר בכוח, הממציא הצעיר שבצידו מסרב לפגוע ולו בנפש אחת, ולא משנה מה הנסיבות. לפיכך, הוא מפתח טכניקות לוחמה נטולות נשק: למשל, המצאה הגורמת אויביו להסתנוור מחיוכים של חתלתולים ולאבד שליטה, או כזו הכובלת אותם לרצפה באמצעות גומי לעיסה. כמובן שעם הזמן, מתברר כי הדרך שלו היא הנכונה והיעילה.

לא הכל עובד כאן, אבל בסך הכל, "מרגלים לא רגילים" מתגלה כהפתעה חיננית. התסריט כתוב היטב, ויש בו עוקץ ועניין. עבודת הבימוי של ניק ברונו וטרוי קווין גודשת את התוצאה ברצף של הברקות חזותיות, ומוציאה את המיטב הן מעולם היונים והן מן ההמצאות של גיבוריו. הסרט אמנם פונה בעיקר לילדים, אבל יענג גם צופים מבוגרים יותר. הוא מהנה לצפייה, עשוי היטב, נעים לעין וחינוכי במובן הטוב של המילה.

נכון, "מרגלים לא רגילים" אולי לא יביא לשלום עולמי כפי שגיבורו מייחל, אבל אחרי הצפייה בו, דבר אחד בטוח: בפעם הבאה שיונה תבקש מכם פירורי לחם, אתם וילדיכם תהיו הרבה יותר אדיבים כלפיה.

"הקול בראש 2" היה הסיפור הקולנועי הגדול של הקיץ. ההמשכון של פיקסאר התעלה מעל הציפיות הגדולות מלכתחילה והפך לשובר קופות עצום ברחבי העולם וגם אצלנו. בישראל, הסרט הצטרף לרשימה מצומצמת של להיטים עכשוויים שהמכירות שלהם חצו את רף מיליון הכרטיסים. עכשיו, הוא זמין גם בדיסני פלוס וב-VOD של הפלטפורמות השונות.

כמו הסרט הקודם, גם "הקול בראש 2" עוקב אחר המתחולל בראשה של ילדה/נערה בשם ריילי. הפעם היא כבר בגיל ההתבגרות, נכנסת לחטיבה, נוסעת למחנה הוקי ומתמודדת עם אתגרים חדשים. לרגשות שהתרוצצו במוחה בפרק הראשון, למשל שמחה וכעס, מצטרפים הפעם גם חרדה, קנאה, שעמום ומבוכה.

עם הצלחה אי אפשר להתווכח. כמו קודמו, "הקול בראש 2" מילא אולמות בגלל המקוריות, היצירתיות והאנושיות שלו. הוא מיטיב להנגיש סוגיות בוערות בתחום הנפש, ופונה לקהל רחב. ילדים ובני נוער רואים בו את עצמם - ההורים שלהם רואים בו מדריך להתמודדות עם ילדיהם.

אז לא נתווכח עם ההצלחה, ובכל זאת מותר לשאול שתי שאלות. קודם כל, האם הקהל באמת תפס את "הקול בראש 2" כסרט, או כמעין פרק ארוך של "קשר משפחתי?" מובן שסרטים לא תמיד מפציצים בגלל האיכויות האמנותיות שלהם, אלא בגלל שהם משכילים לגעת בצופים בזמן הנכון ובמקום הנכון. אין חדש תחת השמש והכל טוב, אבל אפשר להכיר בכך שמדובר בלהיט עצום ובסרט סבבה, אבל לא ביצירת מופת פורצת דרך.

מותר גם לעקם פרצוף נוכח הפוריטניות של הסרט. למרות שריילי בגיל ההתבגרות, ואף ש"הקול בראש 2" מתיימר לספק הצצה לתודעתה, היא לא מדברת על הגוף שלה ועל מה שקורה איתו, והתסריט גם נזהר מאוד בכל הקשור לקראשים שלה. ברור שהסיבות לכך מסחריות: אם התוצאה היתה שמרנית פחות, היא לא היתה שוברת קופות. את מה שאנה פרנק וג'ודי בלום העזו לכתוב כבר לפני עשרות שנים, דיסני לא מעזה היום, אבל ככה זה. צריך להרוויח כסף, ואת זה הלהיט הזה עשה מצוין.

"רק לא אתה" הוא מתופעות התרבות הבולטות של השנה החולפת. הוא נהיה לאחד הסרטים הרומנטיים המצליחים של עשר השנים האחרונות, התפוצץ ברשתות החברתיות, הפך את גלן פאוול מאלמוני לכוכב, והקפיץ את סידני סוויני למעמד של אחת הכוכבות הגדולות בעולם. עכשיו, תופעת הטבע הזו זמינה גם בנטפליקס.

סוויני מגלמת את בי, סטודנטית למשפטים, ופאוול את בן, עובד של בנק ההשקעות גולדמן זקס, שניהם תושבי בוסטון. הם נפגשים במקרה בתור לקפה, ואז מסיימים את הלילה יחדיו במיטה, אך לא מקיימים יחסי מין, מה שכמובן מעיד עד כמה הקשר שלהם עמוק וטהור. הרי הקולנוע האמריקאי אוהב להציג את המשוואה לפיה האהבה הנעלה ביותר היא זאת שלא ממומשת מיד, או בכלל.

בכל מקרה, למחרת הלילה הבלתי נשכח הזה, מתרחשת ביניהם אי-הבנה שהופכת אותם לצ'ילבות. אך האם מאחורי התיעוב ההדדי מסתתרת בעצם משיכה וחיבה הדדית? אתם כבר יודעים את התשובה.

ואכן, השניים נפגשים שוב, ועוד איך נפגשים! מתברר שאחותה של בי עומדת להתחתן עם אחות של החבר הכי טוב של בן, ולמרבה הנוחות התסריטאית הן עושות זאת בסידני, כך שהם נאלצים לטוס יחד לאוסטרליה ולבלות שם זמן איכות. כיוון שמדובר בצמד מפונקים אנוכיים, פריבילגים ומרוכזים בעצמם, הם יתנהלו כאילו העולם סובב סביבם, גם אם זה על חשבון יום חגן של מי שהזמינו אותם.

כחובב קומדיות רומנטיות, חשבתי שהסרט מבייש את הז'אנר. הסיבות לכך רבות.

קודם כל, הליהוק. בדיעבד הוא הוכיח את עצמו מבחינה קופתית, אבל תמוה בעיני ללהק כזוג השפנפנים את סוויני ופאוול, שנראים כמו בני דודים או אחים. נוסף לכך, אמנם היו ויש שמועות עיקשות על רומן ביניהם מחוץ למסך, אבל לפחות בסרט עצמו אין ביניהם שום כימיה.

סוויני היא שחקנית נהדרת, שהוכיחה את עצמה השנה בסרטים מאתגרים יותר כמו "ריאליטי", אבל כאן זה לא בדיוק התפקיד הכי טוב שלה. ולגבי פאוול? טכנית הוא מצויד היטב, אבל אין לו שום כריזמה או שארם. חתיך? מביך. ומביך עוד יותר להשוות אותו לאלילים רומנטיים מהעבר, מקארי גרנט ועד יו גרנט.

צוות השחקנים כולל גם את דרמוט מלרוני ורייצ'ל גריפית'ס, שהופיעו יחד ב"החתונה של החבר שלי", אחד הסרטים הרומנטיים המשובחים של שנות התשעים. עצוב מה שקרה לז'אנר, להוליווד ולעולם כולו בין הסרט ההוא ל"רק לא אתה". את האקסית של בן מגלמת שרלי פרייזר, דוגמנית אוסטרלית שזו הופעתה הקולנועית הראשונה, וחוסר הניסיון שלה ניכר.

ברור ש"רק לא אתה" לא מתיימר להיות "אופנהיימר", ועדיין - העלילה שלו רחוקה מלשכנע. הדמויות היו יכולת לפתור בקלות את אי ההבנה הראשונית ביניהן, והתגובה שלהן לה חסרת כל פרופורציה. אפשר היה להשקיע קצת יותר באלמנטים הכי בסיסיים של התסריט.

מרגע שהדמויות מגיעות לחופשה החלומית באוסטרליה, ברור שלכל הסיטואציות בסרט יש מטרה אחת: לקחת את סוויני ואת פאוול, שניחנו בנתונים פיזיים מרשימים ביותר, ולהציג אותם בלבוש מינימלי, ולעתים אף בעירום כמעט מלא. נראה שזו התכלית היחידה שמניעה את היוצרים - ואם צריך להביא עכביש כדי שיהיה תירוץ להראות את התחת של הגיבור, אז מביאים עכביש.

כמו במקרה של "סולטברן", עוד להיט מפתיע מן העת האחרונה, גם במקרה של "רק לא אתה" העירום הפרונטלי מוכיח עצמו ומוכר את הסרט. סיבה אפשרית נוספו להצלחה - העובדה שכמו מיטב הקומדיות הרומנטיות, גם הלהיט הזה מציע מסר אופטימי ומנחם, שהעולם כולו זקוק לו נואשות כרגע. אך מבחינה אובייקטיבית, מדובר בתוצר נחות, וההישגים הקופתיים שלו הם לא תעודת כבוד לתעשייה או לקהל.

אני כותב את הדברים האלה כחסיד של קומדיות רומנטיות - אחד שפרסם בעבר שבחים על סרטים שרוב הביקורות קטלו. אני גם כותב אותם כמעריץ של סוויני ושל במאי הסרט וויל גלוק, שהצטיין ב"פיטר ראביט" ובסרט ההמשך שלו. על "רק אל אתה", לעומת זאת, יש לי רק דבר אחד טוב להגיד - הוא מציג שימוש מקסים בשיר פופ נשכח למדי, שבזכותו חזר מתהום הנשייה. מעבר לכך, מדובר בסרט עלוב, נחות ומביך.

הלוואי שנראה עוד הרבה קומדיות רומנטיות בשנים הקרובות, והלוואי שאף אחת מהן לא תהיה ההמשך של "רק לא אתה". אם זה חלילה יקרה, אני מבטיח שאעמוד מול הפוסטר, אביט בסוויני ובפאוול ואזעק - "לא! רק לא אתם!".