"סמייל 2" ועוד: ארבעה סרטים שכדאי לראות עכשיו (ואחד שלא)

"סמייל" עלה לאקרנים לפני כשנתיים וחודש, והפך לאחד מסרטי האימה המצליחים של השנים האחרונות. הוא היה ראוי לכך, שכן מדובר באחד הזוועתונים המפחידים, החכמים, המרשימים והקולנועיים של העשור הנוכחי. מדובר היה בעבודת הביכורים של פרקר פין, שכבר בסרטו הראשון הוכיח כי הוא אחד מן הבמאים המוכשרים שפועלים כרגע, לפחות בז'אנר האימה. אם עוד לא ראיתם את הלהיט המופתי, רוצו לעשות זאת - הוא מחכה לכם בקטלוג המקומי של נטפליקס.

בעקבות ההצלחה, מגיע כעת ההמשך - "סמייל 2", שעלה לאקרנים אצלנו וברחבי העולם לפני שבוע, וגם הוא שובר קופות. בהתאם לשמו, "סמייל" עסק בפסיכיאטרית המגלה כי חיוך יכול לבשר רעות. פעם אחר פעם היא נתקלת בדמויות המחייכות לעברה בצורה מקריפה, ואז מתרחש מול עיניה אסון מזעזע. בהמשכון יש עלילה דומה, אבל הפעם הגיבורה היא כוכבת פופ. מעניין לציין כי המקצוע הזה הפך לטרנדי בסרטי אימה עכשוויים. ראינו לאחרונה כוכבת שכזו גם ב"Trap", מותחן האימה המצוין של מ.נייט שאמאלאן שמשום מה לא הופץ בארץ, אבל זמין ב-VOD. אפשר להבין למה זה קורה: הרי סרטי אימה מאז ומעולם נולדו כדי להגיב על הזמן והמקום שבו הם מתרחשים, ואלילות מוזיקליות הן האושיות הציבוריות הבולטות של ימינו, אז ברור שאם רוצים לדבר על החברה העכשווית, אפשר לעשות זאת דרכן.

כמו קודמו, גם "סמייל 2" עוסק בטראומה ובפוסט-טראומה. גיבורתו חוזרת להופיע אחרי שלקחה הפסקה ארוכה בעקבות תאונת דרכים שבה איבדה את בן זוגה, והנסיבות הקשות שבה קרתה יתבררו לנו בהמשך. אנו צופים בה מכריזים על הקאמבק בתוכנית של דרו ברימור, אבל ניחשתם לבד מה קורה - כל מי שמסביבה מתחיל לחייך לעברה בצורה מקריפה, ובהמשך לכך כל מי שמתקרב אליה מוצא את מותו בצורה אלימה. או כך לפחות זה נראה.

אפקט ההפתעה והמקוריות של הסרט הראשון הולכים כמובן לאיבוד, ויש עוד בעיות. ב"סמייל" היה ברור לחלוטין מה המשורר רוצה לומר, והוא אמר זאת בצורה צלולה וברורה. האיי קיו של התוצאה הסופית היה גבוה בדיוק כמו מדדי ההבהלות שלה, ולא גרם לקהל לשרוף ולו תא מוח אחד. ההמשכון, לעומת זאת, נטול כל היגיון חיצוני או פנימי. אם תשוטטו בפורומים הרלוונטיים באינטרנט תגלו כי הצופים בו שוברים את ראשם בניסיון להבינו, ואפשר להבין אותם - הסרט מבולגן לגמרי. המסרים פה סותרים זה את זה, ובסופו של דבר לא ברור מה הסרט רוצה. הוא הולך רחוק מדי עם המשחק בין הזיה למציאות ומכשיל את עצמו.

אם היה מדובר בזבלון גנרי לבני הנעורים - ניחא, אך מדובר בסדרת סרטים מושקעת ומעט יומרנית שעוסקת בסוגיות פסיכולוגיות עמוקות וב"סמייל 2" היומרות נותרות ללא כיסוי.

כדי להצדיק את קיומו, הסרט יוצר מעמדים מופרעים ומורכבים יותר מאשר בקודמו - למשל סצינה שבה להקת הרקדנים של הכוכבת מתקיפה אותה, וכמובן עוד רגעים שלא נחשוף. הבעיה שהתוצאה נדמית לעתים גסה ובוטה מדי, וגם בנאלית - הרגע המדובר דומה מדי לחזיונות קולנועיים שכבר ראינו ב"אימא" של דארן ארונופוסקי למשל. גם האמירות לגבי הצד האפל של עולם הזוהר נדושות למדי, וחבל גם שהוא מתאר כוכבות פופ כדבר שלילי. היפה ב"Trap" שהוא חתר תחת הקלישאה והראה איך אלילות מוזיקליות יכולות להציל את העולם. זה לא קורה פה.

אך יש גם מעלות, ובשפע. הסרט מקפיץ ומבהיל וכולל רגעים שהם מופת של אימה. יש סצינה אחת שרואים בהרחבה כבר בטריילר ולכן נדבר עליה בחופשיות: רגע שבו ילדה מתקרבת לגיבורה כדי לבקש ממנה חתימה, אבל הבעת הפנים התמימה שהיינו מצפים מזאטוטה בגילה מתחלפת בחיוך הכי מפחיד שאפשר להעלות על הדעת. פרויד היה עושה מטעמים מן התעלול הקולנועי הזה, וספק אם נראה השנה משהו מצמית יותר על המסך הגדול (במציאות הישראלית כמובן, יש דברים גרועים בהרבה).

נעמי סקוט מפעימה להפתיע בתפקיד הראשי. היא כבר הוכיחה את כישוריה בלהיטים כמו "אלאדין", אבל "סמייל 2" הוא משהו אחר לגמרי, והשחקנית מפליאה להביע כאן קשת של רגשות - רובם קודרים ואפלים. בצידה מופיע כאן ריי ניקולסון, הבן של ג'ק, שהחיוך שלו מצטט כמובן את זה של אביו ב"ג'וקר". זה גימיק, אבל זה גימיק נחמד.

בסך הכל, "סמייל 2" לא מתעלה לרמה של קודמו, והוא לא מתגמל או מספק מספיק, אבל הוא גם לא משעמם לרגע, והצפייה בסך הכל סוחפת ומותחת, וכמובן מפחידה; מפחידה עד מאוד. פרקר פין היה יכול וצריך ללטש יותר את העבודה שלו כאן, אבל גם כיהלום לא מלוטש, היא נוצצת וממחישה באיזה כישרון אדיר מדובר. סביר להניח שבקרוב נקבל את "סמייל 3", והרשו לי להמר שהוא יהיה טוב יותר מהסרט הזה.

"המתמחה" הוא אחד הסרטים השערורייתיים של השנה. הדרמה הביוגרפית הזו עוסקת בצעירותו, חניכתו ועלייתו של דונלד טראמפ, ומציגה אותו באור לא מחמיא, בלשון המעטה. הוא עצמו תקף השבוע את הסרט בדרכו משולחת הרסן וכתב כי מדובר ב"פיסת אשפה זולה ודיבתית שיצרו חלאות אדם".

אף מפיץ אמריקאי לא רצה לגעת בסרט הנפיץ הזה, בטח לא בשנת בחירות, עד שבסופו של דבר הגיע צדיק בסדום ורכש אותו להפצה מצומצמת. וכך, לפני שבוע עלה "המתמחה" סוף כל סוף על המסכים בארצות הברית, אבל התרסק בקופות. זה לא מפתיע. אמריקה הרי חצויה לשניים. החצי שתומך בטראמפ בטח לא יילך לראות את הסרט, ומי שמתנגד לו כבר מספיק משוכנע בכך, אז אין מבחינתו סיבה ללכת לראות.

עכשיו, כמתנה לחג הסוכות, "המתמחה" הגיע גם לאקרנים בישראל. לפי הסקרים שהתפרסמו לאחרונה, 65 אחוז מאזרחי המדינה תומכים בטראמפ, שאצלנו היה נבחר לנשיאות בלי להתאמץ. הם מוזמנים לכתוב טוקבקים מתלהמים, בלי שטרחו לצפות כמובן. ומה לגבי 35 אחוז האחרים? אל תהיו פסיביים כמו הלוזרים באמריקה. רוצו לראות, ותיהנו מיצירה קולנועית אדירה, ממש ברמה של "הרשת החברתית". במקום להפוך לקאנונית, הדרמה הזו עומדת לשקוע בתהום הנשייה - וההפסד כולו שלנו.

ואם בכל זאת אתם הולכים לצפות, חשוב לתאם ציפיות. לא מדובר בסרט ביוגרפי מקיף על טראמפ. הוא מתמקד בתחילת דרכו כאיש עסקים בשנות השבעים והשמונים, ובכלל לא מתקרב לעסוק בנשיאות - יש רק רמזים מטרימים להמשך הקריירה הפוליטית. נוסף לכך, יש לדרמה הזו גיבור נוסף - רוי כהן, עורך דין יהודי-אמריקאי ידוע לשמצה, שפרש את חסותו על הצעיר השאפתן, הפך למנטור שלו ולימד אותו שיעורים שיגרמו גם למקיוואלי להסמיק.

כהן, שפועלו לאורך השנים מבייש את העם היהודי, לימד את טראמפ את שלושת הכללים שמלווים אותו עד היום. לא כסף, כוח וכבוד, אלא גרוע מזה. הדוקטרינה, לפי הסרט כמובן, גורסת כך: - "א. לתקוף, לתקוף. לתקוף. אם מישהו בא אליך עם סכין תירה עליו בזוקה. ב. רק אתה מחליט מה היא האמת. ג. לא משנה מה התוצאה, תמיד תכריז על ניצחון". האם השיטה עובדת? ניסיון העבר מלמד שכן, אבל את התשובה הסופית נגלה בעוד כשבועיים וחצי, כשיתפרסמו תוצאות הבחירות.

בדומה ל-"W" של אוליבר סטון על ג'ורג' ווקר בוש, גם "המתמחה" מציג את הנשיא כאיש שהתסביך המרכזי שלו הוא תסביך אב, כיוון שאביו פרד זילזל בו והקטין אותו לאורך כל הדרך. ההבדל הוא שכאן, הגיבור מוצא לעצמו תחליף אב בדמותו של כהן, ואז גם מבצע רצח אב.

הסרט בא ואומר: אם יש מישהו, טראמפ למשל, שבוחר באדם כמו כהן להיות אביו הרוחני, זו בעיה. אם הגולם קם על יוצרו ונהיה עוד יותר גרוע מאיש כל כך גרוע - זו בעיה עוד יותר גרועה; ואם מה שנהיה מכל זה הופך לנשיא ארצות הברית - אז זו בעיה של כולנו. או לפחות חלקנו.

חוץ מכל זה, "המתמחה" מתאר גם כיצד טראמפ ומשפחתו הפלו שחורים בצורה גזענית להחריד, מנצל את הדמנציה של אביו כדי להוליך אותו שולל, שובר כל חוק בספר החוקים, שודד את ניו יורק - ובסצינה הכי קשה לצפייה ושערורייתית בסרט, אונס את זוגתו איוונה. קולנוען צריך לחשוב אלף פעם לפני שהוא מחליט לשלב סצינת אונס, אבל כאן נדמה שיש סיבה טובה מספיק - כדי להזכיר לנו איזה אדם יישב ואולי עוד יישב בלשכה הסגלגלה.

"המתמחה" היה ראוי לציון גבוה גם לו עסק בדמות בדיונית בלי השלכות על חיינו. התסריט של גבריאל שרמן קולח ושנון. גם מי שמביא אותו אל המסך מוכשר - עלי עבאסי, הבמאי האיראני-דני שפרץ עם "גבול" ו"עכביש קדוש". כאן, הקולנוען שוב מוכיח כי ניחן בשליטה מלאה במבע הקולנועי. הצילום והפסקול סוחפים ונותנים תחושה של זמן ומקום - ניו יורק של שנות השבעים והשמונים.

סבסטיאן סטן הזכור מן הלהיטים של מארוול מציג הופעה מושלמת בתפקיד טראמפ. לאורך כל הדרך אפשר לחשוב שזה טראמפ עצמו משחק. איזה שיפור באיכויות המשחק שלו מאז "שכחו אותי בבית 2!". מריה בקלובה הזכורה מן ההמשכון של "בוראט" נהדרת גם כן כאיוונה. מעניין שסטן נולד ברומניה והיא הגיעה מבולגריה - לבטח, הרקע שלהם במדינות טוטליטריות העמיק את המחויבות לפרויקט. אך מעל כולם, המצטיין הוא ג'רמי סטרונג, הגוי שכבר גילם אבא יהודי ב"ארמגדון טיים", מפעים גם בדמותו של כהן, ומחזק את מעמדו כאחד השחקנים הטובים בדורו. לולא הוליווד היתה כל כך פחדנית, הוא היה מקבל על זה אוסקר.

"המתמחה" לא יזכה בפרסים, לא ישבור קופות וכנראה גם לא ישפיע על תוצאות הבחירות, אבל ליוצרים ולמפיקים שלו מגיעות תשואות. בעוד חמישים שנה, כשהילדים שלנו ישאלו אותנו מה עשינו כדי לעצור את כל זה, הם לפחות יוכלו להגיד שניסו.

השנה האחרונה עמדה בסימן הקאמבק של כמה תופעות: אנטישמיות, למשל, וגם סרטים רומנטיים. במשך שנים התפיסה היתה שבדורנו אין להם מקום והקהל מתעניין רק בגיבורי-על וכדומה, אבל "רק לא אתה" (ראו הרחבה בפינת האזהרה) שינה את כל זה בחורף האחרון, ואז הגיעו עוד כמה להיטים שעסקו ביחסים בינו לבינה - לעתים הם היו מתקתקים, כמו "פרשה משפחתית", ולעתים אפלים, כמו "איתנו זה נגמר".

עכשיו הגיע לאולמות שלנו "הזמן שלנו" ("We Live in Time"). שמשלב בין הנימות השונות. מצד אחד הוא רומנטי, לוהט וסקסי - ומצד אחר אפל ומדכדכך. הסרט קופץ בין זמנים כדי לתאר סיפור אהבה שמתחיל בתאונת דרכים ונגמר בגסיסה מסרטן. לאורך כל הדרך, הגיבורים לא מוותרים על שמחת החיים שלהם ועל הרצון לנצל את החיים האלה עד תום, ובעיקר לא מכבים לרגע את התשוקה הבוערת ביניהם.

את ציפורי האהבה מגלמים שניים מן השחקנים הבולטים בדורנו: אנדרו גרפילד, לשעבר ספיידרמן, ופלורנס פיו, שבשנים האחרונות רואים אותה בכל מקום, מ"מידסומר" ו"נשים קטנות" ועד "חולית 2" ומה לא. שניהם חורכים את המסך והכימיה ביניהם מחשמלת. קשה להאמין שהם לא זוג במציאות.

את הסרט ביים ג'ון קרואלי, מי שעמד בעבר בין השאר מאחורי "ברוקלין" הנפלא. כרגיל, העבודה שלו פשוט יפהפייה, וכוללת כמה רגעים שמצליחים להפתיע אפילו את מי שכבר ראו אלף סרטים רומנטיים. יש, למשל, סצינה בלתי נשכחת של לידה בתא שירותים בתחנת דלק, ויש גם רגעים פחות בומבסטיים, אך מלאי ניואנסים ומלאי עוצמה ויופי.

הבעיה היא שכמו סרטים רבים, "הזמן שלנו" מתאר את מחלת הסרטן של אחת הדמויות בצורה שנדמית נצלנית, ובכל מקרה לא נעימה לצפייה. בשלבים מסוימים אפילו רציתי לצאת מן האולם כי לא יכולתי לשאת זאת. נוסף לכך, הגיבורה עובדת כשפית, והדרמה מתארת את המתרחש במטבח שלה בצורה מצועצעת, בנאלית ודומה מדי לכמה וכמה סרטים אחרים מן העת האחרונה שהאדירו את תרבות השפים. התוצאה היא שילוב סר טעם בין עיסוק פורנוגרפי במחלה איומה ואסתטיזציה בסגנון טיק-טוק של סירים ובישולים.

לסרט יש מעלות וחסרונות, אבל נראה שהקהל רואה בעיקר את המעלות. בהקרנה בה ראיתי, האולם היה מלא ונרגש וניכר שנהנה מכל שנייה, ובעיקר מן הרגע שבו גרפילד פושט את מכנסיו - אז אפילו נשמעו מחיאות כפיים. סביר להניח ש"הזמן שלנו" יהיה להיט עצום, גם בישראל. זה המקום לציין שבשנה האחרונה שני הכוכבים שלו לא מפסיקים לשאת דברים בחשיבות עצמית פומפוזית ולנצל את הבמה כדי להפנות את תשומת הלב למתרחש בעזה. גרפילד היהודי עשה זאת למשל רק לפני כמה ימים, כשהופיע בפני קהל של יהודים פריבילגים, מנותקים וחסרי דאגות כמוהו בניו יורק. הוא ופיו לא טרחו להתייחס לקורבנות בישראל אפילו פעם אחת. כל זה כמובן לא מפתיע אחד וגם לא ימנע מן הקהל בישראל להגיש את הלחי השנייה ובתמורה ליריקה בפרצוף, להפוך את הסרט הזה לשובר הקופות התורני באולמות שלנו.

קומדיית האנימציה הזו עלתה לאקרנים לפני כחמש שנים, ולאחרונה הצטרפה לנטפליקס. שווה לחפש אותה, למרות שהעלילה שלה ביזארית למדי. התסריט עוסק בגורלותיהן המצטלבים של שתי דמויות: מרגל מהולל אך שחצן וזחוח, בדיבובו של וויל סמית (כמה שנים לפני האוסקר והסטירה), המופלל על לא עוול בכפו וכעת נאלץ לצאת למסע לטיהור שמו; וצעיר בודד ותמהוני למדי, המפתח ג'אדגטים משונים בשירות סוכנות הריגול. המפגש בין השניים מוביל לכאוס: אחד הניסויים של המדען המתחיל משתבש, וגורם לסוכן החשאי להפוך ליונה. במקור נקרא הסרט "Spies in Disguise" ולאור עלילתו, חבל שהמפיצים לא העניקו לו את השם העברי ההולם "יונה ונער".

בעקבות האירועים הללו, נאלץ המרגל להמשיך ולהילחם על חפותו כשהוא כלוא בגוף של היונה. מגבלה זו מחייבת אותו, לראשונה בחייו, להיעזר בזולת - כולל במדען הצעיר, אליו התייחס קודם לכן בזלזול וביטול. את דמותו של מפתח הגאדג'טים מדבב טום הולנד, מי שירש את גלימת הספיידרמן של אנדרו גרפילד.

כל סטודנט מתחיל לתסריטאות לומד שהדמויות שלו חייבות לעבור תהליך, ו"מרגלים לא רגילים" מיטיב ליישם זאת. המסלול שעוברים הגיבורים ניכר, מוחשי ודרמטי: המרגל, שתמיד התעקש להיות זאב בודד, לומד מחבריו החדשים בעולם היונים כיצד לשתף פעולה בעבודת צוות, והופך מדושבאג לחברהמן; המדען, שתמיד חי בשוליים וחלם על כך שיכירו בעבודתו, זוכה סוף כל סוף להוקרה ולמקום של כבוד בסוכנות הריגול, וכל מי שלעגו לו מתחילים לשחר לפתחו.

הסרט, בהיותו קומדיית אנימציה, פונה בעיקר לרכים בגיל, וחוץ מאמירות חיוביות בדבר קבלת השונה וחשיבותו של הקולקטיב, יש בו גם מסרים אנטי-מלחמתיים ורלוונטיים עד מאוד. בניגוד למרגל המשופשף, המשוכנע כי מה שלא הולך בכוח יילך עוד יותר בכוח, הממציא הצעיר שבצידו מסרב לפגוע ולו בנפש אחת, ולא משנה מה הנסיבות. לפיכך, הוא מפתח טכניקות לוחמה נטולות נשק: למשל, המצאה הגורמת אויביו להסתנוור מחיוכים של חתלתולים ולאבד שליטה, או כזו הכובלת אותם לרצפה באמצעות גומי לעיסה. כמובן שעם הזמן, מתברר כי הדרך שלו היא הנכונה והיעילה.

לא הכל עובד כאן, אבל בסך הכל, "מרגלים לא רגילים" מתגלה כהפתעה חיננית. התסריט כתוב היטב, ויש בו עוקץ ועניין. עבודת הבימוי של ניק ברונו וטרוי קווין גודשת את התוצאה ברצף של הברקות חזותיות, ומוציאה את המיטב הן מעולם היונים והן מן ההמצאות של גיבוריו. הסרט אמנם פונה בעיקר לילדים, אבל יענג גם צופים מבוגרים יותר. הוא מהנה לצפייה, עשוי היטב, נעים לעין וחינוכי במובן הטוב של המילה.

נכון, "מרגלים לא רגילים" אולי לא יביא לשלום עולמי כפי שגיבורו מייחל, אבל אחרי הצפייה בו, דבר אחד בטוח: בפעם הבאה שיונה תבקש מכם פירורי לחם, אתם וילדיכם תהיו הרבה יותר אדיבים כלפיה.

"רק לא אתה" הוא מתופעות התרבות הבולטות של השנה החולפת. הוא נהיה לאחד הסרטים הרומנטיים המצליחים של עשר השנים האחרונות, התפוצץ ברשתות החברתיות, הפך את גלן פאוול מאלמוני לכוכב, והקפיץ את סידני סוויני למעמד של אחת הכוכבות הגדולות בעולם. עכשיו, תופעת הטבע הזו זמינה גם בנטפליקס.

סוויני מגלמת את בי, סטודנטית למשפטים, ופאוול את בן, עובד של בנק ההשקעות גולדמן זקס, שניהם תושבי בוסטון. הם נפגשים במקרה בתור לקפה, ואז מסיימים את הלילה יחדיו במיטה, אך לא מקיימים יחסי מין, מה שכמובן מעיד עד כמה הקשר שלהם עמוק וטהור. הרי הקולנוע האמריקאי אוהב להציג את המשוואה לפיה האהבה הנעלה ביותר היא זאת שלא ממומשת מיד, או בכלל.

בכל מקרה, למחרת הלילה הבלתי נשכח הזה, מתרחשת ביניהם אי-הבנה שהופכת אותם לצ'ילבות. אך האם מאחורי התיעוב ההדדי מסתתרת בעצם משיכה וחיבה הדדית? אתם כבר יודעים את התשובה.

ואכן, השניים נפגשים שוב, ועוד איך נפגשים! מתברר שאחותה של בי עומדת להתחתן עם אחות של החבר הכי טוב של בן, ולמרבה הנוחות התסריטאית הן עושות זאת בסידני, כך שהם נאלצים לטוס יחד לאוסטרליה ולבלות שם זמן איכות. כיוון שמדובר בצמד מפונקים אנוכיים, פריבילגים ומרוכזים בעצמם, הם יתנהלו כאילו העולם סובב סביבם, גם אם זה על חשבון יום חגן של מי שהזמינו אותם.

כחובב קומדיות רומנטיות, חשבתי שהסרט מבייש את הז'אנר. הסיבות לכך רבות.

קודם כל, הליהוק. בדיעבד הוא הוכיח את עצמו מבחינה קופתית, אבל תמוה בעיני ללהק כזוג השפנפנים את סוויני ופאוול, שנראים כמו בני דודים או אחים. נוסף לכך, אמנם היו ויש שמועות עיקשות על רומן ביניהם מחוץ למסך, אבל לפחות בסרט עצמו אין ביניהם שום כימיה.

סוויני היא שחקנית נהדרת, שהוכיחה את עצמה השנה בסרטים מאתגרים יותר כמו "ריאליטי", אבל כאן זה לא בדיוק התפקיד הכי טוב שלה. ולגבי פאוול? טכנית הוא מצויד היטב, אבל אין לו שום כריזמה או שארם. חתיך? מביך. ומביך עוד יותר להשוות אותו לאלילים רומנטיים מהעבר, מקארי גרנט ועד יו גרנט.

צוות השחקנים כולל גם את דרמוט מלרוני ורייצ'ל גריפית'ס, שהופיעו יחד ב"החתונה של החבר שלי", אחד הסרטים הרומנטיים המשובחים של שנות התשעים. עצוב מה שקרה לז'אנר, להוליווד ולעולם כולו בין הסרט ההוא ל"רק לא אתה". את האקסית של בן מגלמת שרלי פרייזר, דוגמנית אוסטרלית שזו הופעתה הקולנועית הראשונה, וחוסר הניסיון שלה ניכר.

ברור ש"רק לא אתה" לא מתיימר להיות "אופנהיימר", ועדיין - העלילה שלו רחוקה מלשכנע. הדמויות היו יכולת לפתור בקלות את אי ההבנה הראשונית ביניהן, והתגובה שלהן לה חסרת כל פרופורציה. אפשר היה להשקיע קצת יותר באלמנטים הכי בסיסיים של התסריט.

מרגע שהדמויות מגיעות לחופשה החלומית באוסטרליה, ברור שלכל הסיטואציות בסרט יש מטרה אחת: לקחת את סוויני ואת פאוול, שניחנו בנתונים פיזיים מרשימים ביותר, ולהציג אותם בלבוש מינימלי, ולעתים אף בעירום כמעט מלא. נראה שזו התכלית היחידה שמניעה את היוצרים - ואם צריך להביא עכביש כדי שיהיה תירוץ להראות את התחת של הגיבור, אז מביאים עכביש.

כמו במקרה של "סולטברן", עוד להיט מפתיע מן העת האחרונה, גם במקרה של "רק לא אתה" העירום הפרונטלי מוכיח עצמו ומוכר את הסרט. סיבה אפשרית להצלחה - העובדה שכמו מיטב הקומדיות הרומנטיות, גם הלהיט הזה מציע מסר אופטימי ומנחם, שהעולם כולו זקוק לו נואשות כרגע. אך מבחינה אובייקטיבית, מדובר בתוצר נחות, וההישגים הקופתיים שלו הם לא תעודת כבוד לתעשייה או לקהל. מדובר בסרט עלוב, נחות ומביך.

הלוואי שנראה עוד הרבה קומדיות רומנטיות בשנים הקרובות, והלוואי שאף אחת מהן לא תהיה ההמשך של "רק לא אתה". אם זה חלילה יקרה, אני מבטיח שאעמוד מול הפוסטר, אביט בסוויני ובפאוול ואזעק - "לא! רק לא אתם!".