במונחים של חופשות לידה, אפשר לומר ש"בייבי בום" קיבלה חופשה בסטנדרט אירופאי פלוס - כמעט שש שנים חלפו מאז שודרה עונתה החמישית בערוץ עשר (זוכרים?) ועד שקשת 12 החזירה אותה לחיינו. מי שיצאו אי פעם לחופשה ארוכה כל כך ממקום העבודה, ודאי מכירים את החשש מזה שפתאום יאבדו רלוונטיות ויחד עם זה תגיע ההבנה שאולי בעצם לא היו זקוקים להם, אך אם יש דבר אחד שברור מפרק הבכורה של "בייבי בום" ששודר אמש הוא שהתגעגענו. הדוקו ריאליטי שמתרחש כולו בחדר לידה שהוסב למעין בית "האח הגדול" תמיד היה על קצה הספקטרום של הסאחיות אבל כזה שגם הררים של ציניות (שברוך השם יש לי) לא יכולים עליו ועכשיו כשהעניין שלי בחדרי לידה גדול מאי פעם, נשביתי בקסם של "בייבי בום" כמו תינוק בן יומו. סליחה על הקלישאה, קאט לשיר של אמיר דדון.
המציאות אליה חזרה התוכנית שונה לחלוטין מזאת שהיא עזבה: מלחמה בלתי פוסקת, רשימות של מוות שמופיעות באופן יומי בחדשות, נשים שמגיעות לחדר לידה כשהפרטנרים שלהן במילואים או חלילה יצאו לשירות ולא שבו. כבר בפרק הראשון לעונה פגשו פרופסור יריב יוגב, שכבר הפך מזמן לטאלנט, וצוות המחלקה שלו המורכב מרופאות ואחיות מיילדות, בסיפורים סוחטי דמעות וזה עוד לפני שהגענו לפתיחה של יותר מ-1 ס"מ. זה התחיל עם ליהי, עורכת דין וקצינה במשטרת ישראל שאחרי טבח ה-7 באוקטובר הייתה זאת שאחראית להחזיר את חפציה האישיים של ליבי כהן-מגורי ז"ל שנרצחה במסיבת הנובה, אל משפחתה. רצה הגורל - ואולי גם ההפקה - וליבי היא בתו של בת זוגו של פרופ' יוגב. הסיפור המזעזע על המוות של ליבי נתפר בתוכנית ביחד עם ההחלטה של ליהי להביא חיים חדשים לעולם.
בפרק הפתיחה פגשנו אותה כשהיא כורעת ללדת, מגיעה לחדר הלידה יחד עם אחותה והוריה אחרי שהחליטה להביא ילד ללא בן זוג. אפשר לקרוא למהלך הזה מניפולציה על הצופים אבל באמת שהיה קשה להישאר אדיש להצפה הרגשית של המפגש בין פרופסור יוגב וליהי כשיודעים את ההיסטוריה המשותפת שלהם ושום הורמונים של הריון לא היו זקוקים כדי לגרום לדמעות לזלוג מעצמן. לחלק מהצופים השיח סביב אמהות יחידניות עלול להרגיש אנכרוניסטי אבל בפריים טיים של קשת 12 ובחברה שחוזרת אחורה בכל הנוגע לשמרנות, גם לנראות של משפחות כאלה יש חשיבות בלתי מבוטלת. מה שכן, מי שכמוני מדחיקים את הפוטנציאל האסוני שיש בכל מה שקשור בלידה, היו זקוקים לכוס מים שראו את ליהי נקלעת לסיבוכים מול המצלמות. אפילו התרעות פיקוד העורף שהופיעו על המסך לאורך הפרק נראו לרגע שוליות.
אם כבר שיח על שמרנות, הזוג שגנב את ההצגה ואת השיח ברשתות החברתיות היו ללא ספק הדר ודוד. זוג דתי, צעיר ופוטוגני שהגיעו לתוכנית ללידה הראשונה שלהם כשבבטנה של הדר נמצאים תאומים. אין ספק שהדינמיקה בין הזוג יכולה וכנראה עוד תפרנס בעתיד הרבה סדרות ריאליטי - הוא יפה ושתוק, היא כריזמטית ובעלת טיימינג קומי שקומיקאיות ישראליות מפורסמות רק היו מתות לקבל, וביחד הם מופע של חמידות חצי קרינג'ית שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים. העניינים הסתבכו כאשר מצוות הנידה נכנסה לתמונה - הדר הגיעה לחדר הלידה אחרי שירדו לה המים ואיתם גם דם, מה שאומר לצופים הכופרים שבינינו שהיא נמצאת במצב של נידה ולדוד אסור לגעת בה. בכל זאת - מצווה זאת מצווה.
אני, כמו כל צופה אחר, ישבתי בתחושות מעורבות של כעס, חרדה ופליאה מול דוד שנראה שאוהב מאוד את אשתו ועדיין נמנע מלהחזיק לה ידיים בסיטואציה הרפואית הכל כך מורכבת שהיא נמצאת בה. המצלמות נכנסו לרגע הכי אינטימי של הזוג הזה וחשפו בפנינו את הניואנסים הכי קטנים של הקשר ביניהם: מה חשוב יותר - האהבה ביניהם או האהבה לבורא עולם, והאם שני הדברים יכולים לחיות בכפיפה אחת? בסופו של דבר, כמובן שהייתה החזקת ידיים ונדמה שמאות אלפי צופים נשמו לרווחה. אחרי הדרמה הזאת, הרגיש שהלידה עצמה כבר הייתה כמעט משעממת אבל עם כמות ההורמונים בגוף גם אני בכיתי ביחד איתם.
נראה של"בייבי בום" יש נשק שאי אפשר לנצח אותו, בטוח שבמדינה כמו שלנו - היא מציגה איך באים ילדים לעולם במקום בו ילודה הפכה עבור רבים לתשובה הניצחת לאויבים סביבנו שרק רוצים להרע לנו. כשמוסיפים לכל זה גם ליהוק של דמויות בלתי נשכחות וסיפורים שקשורים ב-7 באוקטובר, כל הדיונים על הכנסת מצלמות לחדרי לידה וכמות החשיפה שאנשים לוקחים על עצמם מרגישים פתאום מטרחנים ולא מעניינים. אני לא מצטיין בלחזות את העתיד אבל אם יש דבר אחד שאני יכול לומר בביטחון הוא שגם העונה החדשה של "בייבי בום" תהיה להיט.