את סיפורה של העיתונות בישראל אפשר לספר בהרבה דרכים. אפשר לדבר על החשיפות הגדולות, אפשר לדבר על הצילומים האיקוניים ואפשר גם ללכת על הפלופים הגדולים. כל זווית כזאת תספר בהכרח את סיפורה של החברה הישראלית, את נקודות החיכוך שלה לצד רגעי הגאות והשפל. "המו"לים", הסדרה התיעודית החדשה שיצר העיתונאי עמרי אסנהיים עבור כאן 11, מתמקדת במיוחד ברגעי השפל: הרגעים שבהם שיקולים לא-עיתונאיים הנחו את העיתונים הגדולים בישראל, תוך זניחה של האתיקה העיתונאית ועד כדי מעשים פליליים, בכיכובם של השחקנים הפחות-מוכרים של המשחק - לא אלה שחתומים על הידיעות, אלא על שורת הרווחים: הבעלים.
לאורך חמישה פרקים, הסדרה מתיימרת לעסוק בנושא הזה באופן רוחבי. בפועל, היא מתרכזת באופן כמעט בלעדי במלחמה ארוכת השנים בין שני הטבלואידים הגדולים: ידיעות אחרונות, בראשות משפחת מוזס, מול המתחרה הנצחי, עיתון מעריב של עזריאל קרליבך ואריה דיסנצ'יק ולימים גם משפחת נמרודי.
היא עוברת דרך מה שכונה "הפוטש", המפץ הגדול שהוביל עזריאל קרליבך ויצר את מעריב מתוך המערכת של ידיעות אחרונות; רגשי הטינה העמוקים של נח מוזס ודב יודקובסקי על "הבגידה" ומאבקם ארוך השנים לחזור ולהוביל, כמו גם האסונות שעיצבו את המשפחה; המיסוד האנטי-עיתונאי של יחסי הון-שלטון-עיתון וההנחות למקורבים; מאבקי הריגול היצריים ופרשת האזנות הסתר המסועפת והמזעזעת; ולבסוף, יש להניח (הפרק האחרון לא נשלח לעיתונאים), יגיע גם מקומם של תיקי האלפים - פרשה שבה נאשם לא רק ראש הממשלה המכהן, לראשונה בתולדות המדינה, אלא גם מו"ל ידיעות אחרונות בהווה נוני מוזס, והבעלים לשעבר של אתר וואלה, שאול ואיריס אלוביץ'.
הפרויקט הזה של אסנהיים מבוסס על תחקיר מקיף ועשיר מאוד ואינספור מרואיינים, אף שעיקר הדברים ידוע בסך הכול. כן יש לומר שחלקים ממנה מייגעים ומעט מבלבלים (הניסיון לעקוב אחרי נפתולי פרשת ההאזנות, למשל, מאתגר למדי), וגם שקשה לא לחוש שהסיפור אינו שלם: אסנהיים קרא לסדרה "המו"לים", אבל נוגע למעשה באופן כמעט בלעדי בשני עיתונים בלבד (להוציא עיסוק קצר ולא ממצה בעיתון חדשות, ועוד פחות מזה בהארץ), אף שהנוף התקשורתי בישראל היה מאז ומעולם הרבה יותר מגוון, כולל עיתונים אמיצים בהרבה (העולם הזה, למשל).
כך או כך, גם אם היא לא ממציאה את הגלגל מחדש, "המו"לים" מאירה כמה פינות חשוכות מאוד. זו אמת שהתקשורת אוהבת להתעסק בעצמה יתר על המידה, אבל זו איננה (רק) סדרה על רכילות מחדרי המערכת וקרבות על הפצת גיליונות, אלא על משהו עמוק בהרבה: על איך גופים שאמונים על האמת פועלים בשירות השקר, מסלפים, מטשטשים או מנפחים את המציאות בהתאם לאינטרס כלכלי או פוליטי או אישי, לא-עיתונאי - ובהכרח נגד האינטרסים של הקורא, כלומר: של הציבור. עצם המחשבה שניצול כזה בכלל אפשרי, ושהחריג הזה לא נדיר כל כך כמו שנדמה, היא מזעזעת כשלעצמה. הצל של האירועים האלה עוד כאן, כשתיקי האלפים, ולא רק הם, מזכירים לנו עד כמה יחסי הון-שלטון-עיתון יכולים להרחיק לכת. זו קריאת השכמה לעיתונאים וגם לקוראים: אנחנו צריכים להיות ביקורתיים כל הזמן כלפי מקורות המידע שלנו, ולזכור שהם עלולים להטעות אותנו.
יש במיקוד הזה גם משהו מטעה: העיוותים האלה אינם חזות הכול, והם לא מייצגים את רוב העיתונאים ואת רוב העיתונות. רוב העיתונאים נאבקים יום יום על העובדות, על הצלבה עם מקורות, על המילים המדויקות ביותר, על מידע חדש שיגיע לציבור. הלקח של "המו"לים" לא צריך להיות "התקשורת רקובה מן היסוד מאז ועד היום", אלא להפנים שהאמת תמיד נמצאת בסכנה, גם ברגע הזה ממש. ציניקנים ואשפי ספינים חסרי אחריות תמיד ינסו לשחק איתה ולעצב אותה לצרכיהם, להעלים ולהאדיר בהתאם לצורך, ולנצל את החולשות של המנגנון כדי להרעיל את תמונת המציאות. דווקא לכן, אנחנו חייבים לתמוך עיתונות חזקה יותר, אחראית יותר, אמיצה יותר, ביקורתית יותר כלפי העולם וכלפי עצמה - ולהתנגד לכל מי שנלחם בה למען האינטרסים שלו. אחרת, האמת תפסיד, וגם אנחנו.