חלפה כמעט שעה עד שפרק פתיחת העונה השביעית של "משחקי השף" ששודר אמש ברשת 13, פגש את אירועי 7 באוקטובר. זה קרה באודישן של דניאלה, בעלת קונדיטוריה מאשדוד, שהגיעה לאודישן עם סיפור חיים קורע לב: בגיל שנתיים היא איבדה את אביה הביולוגי, ואמה נישאה מחדש לגבר שהיא לא הסתדרה איתו - עד שהמטבח חיבר ביניהם. הגבר הזה, אלי אוזן, הפך להיות המנטור שלה בכל מה שקשור למטבח, והיא גם התייעצה איתו לפני שהגיעה לאודישן - רק שהוא יצא לדוג בבוקר השבת השחורה ההיא ולא חזר. מנת האודישן של דניאלה הייתה קינוח שמוגש כסביח מפורק על לחם דמוי מופלטה - דימוי אולטימטיבי וכל מה שריאליטי בישול ישראלי יכול לבקש, לפי הספר. השופטים - גם הפעם: מושיק רוט, אסף גרניט ויוסי שטרית - השתגעו על המנה ואחרי שנתנו לה שלושה סכינים שמבטיחים מעבר לשלב הבא, הזמינו אותה ואת אמא שלה אליהם כדי שישמעו בעצמם את סיפור החיים של הקונדיטורית המחוננת מאשדוד, יבכו ביחד ויוודאו ששום עין בבית לא נשארת יבשה.
זה היה האיזכור היחיד של המלחמה והאסון שהוביל אליה בפרק פתיחת העונה של "משחקי השף". אולי אלה העיניים שלי שכבר התעייפו אבל אפילו סיכות חטופים לא מצאתי שם. אם יש דבר כזה לנרמל סיטואציה לא נורמלית, ריאליטי הבישול של רשת עשה את זה למופת. אני לא חושב שמישהו הכין מדריך לעורכי ריאליטי איך אמורה להיראות תוכנית בתקופה שכולנו עוברים, וכנראה שזה פוגש כל אחד מהצופים במקום אחר, אבל אצלי זה בעיקר השאיר תחושה של חוסר נוחות.
"משחקי השף" מודל 2024 ניסתה להציג לצופים שגרה שמתובלת במילה שכבר קשה לשמוע: אסקפיזם. הטוויסט העונתי: שתי דלתות ביניהן המתמודדים יכולים לבחור, אחת מובילה למנה אותה הם תכננו לבשל והשנייה מובילה לחדר עם מצרכים שבחרו עבורם השפים ועשויה להוביל אותם ישירות לנבחרת. זה לא ממש הצליח לרגש או לרענן את הפורמט אבל גם לא בטוח שיש בזה צורך. מאז ומעולם "משחקי השף" הצטיינה בשלב התחרות בו השפים והקבוצות שלהם מתחרים ראש בראש עם משימות משתנות בעוד שלב האודישנים תמיד הרגיש כמו גרסה חיוורת של "מאסטר שף", ולא נראה שזה ישתנה גם הפעם.
מתחילתה "משחקי השף" ניסתה להיות גרסת הפיין דיינינג של ריאליטי אוכל, כזאת שמגיעים אליה מתמודדים עם ניסיון במטבחים, בעלי מסעדות קטנות ואפילו סו שפים שעבדו בעבר עם השופטים עצמם (ממש כמו שלי שהייתה עד לאחרונה הסו שף של יוסי שטרית). את ההתפלצנות על טכניקות בישול מולקולרי ודיבור ברנז'אי על כוכבי מישלן, תמיד ניסו לאזן שם עם סיפורי חיים מרגשים של המתמודדים ואחווה גברית בשולחן השופטים שתמיד הרגישה קצת כמו אווירת מילואים. ומי שאהבו את מה שיש לתוכנית להציע עד היום, כנראה יאהבו אותה גם הפעם: המתמודדים יהיו ברמה גבוהה, הסיפורים האישיים יעשו את שלהם והשפים ימשיכו להילחם למי יש יותר גדול. יש רק אישיו אחד: גם אם התכנית לא השתנתה בהרבה, ונראה שהרבה מהצופים שלה דווקא כן.
זאת ממש לא רק הטראומה, ישראל מודל אוגוסט 2024 היא מדינה בה פחות ופחות אנשים יכולים להרשות לעצמם לצאת החוצה ולאכול במסעדות. בין אם בגלל שהם מפונים מבתיהם, משרתים במילואים או מחזיקים משק בית עם בן/בת זוג במילואים, או פשוט כי הם שייכים למילה הזאת שאף אחד לא רוצה להגיד בקול רם - עניים. הפער בין הניחוחות האירופיים שמביאים איתם לתוכנית מושיק רוט ואסף גרניט עם המסעדות המצליחות שלהם שמפוזרות ברחבי אירופה לבין הצופים שנאבקים למלא את עגלת הקניות בסופר - הפך גדול מדי, וגורם גם למה שהרגיש עד לא מזמן כריאליטי שהוא אסקפיזם מצוין להיראות פשוט כמו מופע של ניתוק. למעשה, נראה שמתמודדת כמו "מאמא אתי" מבית שאן, שהצליחה במאה שקלים להכין ארוחה לעשרות אנשים, היא זאת שיכולה ללמד דבר או שניים על 'סצנת' האוכל בישראל את השפים - שביקור במסעדות שלהם לא יסתכם בפחות ממאות שקלים לזוג.
בקטנה:
שבע עונות לתוך הפורמט, ועדיין לא ברור מה תפקידה של מירי בוהדנה בכוח. כן, היא מקסימה ורהוטה, אבל התפקיד שניתן לה מרגיש כמו סימון V על אישה בתוכנית, במקום לדאוג לכך שתהיה שפית מן המניין בפאנל השופטים. זה סופר מיושן.