אין כמעט ילד בישראל ובעולם שלא מכיר את התחושה הזאת. גם אם הוא לא חווה את זה בעצמו, הוא כנראה היה נוכח בסיטואציה הבאה: רגע לפני שמתחילים משחק או תחרות, כש"הקפטנים" של הקבוצות מרכיבים את נבחרת החלומות שלהם, וקוראים בזה אחר זה לחברים שהם רוצים להיות איתם בקבוצה. בסופו של דבר תמיד נשאר ילד אחד שעומד בצד, לבד, ומתבוסס בעלבון ובושה בכך שהוא זה שנבחר אחרון. והילד הזה הוא אני. הוא יותר נכון היה אני, לפני משהו כמו 20 שנה.
ולמה חשוב לי לספר לכם על התחושה הזאת אתם שואלים? כי צפיתי אמש בפרק של "משחקי השף", וברגע אחד הסצנה שניסיתי להדחיק כמעט כל חיי פשוט צולמה ושודרה לכל עם ישראל בפריים טיים. ישבתי על הספה, ופשוט שאלתי את עצמי "איך לעזאזל שידרו את זה?".
למי שפספס או תהה למה הכוונה, אז אציין שאחרי שלב אודישנים מרתק ומחנה אימונים מאתגר במיוחד, עברו לשלב הנבחרות של העונה 18 מתמודדים מצוינים, חוד החנית של הטבחים בישראל. הפורמט בנוי על תחרות בין שלוש קבוצות (קבוצה לכל שף - מושיק רוט, יוסי שטרית ואסף גרניט), כשבסוף כל תחרות חברי הקבוצה שניצחה חסינים מהדחה, ומתמודד אחד מהקבוצות שהפסידו מודח מהתחרות.
בפרק ששודר אמש ברשת 13 השפים היו צריכים להרכיב את הנבחרות שלהם. נערכה הגרלה והוחלט שמושיק רוט יבחר ראשון, אסף גרניט שני ויוסי שטרית נאלץ לבחור אחרון. ואז התחילה הסצנה שנראתה כאילו לקוחה מהפסקה גדולה בבית ספר יסודי. שלושת השפים בחרו כל אחד בתורו את המתמודדים האהובים עליהם, תוך שהם מקניטים אחד את השני על כך שהם לוקחים את הטובים ביותר, ומשאירים את הפחות טובים לסוף.
בסיומה של הסצנה נשארו שלושה מתמודדים בסבב האחרון. התבוננתי על הבושה שעל פניהם, שלמרות שעורכי התוכנית ניסו להסתיר אותה היא הייתה מורגשת, ודמעות הציפו את עיניי. לבסוף נותרה לבדה עלית אוקון, אחת המתמודדות הכי מרתקות העונה וכזאת שמנת האודישן שלה הרשימה מאוד את השפים. דווקא היא עמדה שם לבד והסתכלה על חבריה לתוכנית שנבחרו כשלפניהם עומדים השפים. "בואי אלינו עלית", אמר לה שטרית, ואוקון ניגשה אליו עם חיוך ביישני.
גם אני עטיתי על עצמי את אותו חיוך ביישני לפני כ-20 שנה. אני זוכר איך הרגשתי את הלב שלי פועם בעוצמה, את המועקה שעטפה אותי, את גל החום שהיה זורם בגופי ואת תחושת הסכין שננעצת בליבי בכל פעם שבחרו מישהו אחר לפני.
אני לא יודע כיצד אוקון הרגישה באותו רגע, ואני באמת רוצה להאמין שכוונתם של עורכי התוכנית והשפים היא טובה, ובאמת יכול להיות שאף מתמודד לא נפגע מהסיטואציה. אבל הצורה שבה החליטו בתוכנית לקיים את טקס הרכבת הנבחרות הייתה צורמת במיוחד, ועלולה לעורר טריגר אצל צופים רבים שהרגישו בעבר את תחושת הדחייה הזאת.
ואם מישהו חושב לבוא ולומר שאין דרך אחרת שבה הם יכולים להרכיב נבחרות, אני מציע לו לצפות באותו פרק בדיוק בעונה הראשונה של הפורמט בישראל, ולראות איך עושים את זה בצורה ספורטיבית מצד אחד ומכבדת מצד שני.